הבלוג של אילון

• אפשר להתווכח על מידת הנחיצות של איל ברקוביץ' לנבחרת ישראל ועל ההגדרה של קופמן לברקוביץ', "סרטן בחדר ההלבשה" אבל דבר אחד אי-אפשר לשלול מברקוביץ': הוא אחד מגדולי השחקנים שהיו לנו אי-פעם ולטעמי, הוא גדול השחקנים בדורנו. למרות שהוא סבל לאורך השנים מיחסי ציבור שליליים (שנבעו בעיקר מהפה הגדול שלו ומהתחרות הסמוייה בינו לבין יקיר הציבור, חיים רביבו) האהבה שלו לנבחרת והנחישות שלו במשחקים תמיד הוכיחה את עצמה. ברקוביץ' בנבחרת היה שילוב קלאסי של שחקן טכני מאין כמותו, פנטזיסט ומבשל בחסד עליון ומאידך שחקן נשמה ולוחם אמיתי. הוא לקח ללב והתאמץ יותר מכל אחד אחר בנבחרת (בניגוד לחבר רביבו אבל זה כבר סיפור אחר). לטעמי יש מקום לשחקן ברמתו של ברקוביץ' בנבחרת ישראל. שגיא כהן טוען שכשברקוביץ' נמצא, הנבחרת נוטה לפתח בו תלות. הטענה הזו נכונה. אין ספק ששחקן כמו ברקוביץ' הוא יעיל כשהכדור נמצא אצלו ברגל והחברה מחפשים אותו תמיד. עד כאן הכל טוב ויפה. והנה גרנט הגדול פותר את הבעיה ע"י העברת התלות לבניון. לא יעזור כלום. נבחרת ישראל היא כיום יוסי בניון. יום רע שלו והנבחרת לא מתרוממת ולא מצליחה לעשות כלום. אני לא בטוח שבניון הוא מניה עד כדי כך בטוחה שצריך להשקיע בו כל הזמן. גרנט חושב אחרת וזו זכותו. הבעיה מתחילה באיך שנעשו הדברים. אני בד"כ לא מצדד בכבוד היתר ששחקני הכדורגל בארץ רוכשים לעצמם אבל ברקוביץ' בכל מקרה, היה ראוי ליחס טוב יותר מגרנט. זו לא הפעם הראשונה שאנחנו נתקלים בשמו של גרנט בהקשרים של מניפולציות תקשורתיות ומסתבר שהוא מניפולטור יותר טוב ממה שהוא מאמן כדורגל. אולי היה שווה למנות את קשטן כמאמן הנבחרת ואת גרנט לשלוח להחליף את אייזנברג שיחסית לדובר של מוסד כל-כך "מכובד" מגלה עלגות מביכה ממש.
• עוד קטנה בעניין ברקוביץ': חלק מהתגובות שראיתי דיברו על כך שלשחקן אסור להתבטא כך כלפי מאמן. פה, כבר מדובר בצביעות. צביקה שרף שעמד מאחורי אחת מהתגובות האלו היה מי שבתפקידו כמאמן הנבחרת הלאומית טבע את הביטוי המלבב: "שיזדיין סרוסי", כלפי פרשן הכדורסל של הערוץ הראשון. אני אמנם מאמין בזכויות היתר שיש למאמן ובמעמדו הסמכותי אבל חשוב ששרף יזכור שהמינוי כמאמן, לא מעניק לו חסינות של ח"כ. הוא בסה"כ מאמן, לא הרבה מעבר לזה. אני מבין שברקוביץ' מושך אש בגלל הפה הגדול שלו אבל חשוב לזכור, דווקא במקרה גרנט, ברקוביץ' נהג בסבלנות שאינה אופיינית לו. הוא "ספר עד עשר" וגם כשבחר להגיב, עשה זאת באופן ענייני. החטא היחידי של ברקוביץ' בעיני המגיבים-הצבועים הוא שהוא בחר לומר את האמת. זה מאוד לא מקובל בכדורגל הישראלי אבל נעים לראות את הפוטנציאל לשינוי. ברקוביץ' בחר להציג את גרנט במערומיו, כמניפולטור שהינו. כמובן שתשקורת הספורט הישראלית לא יכולה לסלוח על מהלך שכזה מול תרנגולת שמטילה ביצי זהב דוגמת גרנט.
