הבלוג של אילון

כרגע סיימתי לקרוא את "הנעלמים". במשך השבוע האחרון הספר הזה ליווה אותי, התקדמתי כל יום מעט וביומיים האחרונים במקום להתעסק במה שאני באמת צריך, פשוט קראתי את הספר. נעזוב את זה שעלילת הספר מתרכזת באזור מנהטן/ניו ג'רזי החביב עליי במיוחד. נעזוב את זה שהיו רגעים יאיר-לפידיים בספר (מין זחיחות בלתי נתפסת של הכותב). ונעזוב גם את זה שחלקים מסוימים בעילהל היו ברורים למדי עוד לפני ההתחלה. עזבנו את שלושת האלמנטים האלה ונשארנו עם ספר מתח משובח, אופייני לזמננו אנו. טוויסטים בעלילה, הרבה נפתולים ותפניות ותחושה של סרט. גיבור מודרני בעלילה מודרנית שמדי פעם מבצע גיחות א-לה פילם נואר לביבים של העיר הגדולה. בדומה ליצירות רבות אחרות, גם הספר של קובן מצליח להאיר באור מפוקפק-משהו את חיי הפרברים הכל-כך מפורסמים של אמריקה. בניגוד ליצירות אחרות, הוא לא מאפשר לנו ללמוד על הפרברים מהסאב טקסט אלא דוחף לנו את זה ישר בפנים. ההתפוררות של הפרברים כפי שאפשר לראות אותה ב"חמש ילדות יפות" של סופיה קופולה או בסרטים של טוד סולונדז. אבל חוץ מהפרברים יש כאן ספר מתח מומלץ בהחלט. לאוהדי הז'אנר מדובר ממש בפנינה. אני הולך לשבור את הקריאה האינטנסיבית בהליכה של כמה קילומטרים. בפרברים של חולון שמתפוררים לא רע בעצמם. המלצה חמה.

יצא לי לראות במקרה את תכנית הבוקר של ערוץ 10 (לא במקרה, בשביל תמר איש-שלום אני מדליק את הטלוויזיה בכוונה) ואת הדיון המבודח-משהו על משקלו של אריק שרון. בידיעות מתעקשים שהוא שוקל 115 ק"ג (אחרי שירד 3 ק"ג) ולעומתם דנקנר, עורך מעריב אומר את מה שכולנו השמנים יודעים: אין צ'אנס שבעולם שאריק שוקל 115 ק"ג. למיטב זכרוני, עורך ידיעות, רפי גינת, יודע דבר או שניים על משקל וקשה להאמין שהוא מאמין לבלוף הזה של 115 ק"ג. אני שקלתי פעם 115 ק"ג. הייתי שמן בטירוף ועדיין נראיתי טוב משרון. ואריק, כך אני מניח, גבוה ממני. בתור שמן מקצועי, אם אני מניח שגובהו של אריק הוא 1.75 פלוס-מינוס, אין לי בכלל ספק שהוא שוקל, ביום טוב, בצל, 145 ק"ג לפחות. זה לא עקרוני לי שהוא שוקל 145 ק"ג או 105 ק"ג, זה ממש לא חשוב. עדיף לי ראש ממשלה שמן שיפחיד את הערבים (בכל צחוק יש שמץ....). השאלה היא למה לטמטם את האנשים. למה זה טוב ? תמשיך להיות שמן מקצועי כפי שאתה. שמן ומאושר. תמשיך להרביץ לאפות ובעיקר, תהיה בריא.

