ביומיים האחרונים הבלוג שלי התרחב. בדומה לבעליו.

כיוון שבכל דף יש שלושה פוסטים, וכיוון שיש לי ייסוד סביר להניח שהפוסט על רובי ויליאמס גרם להתרחבות, אני מכניס את הפוסט הפיקטיבי הזה מתוך אמונה שזה יפתור את הבעיה. Vaya con dios.

חוכמה לאחר מעשה- זה אכן עבד !!!

גם אם מתחשבים בציפיות הנחותות מראש שיש כלפי הז'אנר הקולנועי של קומדיות רומנטיות (ככל שהשנים עוברות מתברר ש"כשהארי פגש את סאלי" היה החריג ולא המייצג) עדיין "איך להיפטר..." הוא בעייתי בהחלט או בקיצור, סרט לא טוב. את קייט הדסון אני לא מחבב. בתחילת הדרך היא עוד הייתה נסבלת אבל בסרט הנוכחי היא פשוט מלאה במניירות המעצבנות של אמא שלה (גולדי הון) שאותן אף-פעם לא אהבתי. מת'יו מקונוהיי דווקא בסדר גמור, זו בהחלט לא אשמתו, אבל גם הוא ייצטרך לנער את הקריירה שלו בקרוב ולהחליט האם הוא הולך להיות גדול מהחיים או שמא הוא ייסתפק בשאריות התפקידים שטום הנקס יהיה זקן מדי לגלם ושיואן מקגרגור לא יירצה לקחת.

העלילה של הסרט היא אחת מהצפויות בשנים האחרונות. אנדי (הדסון) היא עיתונאית עלק-רצינית ואמביציוזית שעובדת במין "לאשה" שכזה. היא רוצה לכתוב על דברים חשובים אבל הבוסית שלה לא כל-כך רוצה. בעקבות פרידה של אחת העובדות במגזין (שנראה כמו הפרסומות המעפנות לדייאט קולה) אנדי צריכה לכתוב טור על איך לגרום לבחור להיפטר ממנה תוך 10 ימים. בתור קורבן נבחר בנג'מין, אלא שגם הוא מסתיר סוד קטן. בנג'מין הוא פרסומאי שע"מ לשכנע סוחר יהלומים להפקיד בידיו את הקמפיין שלו, אמור להראות כיצד כל בחורה תתאהב בו במרוצת עשרה ימים. זה צפוי ולא מצחיק כמו שזה נשמע. לא תאמינו מה קורה בסוף: הם מתאהבים ואנדי מרגישה לא נעים וכו'. הסצינות המצחיקות בכלל לא מצחיקות. האמריקנה מסריחה למרחקים והניו-יורקיות הזו שחקה את עצמה ב"חברים".

אפשר ורצוי לוותר. לאוהדיו המסורים של הז'אנר ולמי שמסוגל לשאת את קייט הדסון יותר מעשר דקות ברציפות.

אל תתנו לחיוך להטעות אתכם. היא מעצבנת בדיוק כמו שסיפרתי !!!

חברה טובה לעבודה הזכירה לי את השיר הזה. זה מדהים. אני זוכר את השיר הזה בערך מאז שאני זוכר את עצמי. זה שיר יפה כזה. זמר עם קול גבוה. ובכל זאת אף-פעם לא ידעתי איך קוראים לשיר או לזמר. חזרת הבייתה נחוש למצוא אותו. ומצאתי.

קוראים לזמר ריצ'רד סנדרסון והשם של השיר הוא Reality ולא Dreams כפי שהייתי עלול לחשוב. אפילו בקאזה יש את השיר (ועכשיו גם לי). ממש כיף להיתקל בפרצופים (שירים) ישנים מהעבר. ההתלבטות הגדולה הייתה האם להרחיב את רשימת שירי השבוע לתשעה שירים ובכך ליצור זילות מוחלטת של המוסד המכובד הזה, רשימת שירי השבוע. זה לא קרה והשיר של מרטין ניואל פינה את מקומו לריצ'רד סנדרסון. עד שעָתניאל/סקרמנטו/פורסט (זה הכול אותו אחד) לא מביא לי את הדיסק של ניואל מהספרייה, הוא לא חוזר לרשימה.