• בהעדר שידורים ישירים ממחזורי הכריסמס באנגליה היקרה ("שלם וצפה" זה לא שידור ישיר, זה נקרא בעברית: גזל) נותר רק להתעסק עם הפרפראות המגיעות ממולדת הכדורגל. אחת מהן, עסיסית במיוחד עוסקת בתקרית בין וויין רוני של מנצ'סטר יונייטד לטל בן-חיים שלשם שינוי ממש זכה לשחק בבולטון. לקראת סיום המחצית הראשונה וויין רוני שנודע בעצביו הרופפים הניח את היד על הפנים של בן-חיים. אני כותב הניח את היד מפני שאין לזה הגדרה אחרת. זו לא הייתה סטירה ואפילו לא שום דבר דומה. אם זה היה דייט, היד הזאת הייתה שלב אחד לפני הצרפתית. באמת. בן-חיים בתגובה, חיכה עשירית שנייה והשתטח על הרצפה והתפתל מכאבים כאילו שרוני ירה בו. לכאורה,  מדובר במקרה שהוא קלאסי לליגה הישראלית אבל די חריג בליגה האנגלית. לאנגלים יש מסורת של פייר פליי, הם לא מתעסקים בשטויות כאלה. זה דבר אחד לצלול ברחבה וזה דבר אחר לעשות מה שבן חיים עשה. אגב, רוני רוזנטל שכיכב בעבר בליגה האנגלית נבחר בזמנו ע"י שחקני הליגה לשחקן השנוא ביותר, בדיוק בגלל הנפילות האלו. אני לא רוצה להתייחס לתגובה של פרגוסון (האמת, נמאס כבר מהשתיין-בכיין הזה) שהייתה לא מכובדת אבל די אופיינית לשועל הזה. הרי כולם נופלים וכולם עושים הצגות. אז מה בעצם הבעיה ? הבעיה היא רמת המשחק. לא משחק הכדורגל אלא המשחק הדרמטי. זה דבר אחד לנסות לסחוט פנדל או כדור חופשי או צהוב ליריב בנפילה מוצלחת וזה דבר אחר לעשות את זה גרוע. בן-חיים עשה מעצמו צחוק. פשוטו כמשמעו. אני לא אתפלא אם במשחקי ליגה קרובים שחקני היריב יבחרו "לזיין" אותו (Pardon my french) כנקמה על ההתחזות המביכה הזו. יכול להיות שבמקום קרית-שלום, בן-חיים היה צריך ללכת לכמה שיעורים בבית-צבי ולשפר את המיומנויות הדרמטיות שלו, הוא פשוט עגום.
• הפגרה באה והלכה ובהפועל ת"א דבר לא נשתנה. התקשורת מריחה דם ומתקרבת יותר ויותר לקבוצה. הכול דולף, הכול יוצא החוצה והנבחנים לא מרשימים. הימרתי לאחרונה ששייע יצליח להציל את הקבוצה ואיכשהו, ככל שהזמן עובר אני ממש לא בטוח. נכון לעכשיו, הפועל מבחינתי היא המועמדת העיקרית לירידה. אני חייב להוסיף שלא מדובר פה בפסיכולוגיה הפוכה שאני עושה לעצמי. אני אשכרה מאמין שבסוף העונה הנוכחית הפועל עלולה בהחלט לרדת ליגה ובענק.....
• אחרי ההתעניינות בברקוביץ', רוסו וכו' אני מתפלא שבמכבי ת"א לא שקלו להביא ארצה את טבס הארגנטינאי, רוביניו הברזילאי המבטיח או פאבלו איימאר מולנסיה שממש לא מסתדר עם ראניירי. דיבורים הרי זה חופשי. הנייר סופג הכול וכנראה שגם אוהדי מכבי. 

