הבלוג של אילון

נסענו במונית, בדרך חזרה מהמרכז שירות של ניסאן, אני חשבתי על אלפי השקלים הטובים שאני הולך להשאיר שם היום בגלל הניסאן שלי והנהג רצה לדבר. יכולתי לראות את זה עליו בשניות הקצרות בהם הרשיתי לעצמי להביט לכיוונו. הוא נראה טיפוס נחמד. דובי ואבהי כזה, אבל לא ממש רציתי לדבר. לא משהו אישי, פשוט רציתי להתייחד עם זכרו של הפלוס בחשבון הבנק שלי, כמה שעות לפני שניסאן יחזירו לי אוטו עם סטארטר חדש ובעלים מרושש.

הוא הפעיל את הרדיו בדיוק בזמן למבזק חדשות של השעה 8:00. אני נמנע מחדשות בדרך כלל, שום דבר טוב לא יוצא מהן ולפעמים מספרים בהם על נצחונות של מכבי או על אירועים טראגיים אחרים. למבזקנית הייתה ש' מוזרה כזו. קצת כמו של גלר ("מה איתו באמת, מזמן לא התקשרתי...").

בשלב מסוים היא התחילה לדבר על ההצעה הפלסטינית לעצרת האו"ם ועל זה שטיבי שם. שמעתי על הדבר הזה בימים האחרונים אבל שוב, לא גיליתי עניין מיוחד. מה אכפת לי מדינה פסלטינית כשלניסאן שלי הלך הסטארטר ???

בשלב הזה, הוא כבר לא יכל להתאפק. "צריך להכניס אותו לכלא !!!". הנחתי שהוא מתכוון לטיבי. מלמלתי משהו בחצי פה, לא לגמרי שמאלני אבל גם לא לגמרי בעד אדון נהג. הוא דווקא קיבל את זה. לפרקים זה נראה כאילו הוא באמת מסכים איתי. עד שנגמר המבזק והתחיל There must be an angel של יורית'מיקס כבר נהיינו חברים טובים. הספקנו לדבר על הפקק ביוספטל, על השיפוצים של העירייה. למה אין מוניות שירות בחולון ועל זה שהבן שלו הצליח להרוס את הראש מנוע של האוטו שהוא נתן לו. הגענו לעירייה והוא אפילו עצר לכבודי בחנייה של ראש העיר. ריספקט. הספקתי להתעצבן כבר על כמה דברים אחרים ופתאום הבנתי: הפלסטינים באו לאו"ם ב - 29.11.2012, כ"ט בנובמבר. אלמלא הייתי ישראלי (לפרקים...) הייתי אומר להם סחתיין. אני לא יודע כמה מאיתנו מציינים לעצמם את היום הזה ואני מניח שמשנה לשנה מתמעטת כמות האנשים שחוו את הרגע הזה לפני 65 שנים בזמן אמת. אני כן יודע שהחל מהיום, הכ"ט בנובמבר שלנו לא יהיה רק שלנו. לא לגמרי.

הטיבי הזה, צריך להכניס אותו לכלא !!!

אתמול יצאנו לסרט (למלא את החלל) והשארנו את חמותי לשמור על הגוזלית. כשחזרנו מהסרט, בסביבות 23:30 הסעתי את חמותי הבייתה, ליפו. מאז שפוטרתי מהלהקה איתה עבדתי, חסרות לי הנסיעות הליליות. אמנם כל נסיעה לילית תמיד נגמרת בחיפוש חנייה מעיק ומתיש, אבל הנסיעה עצמה, בהנחה ואני ער רוב הדרך, מאוד מהנה. אני זוכר את עצמי נוסע אחרי חזרות, עתיר אדרנלין, דוהר מכפר מל"ל לכיוון חולון ומרוצה מכל שנייה. יש משהו משמח ברדיו של הלילה. וגם אם אתה נתקע על אלבום פחות מעניין בלילה של אלבומים ב - 88FM, זה עדיין משמח. אין כמו הלילה בכבישים. 

בכל מקרה, אין דין נסיעה קצרה ליפו להחזיר את חמותי כדין חזרה מחזרה בכפר מל"ל ובכל זאת, הרדיו של הלילה תמיד משמח, אפילו אם הנסיעה קצרה והלילה הוא לא ממש לילה. בשעות האלה, הפערים עצומים. מוצ"ש 23:45 זה ממש לא הלילה שבין ראשון לשני (או בין רביעי לחמישי) ב - 2:00. עולם אחר לגמרי. אתמול, בעודי חוזר מיפו לחולון יצא לי לשמוע תכנית עם פנינה רוזנבלום. מסתבר (לא היה לי מושג) שהייתה לה נפילה עסקית כלשהי. המראיין (נ דמה לי שזה היה הפסיכולוג המאוס אילן רבינוביץ') דיבר וליהג ואמר עליה דברים חמים ובסך הכול, היה מעניין. נכון, זה לא לילה של אלבומים וזה לא כמו לשמוע את לני קרביץ שר לתוך הלילה It ain't over til it's over ובכל זאת גם אילן רבינוביץ' ופנינה רוזנבלום העבירו לי נתח נאה ואיכותי של זמן.