אבא שלי קנה סורק. למעשה זה לא בדיוק סורק אלא מכשיר משולב, אבל מכיוון שלא היה זמן להתעמק בכל הפונקציות של המכשיר התרכזתי בסורק. אף-פעם לא היה לי סורק ולפיכך, החלטתי לנצל את היומיים האחרונים לסרוק תמונות ישנות. עברו עליי כמה שבועות מאוד עמוסים. בעבודה, בתואר ובעיקר במחשבה. הגוף היה כאן והמוח היה מעבר לאוקיינוס. והנה עכשיו, משהגיעה צפירת הארגעה הזמנית מכיוון פילדלפיה, מצאתי את עצמי בסופ"ש הגשום ביותר שניתן להעלות על הדעת, משחק בלסרוק תמונות ישנות. לאורך השנים המפגש עם התמונות הישנות שלי היה בד"כ לא נעים. הייתי ילד מלא או שמנמן אבל עד לצבא לא הייתי כל-כך שמן כפי שהייתי במהלך השירות ובשנים שאחריו. עד גיל 29 כל סיור בארכיון הקטנטן שלי היה מלווה באנחה נוסטלגית ובעיקר בחרטה. חרטה על זה שלא עצרתי את בעיית המשקל שלי בזמן. כשזה עוד היה פשוט. איכשהו הייתי זקוק לשנה האחרונה כדי להחזיר את עצמי לפרופורציות. ועכשיו אני משתמש בחתונה הקרבה של החבר הכי הטוב שלי כדי לתדלק את כוח הרצון לרזות עד ל-70 ק"ג. בסוף זה יצליח, אני משוכנע. והנה, בעודי סורק את עצמי לדעת במורד הזמן, נתקלתי בתמונה של ליבי. ולתמונה של ליבי יש את היכולת לזעזע אותי גם ממרחק השנים. אף-פעם לא אהבתי אף אחת כפי שאהבתי את ליבי. אף-פעם לא רציתי אף-אחת כפי שרציתי אותה והלב הקטנטן שלי אף-פעם לא ידע אכזבה כמותה. והיא בכלל לא ידעה. או שהיא ידעה והתעלמה. הליבי שאהבתי נמצאת איפשהו במשרדים המטונפים של השלישות ברמת-גן. העיניים הכחולות והנימה הכי עצובה בעולם מזכירים לי את כל הפעמים בהם שרתי לה (בראש שלי) You're lost little girl ממש כמו ג'ים מוריסון. ליבי מחזירה אותי לשנת 95'. לרבין, ולחורף ההוא. אני משוכנע שאיפה שהוא לא נמצא, יצחק סולח לי על זה שבכל פעם שאני נזכר בו, אני נזכר גם בה. הוא היה מבין את זה. לא ראיתי את ליבי כבר כמה שנים. ובפעם האחרונה שראיתי אותה הייתה לי חברה. ואיפשהו, שמחתי, באופן הקטנוני ביותר שמותר לאיש בן 25, שהיא רואה אותי בזוג. ועכשיו אני מת לדעת מה קורה איתה. ואני מאוד מקווה שאיפה שהיא לא תהיה, טוב לה. כבר יומיים שאני חוכך בדעתי האם להתקשר אלייה או לא. אני לא בדיוק יודע מה אני רוצה ממנה. שום דבר קונקרטי. אבל התמונה ההיא, התמונה ההיא מזכירה לי את אותה אהבה כואבת ומחשלת. את האושר שהיא טמנה בחובה, ואת התמימות. ואולי אני אתקשר. הלילה עוד צעיר.

השבוע ציינו בעולם 25 שנה למותו של ג'ון לנון.

אני מניח שכל מי שמכיר אותי וקורא בקביעות את הבלוג יכל לצפות לאיזושהי אמירה בנושא או לפחות אזכור של יום השנה. אפילו אני, שמכיר את עצמי וקורא את הבלוג בקביעות, ציפיתי לפוסט שלא הגיע. זה קצת לא יפה מצידי להתעלם ככה מלנון אחרי שהוא תרם לי כל-כך הרבה לחיים. אין ספק שזה לא בסדר. אני גם לא בדיוק יודע למה לא כתבתי כלום. העדר זמן זו לא סיבה מספיק טובה, על אחת כמה וכמה שמדובר בקרוב מדרגתו של לנון.