כמה יפה יכל להיות שיתוף הפעולה בין שניהם.

בלעשות פוזות הוא דווקא חזק.

את "נקמת הפטיש העברי" ראיתי כי "ההוא מהוידאו" המליץ עליו. בדרך-כלל להמלצות של אלה מהוידאו מתלווה ארומה של סמכות וידענות, מלווה ברצון שלהם להרשים את הלקוח ולהיות נון קונפורמיסטים בכוח. "ההוא מהוידאו" לא ימליץ על סרטים פשוטים או סתם סרטים של פאן טהור. הם חייבים להיות קאלטיים או מתוחכמים. "נקמת הפטיש העברי" שייך לזן הקאלטי.

מדובר בפארודיה מהזן הנחות ביותר שאלמלא הייתי יהודי/ישראלי, לא הייתה מדברת אליי בכלל. האזכורים היהודיים מצחיקים בהתחלה וקצת פחות בהמשך אבל הם חביבים למדיי לכל האורך. הנקודה היא, שהם לא מספיקים. כשנגמר כל "הקטע" היהודי של הסרט נשארים בעיקר עם אנדי דיק שערכו הסגולי נחות למדי. כפארודיה יהודית על סרטי הבלקספלויטיישן של שנות השבעים "נקמת הפטיש העברי" דווקא יצא מוצלח, אבל מראש לא ניתן לצפות ליותר מדי מפארודיה על פארודיה. בבסיס הסרט (תסריט ובימוי של ג'ונת'ן קסלמן) עומד מרדכי ג'פרסון קארבר גירסה סמי-דוסית לשאפט. הוא כביכול קוּל כמו שאפט אבל מזכיר בעיקר את עלי ג'י. הוא יוצא למאבק בדמיאן קלאוס, בנו המרושע של סנטה (אנדי דיק, בלתי נסבל כתמיד) שמנסה לבטל את חג החנוכה. זה טפשי בדיוק כמו שזה נשמע אבל שווה לראות את הסרט בעיקר בגלל ההומור העצמי היהודי והקאלטיות האפשרית של הסרט. לא הרבה יותר מזה.

אלון מזרחי הוא לדעתי חלוץ הליגה הטוב ביותר ששיחק בארץ. אולי עודד מכנס היה טוב יותר, אולי קיש רומנו ואולי גידי דמתי, אבל אין ספק שברשימת הטובים ביותר, למזרחי שמור מקום של כבוד. אלא שמזרחי, 33 בנובמבר האחרון, ייזכר כנראה בעיקר בגלל "הוצא מהקשרו" והמעברים התכופים בין הקבוצות השונות. בקריירה שנמשכת 15 שנים עבר מזרחי 16 (!!!) פעמים בין קבוצות, הוא הספיק לשחק ב-11 קבוצות שונות, ולפחות ב-7 (!!!) מקרים הוא עזב קבוצה באמצע העונה עבור קבוצה אחרת. העונה מזרחי הגדיל לעשות: הוא פתח את העונה בבאר-שבע, עזב לבני יהודה ועכשיו הוא חוזר לבאר-שבע. לא יאומן. הכול במסגרת עונה אחת.

ישנם שחקנים שעוברים בין קבוצות. זה לא בלתי אפשרי. שחקן ממוצע עובר בין 3-4 קבוצות בקריירה. ישנם שחקנים שעוברים יותר וישנם שחקנים, דוגמת גידי דמתי ואהוד בן-טובים שמעבירים קריירה ארוכה וענפה בקבוצה אחת. זה לא שישנה דרך אחת שהיא טובה יותר אבל אין ספק שמעברים כ"כ רבים בין קבוצות מסייעים להדגיש אלמנטים בעיתיים באישיות של השחקן. במקרה של מזרחי, היוהרה. מזרחי הוא מגלומן. הוא מאוהב בעצמו ואכפת לו רק מעצמו. גם כשהוא כבר מתראיין ומנסה לדבר בשבחיה של הקבוצה או על חשיבותה של הקבוצה, ברור לכולם שהוא מדבר על עצמו. רק על עצמו לספר הוא ידע. אם נוסיף לכך את הנטייה של מזרחי (ובכך הוא לא שונה מרוב כדורגלני ארצנו) לדבר על עצמו בגוף שלישי הרי שנקבל שילוב קטלני של שחקן יהיר, אגואיסט מדרגה ראשונה, שמסתייע בעו"ד מעורר חלחלה שמעביר אותו בין קבוצות כאילו היה פורפרה.