למרות שלרובי ויליאמס יש את כל הפוטנציאל לעצבן אותי כך שאשנא אותו, אני דווקא די מסמפט את הבחור. למרות השחצנות הבלתי נדלית, למרות כל הבחורות שהוא עשה וייעשה ולמרות העובדה שהוא מיליונר שמבוגר ממני רק בשנתיים, אני עדיין מסמפט אותו.

יש בויליאמס משהו כובש. אני אישית אהבתי אותו כבר אחרי הסינגל השני שהוא הוציא (אחרי העזיבה של טייק דאת'). I hope I'm old before I die, פארודיה בסגנון עדות אואזיס על השורה הנצחית של The Who -  I hope I die before I'll get old. הוא היה מצחיק ובועט, כריזמטי כמו בונו, קליט כמו מדנס, בעל הומור עצמי כמו בריטי ושחצן כמו אליל פופ.

אתמול בלילה, במהלך שיטוט אקראי בטלוויזיה (כדרכן של משמרות שלפניהן אתה לא מספיק להגיע לספריית וידאו) ראיתי שיר של ויליאמס ב - SAT 3. כיוון שהגרמנים הארורים לא טרחו לרשום את שם השיר, נאלצתי לזכור משפט אחד ממנו (Take me to the place where the sunshine flows) ולפיו, למצוא את השיר, בבוקר שאחרי. Hot fudge מתוך Escapology הוא השילוב המנצח בין רוק-נשמה (עם כל הכלי נשיפה אלה ברקע) לאלטון ג'ון (אני מתכוון לאלטון ג'ון הטוב מתחילת שנות השבעים, לא לבדיחה הזו עם הפאה שעושה דואטים עם כל מי שזז) ובקיצור, שיר שווה ביותר. המלצת היום.

ובכן...

ללהקת Deep purple היו כמה פאזות. הפאזה הפחות מפורסמת (אם נתעלם מנסיונות האיחוד הפאתטיים שלהם לאורך שנות התשעים) הייתה בסוף שנות השישים. אלבומה השני של הלהקה שיצא בשנת 69' זכור בראש ובראשונה בזכות העטיפה של הירונימוס בוש. Deep purple של אז הייתה דקה לפני שהיא המציאה את הרוק האנרגטי שאפיין אותה במשך שנות השבעים (הבס המסיבי של רוג'ר גלובר) ולפני שאיאן גילאן הצטרף (כבודו במקומו מונח).

האלבום שנקרא בפשטות Deep purple מומלץ ביותר. Blind הוא הרצועה האהובה עליי ביותר מתוכו. שיר אהבה צ'מבלו-Driven, עם מבנה בלוזי-בארוקי (נשבע לכם שזה ככה), תופים וירטואוזיים של איאן פייס, סולו הנדריקסי של בלקמור, שירה של זמר אמיתי (בניגוד לסירנות גילאן-קוברדייל ששרו בלהקה אח"כ) וסיום ארוך ששאול כולו (או לפחות כך זה נשמע) מיוהן סבסטיאן (ג'ון לורד הקלידן של deep purple אף-פעם לא הסתיר את מקורות ההשפעה הקלאסיים שלו). שווה לטרוח מעט על הקאזה בשביל השיר הזה. שיר השבוע.

Blind

I see reflections in the water
Autumn colours, summer’s daughter
And as as the year is growing older
I see winter on my shoulder
I stand in the haze
Watching stormy ripples grow on my own
Never knew your needed
Till I found myself standing here alone

And in the water, such a sad face
Slowly drowning, such a sad face
If only I could change the seasons
Like a poet, I’ve my reasons
It started to snow in the middle of july
Wonder why
Never did understand you
My sorrow is hanging in the grey sky

In the summer days we flew to the sun
On melting wings
But the seasons changed to fast
Leave us all behind
Blind

But then the stone fell on the water
Putting end to summer’s daughter
And me, I turn away remembering
All the seasons, such a sad thing
It started to rain in the middle of the sun
Winter’s begun

Never did understand you
My sorrow is hanging in the grey sky

In the summer days we flew to the sun
On melting wings
But the seasons changed to fast
Leave us all behind
Blind