נזכרתי בזה עכשיו כשראיתי בזווית העין בבלוג שלי את רשימת "אלה לא יבואו אצלי". זה פשוט מדהים לראות עד כמה היא לא עדכנית ועד כמה היא מלאה באנשים חסרי משמעות. אני מנסה לחשוב מתי הספיק לעבור כל כך הרבה זמן והפך אותם לחסרי משמעות. פעם הם היו חשובים מספיק כדי שאני אטרח לחפש תמונות שלהם ולהכריז בהתלהבות האופיינית שהם לא יבואו אצלי אף פעם. היום, בלי שהרגשתי, חלקם הפכו למאוד חשובים. פיני גרשון שאז היה השטן בהתגלמותו הוא היום הנשיא של הפועל חולון. האיש שאמור לקחת את קבוצת ילדותי (ואחד הדברים הכי חשובים שמחברים אותי למקום הזה) ולהפוך אותה למיני אימפריה שהיא צריכה להיות. משה דץ משמח את הילדה שלי על בסיס יומי כמעט ונכון שעדיין קשה לי לשמוע את הדיקציה שלו, אבל וואלה, הבובה שלי אוהבת את הכבשה שושנה ולפעמים כשאף אחד לא שם לב אני שר לעצמי "היי היי דינו / דינו חמודינו". שלומי שבת התגלה כאיש חם וכן ב - The Voice ואני ממש לא חייב לשמוע את המוזיקה שלו. השאר, הפכו לפחות חשובים. דודו טופז התאבד לפני שלוש שנים. ארקדי גאיידמק לא רלוונטי לכלום, ממש כמו שמעון גרשון ורעייתו. Hell אפילו קשה לי להיזכר בשם של חלק מהאנשים ברשימה - נדמה לי שאחד מהם זה ניסן שור ועוד אחד זה הנודניק ההוא מגיא פינס (עוד תכנית שלא ראיתי מאז שהפסקתי לגור עם אסנת).

נראה לי שבקרוב אני אעדכן את הרשימה או שאעלים אותה לגמרי. בלוג אופטימי. אמנם הבעלים עמוס, אבל אופטימי. 

מזל שפנינה הגיעה לי לרדיו לקראת הלילה ושלחה אותי לחשוב מחשבות חיוביות בפרוץ השבוע החדש. היא הרבה פחות מעניינת מאלבום של הסמית'ס בלילה של אלבומים, אבל קשה לי לזכור מחשבה חיובית אחת שיכולה לעלות לי בראש אחרי שאני שומע אלבום של הסמית'ס. זה ממש לא הקטע שלהם.

לפני עשר או עשרים שנים הייתה איזה תכנית מיוחדת במסגרתה, במשך 24 שעות, סייר ירון לונדון בין מסעדות שונות באזור ת"א. מכרם התימנים לפנות בוקר (חומוס-פול-ביצה) לחנות בייגלס, למרגרט תייר וכד'. כמו תמיד אצל לונדון, מעבר לאוכל הטוב, הייתה כאן איזושהי אמירה. כנראה שפספסתי אותה. הייתי מרותק למסך ובעיקר רעב. אחת התחנות הייתה אצל שאול אברון. בשביל אברון, ירון לונדון היה מוכן להתעכב והם ישבו על מרפסת שמשקיפה לים, בין ערביים, כשברקע יפו והים התיכון. הם שתו יין אדום ואכלו רוסטביף או בקר או משהו שנראה נוטף וטעים וכמעט שיכולתי להריח מבעד למסך הטלוויזיה את הריח המענג הזה. הייתי רעב לא מעט פעמים בחיי, לפי גודל הכרס, כנראה שלא מספיק. בכל מקרה, נדמה לי שכמעט אף פעם לא הייתי רעב כמו באותו רגע. שאול אברון הצטייר בעיניי כנהנתן, אבל לא במובן הרע של המילה.  הוא נראה כמו אחד שיסיים את ימיו מוקדם מדי, אבל שבע ומרוצה. אני מניח (ומקווה לטובתו) שכך אכן קרה.

מילה למי שעוד נשאר מבין הקוראים: אני מבטיח להיזכר בבלוג הזה יותר ולא לחכות לזה שמישהו ימות כדי לכתוב