מבין כל הנתונים הקשורים במזרחי, הנתון המדאיג מכל הינה העובדה שמזרחי עזב 7 קבוצות במהלך העונה. 7 קבוצות. זה המון. 7 פעמים הוא התחיל עונה עם קבוצה מסויימת ומסיבות (שבד"כ קשורות אליו) עזב באמצע. המקרה שזכור לי יותר מכל קרה בשנת 98/99. מכבי חיפה עלתה לשלבים המתקדמים ביותר בגביע המחזיקות ומזרחי בכ"ז עזב אותה כדי לשחק (?) בקבוצת תחתית מהליגה השנייה בצרפת. הכול היה כשר מבחינתו ע"מ להגשים את החלום האירופאי. עד מהרה מזרחי חזר עם זנב בין הרגליים אבל לחיפה זה כבר לא עזר. היא עפה מגביע המחזיקות והחמיצה הזדמנות לעשות היסטוריה-פורתא בשנה האחרונה שבה התקיים המפעל הזה. זה היה "אלון מזרחי" קלאסי - חושב רק על עצמו, מקבל החלטות שגויות ומשוכנע שכל העולם מחכה רק לו.

שלא נטעה. מזרחי שחקן ענק. הוא הוכיח את עצמו כמעט בכל מקום ובכל קבוצה, אבל שנותיו האחרונות מביישות את נעוריו המופלאים. הוא אמנם שבר את שיא הכיבושים של מכנס אבל זחל אליו תוך קשיים מרובים. הוא כמעט ולא פוגע מאז ובעיקר עסוק בלכעוס על מאמנים ולהחליף קבוצות.

קשה לבקש משחקן בגילו של מזרחי שיגלה סבלנות אבל דומה כי מזרחי כבר הפך לבדיחה של הכדורגל הישראלי. ולסיום, כדי להיות קטנוני עד הסוף: ביום ראשון בלילה, מזרחי יישב בתכנית "בטריבונה" של אבי רצון והצהיר קבל עם ועדה שהוא שמח להיות בבני יהודה, שאין לו שאיפות חוץ מבני יהודה ושזה מרגש לסיים את הקריירה בקבוצה שבה היא החלה. יום ראשון בלילה. ביום שלישי, המו"מ בין מזרחי לב"ש היה כבר במצב הקשיים (שמאפיין כל מו"מ כדורגל בארץ). מתי הוא הספיק ? ולמה לעזאזל הוא שיקר ? למה לא היה למזרחי את האומץ להצהיר אצל רצון "אני רוצה לעזוב את בני יהודה כי אני לא פוגע/לא אוהב את שירזי/לא משחק וכו'" ובמקום זה הוא טווה את סיפור האגדות על כמה שטוב לו שם וכו'. אז מה שווה כל הראיון הזה ? האמת היא שמזרחי הוא לא היחידי שלוקה בתחום הזה, אבל במקרה הספציפי הנ"ל זה היה מרגיז. הספקולציה שמזרחי עוזב את בני יהודה הסתובבה כבר כמה ימים אבל ביום ראשון מזרחי העניק הכחשה גורפת. מקץ כמה שעות נסתבר מה שווה ההגינות שלו. חבל. חבל שבסופו של דבר מה שנזכור מאלון מזרחי זה "באירופה או בספרד" ואת עו"ד באייער.