כשהייתי ילד, בכל שמיני לדצמבר אלוני היה אוסף כמה קלטות ומקליט עליהן את השידורי רדיו שעסקו בלנון. מהשידורים האלו למדנו על קריירת הסולו שלו ולמדנו איך הוא היה נשמע בראיונות ובחיים. למדנו להכיר שירים די זנוחים שלו ואפילו יצא לנו לשמוע הקלטות די נדירות (שנים מאוחר יותר אני אבין למה גירסת האנתולוגיה של Strawberry fields forever נשמעה לי כל-כך מוכרת). כשהייתי ילד השמיני בכל דצמבר היה מאורע וכמו כל מאורע שקשור בביטלס, אלוני ואני דאגנו לציין אותו במיוחד. אלא שהשנים חלפו ואלוני קרוב עכשיו פיזית למקום מגוריו של לנון (לפני מותו) יותר משהוא קרוב אליי. האינטרנט והאנתולוגיות והשנים שחלפו הרסו כל שביב של תמימות ביחס לביטלס, ואני הפכתי קהה חושים. גם כלפי לנון.

אני זוכר את הפעם הראשונה שהגעתי לדקוטה. ב-1998, הפעם הראשונה שהייתי בארה"ב וביום הראשון שלי במנהטן. אלוני הלך והלך והלך בלי להגיד לי לאן ואני נגררתי וקיטרתי מאחוריו. בסוף, פתאום הגענו. ככה סתם בלי להגיד הרבה הוא לקח אותי לדקוטה. לבית שבו חי לנון במשך 7-8 השנים שקדמו למותו. התרגשתי מאוד. כמעט לא האמנתי. יוקו לא יצאה החוצה באותו יום וגם את שון לא ראיתי. הייתי מת להרגיש שחשתי בנוכחות של לנון במקום אבל זה שטויות. שמחתי על זה שהגעתי לדקוטה, ועל זה שאני זוכה לראות מקומות שעליהם רק שמעתי עד היום וזהו בערך.

בפעם האחרונה שהייתי בניו-יורק קפצתי לדקוטה שוב. הלכתי ברחובות הלחים והעמוסים שמוליכים לכיוון הדקוטה (72 West) וכל הדרך חשבתי על הדיאטה ועל כמה טוב שאני הולך כל-כך הרבה. אח"כ הגעתי לדקוטה ושוב לא ראיתי את יוקו ושון. אפילו לא חציתי את הכביש לכיוון הכניסה. עמדתי והסתכלתי ואחרי כמה דקות נכנסתי לסנטרל פארק. ישבתי לנוח ב-Strawberry fields והדבר היחידי שיכולתי לחשוב עליו הוא שאם אני לא מוצא שירותים תוך כמה דקות, הטיול יהפוך למביך יותר.

השנה בחרתי שלא להשתתף בפסטיבל ההנצחה למרות שמדובר ב-25 שנים. תאריך משמעותי שכזה. נעים לי לראות שעשרים וחמש שנים אחרי הרצח עדיין זוכרים את לנון. נעים לי לראות שהתרומה שלו לאנושות ולתרבות לא נשכחה וכנראה גם לא תישכח. השנה אמנם לא השתתפתי בפסטיבל אבל בשנה הבאה אני כבר אתעשת ואחזור לעצמי. ביום חמישי ראיתי את דני רובס אצל עודד בן-עמי, מספר בפעם המיליון את הסיפור על איך הוא פגש את יוקו במקרה ב-1982 והיא אמרה לו send a message of peace and love to the people of Israel. למרות שהסיפור (ולא נעים להודות, גם רובס עצמו) יצאו לי מכל החורים, שמחתי לשמוע אותו. השנה אמנם בחרתי שלא להשתתף בפסטיבל, אבל אני יודע שבשנה הבאה, אם רק ארצה, המוזיקה של לנון שמלווה אותי כל השנה וכל החיים תהיה גם ב-8.12 וכנראה שגם דני רובס עם הסיפור הזה. יש דברים שלא ישתנו לעולם.