קלישאת כדורגל, אחת מהמפורסמות שבהן, אומרת שקבוצה אי-אפשר להחליף. הקבוצה שאיתה התחלת את המסע הארוך והמפרך כאוהד כדורגל, היא זו שתלווה אותך לאורך כל ימי חייך. והאמת, ברוב המקרים זה נכון. אם התחלת עם הפועל ת"א בגיל צעיר, עד יום מותך תאכל מרורים ותסבול השפלות מדי דרבי אבל תישאר אדום. אין מה לעשות. אבא אדום, אתה אדום וגם הילדים שלך (עם קצת מזל) יהיו אדומים. עד כאן הכול טוב. אלא שאני הצלחתי להפר את הקלישאה הזו. אמנם לא עברתי למכבי ת"א (ואני מצהיר בזאת שביום שבו יקרה דבר שכזה אתם מוזמנים לירות בי מיידית) אבל החלפתי קבוצה בספרד. ככה פתאום.

אבא שלי העריץ מאז ומתמיד את ריאל מדריד. כשהוא היה צעיר, בימי עלומיו ברומניה, יצא לו לראות אותם משחקים ומאז הוא אוהד. אמנם באופן לטנטי אבל אוהד. חוצמזה, פושקש הגדול שיחק שם וריאל הייתה (ועודנה) הקבוצה הגדולה ביותר באירופה. וכך, כמי שירש מאביו את האהדה המייסרת להפועל ת"א, ירשתי גם את ריאל מדריד (ואת ליברפול וארסנל והנטייה להשמנה אבל זה לא קשור כרגע). עד לפני שנתיים זה עבד מצויין. באמת ובתמים אהבתי את ריאל והיו לי סיבות טובות. לפני שידעתי שריאל הייתה הקבוצה של הגנרל פרנקו (שהיה רודן וכאלה) היה לי קל מאוד לאהוד אותם. ואפילו פרנקו הגדול והנורא לא הצליח להניא אותי. לריאל היו שחקנים מעולים דוגמת אמיליו "העייט" בוטרגניו והוגו סאנצ'ז המקסיקני ועוד כהנה וכהנה כוכבים. כמובן שהאהדה לריאל הביאה איתה איבה לברצלונה. ככה זה בחיים, או כפי שרוב גורדון אמר לחברתו (בהקשר אחר לגמרי): " זה כמו שתגידי שבנוגע לסכסוך במזרח התיכון, את תומכת בישראלים ובפלסטינאים". אין מה לעשות. איבה לקבוצה יריבה, אגב, היא הרבה יותר קלה מלאהוד קבוצה מסויימת. כנראה שבמצבי הנוכחי בחיים אני מתחבר ביתר קלות לאיבה. ניחא. זה היה המצב. עד שהגיעה שיטת "הגלאקטיקוס והפאבונצ'ים".

משמעותה של השיטה הינה שריאל מדריד הגדולה, תיבנה בעיקר על שחקני בית (דוגמת פרנצ'סקו פאבון ולהלן: הפאבונצ'ים) ומאידך היא תמולא בכוכבי-על (דוגמת: זידאן, פיגו, אוואן, רונאלדו וכו'). בהתחלה השיטה הזו עבדה. כשזידאן, פיגו, רוברטו קרלוס וראול היו הגלקטיקוס היחידים, ריאל נראתה כמו קבוצה עמוסה בכישרון שנתברכה בשוער חזק במיוחד (קסיאס המהולל) אלא שעם הבאתם של רונאלדו (שחקן ענק תרתי משמע), בקהאם (שטוב למכירת חולצות וקליפסים ופחות לכדורגל), אוואן (שבשביל תרומתו הנוכחית זה היה ממש פשע לגזול אותו מליברפול) מוריינטס (למה שיהיה לו טוב במונאקו אם אפשר לייבש אותו על הספסל במדריד) ווולטר סמואל (לאיש עם תסרוקת כזו אסור לבוא בין בני אדם) הקבוצה הפכה לעדר של פרימדונות שמציג כדורגל טוב מכוח האינרציה (כי בכל-זאת, אי-אפשר לשים כ"כ הרבה שחקנים טובים ביחד בלי שיצא מהם שום דבר) ובעיקר לקבוצה שקשה לי למצוא לה הגדרה אחרת למעט "גועלית". קבוצה שלא מנצלת את הכשרון שלה ועמוסה בפרימדונות שלא עושות הגנה ונראות כאילו הן עושות טובה. קבוצה שאוכלת את מאמניה ומהווה דוגמה מיידית להשפעה הרעה שיש לכסף. כמי שעסוק בלשטום את מכבי ת"א-כדורסל (אמנם מסיבות שונות אבל עדיין מדובר בקבוצה שמתקיים בה מודל הכוכבים של ריאל)  פשוט הפסקתי לאהוב את ריאל. זה מהצד האחד. מהצד האחר עברתי לברצלונה. פשוט ככה. זה לא שברצלונה לא משתמשמת בכסף האדיר שעומד לרשותה אבל לפחות היא עושה בו דברים טובים. האהדה שלי לקטלונים החלה ביום שבהו הם החליטו לדפוק את השיטה ולשחק את אחד ממשחקי הבית שלהם ב - 00:05 (בעקבות חילוקי דעות עם ההתאחדות הספרדית). קבוצה עם כזה חוש הומור וחדווה ראוייה לאהדה. חוצמזה יש להם את רונאלדיניו. אינ לא חסיד של הכדורגל הברזילאי ולא מתרשם מכל הברזיליאנה הזו בכדורגל ובכ"ז קשה שלא להתלהב מהכדורגל כשרואים את רונאלדיניו משחק אותו. אולי בגלל מבנה הפרצוף ואולי בגלל האופי הטוב שלו, הוא תמיד מחייך. תמיד נהנה ותמיד, אבל תמיד, גורם לקהל להנות. הוא באמת כדורגלן השנה והוא נעדר את השחצנות שמאפיינת את ת'יירי הנרי הענק לאחרונה. הוא פשוט מקסים וכיום, הוא השחקן האהוב עליי בעולם. בשבילו עברתי לברצלונה וכנראה אשאר שם. כל עוד העגלקטיקוס עסוקים בלמכור פוסטרים אני בכחול-אדום. 

רונאלדיניו משחק כמו שהוא מחייך. עם כל הלב.

מהדורת חדשות 10 אתמול בבוקר הייתה קלילה מתמיד. כנראה שהחברה מגבעתיים הרגישו שהולך להיות יום משעמם ולכן התעסקו בפרפראות. אפילו אפי טריגר, שלא לחינם אברי גלעד מכנה אותו Robo-News, הפליט חיוך נדיר. המהדורה הסתיימה באייטם על ועד מגדלי העגבניות בפלורידה שהעביר החלטה תקדימית על סלקציה בין העגבניות שמשמעותה, עגבניות מכוערות לא תשרודנה ותלכנה בדרך כל ירק, בעוד העגבניות היפות יותר תשווקנה ותזכינה לתהילת עולם.

אחת לכמה זמן יש בחדשות אייטם מהסוג הזה. אייטם לא קשור ולא חשוב. אייטם שאחריו המגישים מחייכים במבוכה או מחייכים בכלל וזהו. את מי באמת מעניין מצב שיווק העגבניות בפלורידה ועוד במהדורת הבוקר. בכל יום ממוצע בארץ צפוי לנו פיגוע/משבר/פרשה, פיטורין, בלגאנים, פסטיבלים וכו' ופתאום אייטם על עגבניות בפלורידה. לדעתי, עורכי החדשות שותלים את האייטמים האלה בכוונה. אמנם החדשות צריכות לשמור על פאסון ועל רצינות טוטאלית, אבל אחת לכמה זמן העורכים רוצים שנזכור שיש חיים מעבר לאריק, ביבי ופרס. יש מקומות נורמליים בעולם. אי-שם מעבר לקשת או לאוקיינוס יש מדינה שבה האייטם החשוב ביותר של היום הוא הסלקציה בין העגבניות. וכשחושבים על זה, זו בהחלט דרך אופטימית לפתוח בה את היום. כבוד לערוץ 10.

צילום: אילוסטרציה. לעגבניה המצולמת אין קשר לכל הכתוב לעיל.