הבלוג של אילון

עוד כמה שעות, אם לא יחולו הפתעות מיוחדות, תסתיים לה שנת 2007. במקרה הטוב אני אשב עם השותפה שלי בסלון ואראה את "זהות אבודה" השלישי. במקרה הפחות טוב אני אשב לבד בסלון ואראה את "זהות אבודה" השלישי בעוד שהשותפה שלי תישן/תהיה אצל ההורים.

2007 מסתיימת and not a minute too soon. מבחינתי היא הייתה צריכה שלא להתחיל. זאת לא הייתה שנה טובה. וזה מוזר. זה מוזר מפני שלפי רשימת האירועים של השנה, זו הייתה אמורה להיות שנה טובה.

אחי היחידי הגיע לביקור מולדת ראשון אחרי 5 שנים. נסעתי לארה"ב ולראשונה בחיי יצאתי לטייל לבד בסן פרנסיסקו ולס וגאס. 2007 הייתה השנה הראשונה מאז 1988 שבה לא נגעתי בסיגריה (אמנם התחלתי לעשן בגיל 15-16, אבל היו אקספרימנטים בדרך). לא עישנתי והתחלתי להנות מזה. המעמד שלי בעבודה התחזק. הצלחתי לסיים את השנה השנייה והאחרונה בתואר השני בלי מועדי ב' ובלי טראומות מיוחדות. אפילו זיינתי, מה אתם יודעים.

ובכל זאת, אני מוצא את עצמי מייחל לסיומה של 2007 ויודע ש-2008 חייבת להיות טובה יותר.

את 2007 התחלתי באותה תוגה שליוותה אותי מאז שהפסקתי לעשן. תוגת האדם שמתגעגע לסיגריות ותוגת האדם שיודע שהוא דפק לעצמו את הריאות עם כמויות לא הגיוניות של ונטולין. והתוגה הזו הגיעה לשיא בסוף אפריל. וזה לא היה שיא. זה היה שפל. זה היה המקום שממנו אתה חייב לעלות. וגם אם באה הגאות, הגוף והמיינד נושאים איתם את הצלקות של השפל. ובשנת 2007 אכלתי בלי הכרה. אכלתי עד ל-13 ק"ג יותר ממה שהיה לי בערב השנה האזרחית הקודמת. וזה כואב. זה כואב כי אני אצטרך להתמיד עד אפריל (שוב פעם האפריל הזה) כדי לחזור למשקל ההוא.

והמחשב שלי מת, והאוטו מושך שמאלה, והצלעות כואבות מדי פעם, והקרעכצנים, והדירה שלי קרה מדי ו-don't even get me started לגבי הפועל ת"א.

אז הנה, 2007 מקרטעת את דרכה ועוד כמה שעות היא תהפוך להיות נחלת העבר. אני מאחל לעצמי שבערב השנה האזרחית הבאה, זוגתי ואני נקרא את הטקסט הזה ונבין שמשאלות לפעמים מתגשמות וש-2008 הייתה הרבה יותר טובה. אין לה ברירה.

אז הנה מלכוד...

ראיתי את "זרה מושלמת" יחד עם השותפה שלי ושנינו מאוד נהנינו. אמנם הסרט לא חף מטעויות, אבל הן בהחלט מתגמדות.

גם אם נוריד את הסימפטיה האוטומטית שיש לי לתוצרתו של ברוס וויליס ואת העובדה שהאלי ברי נראית מצוין (ומשום מה הצלם בחר לה כמה זוויות סקסיות שנראות כאילו הן לא קשורות לסרט), עדיין נישאר עם סרט מתח ששווה בהחלט את הזמן והצפייה.

כל מי שקרא ואהב את "פראנויה" של ג'וזף פינדר יאהב גם את "זרה מושלמת" (אם כי הדמיון קלוש למדי).

המלכוד הוא שקשה לי לספר על הסרט מבלי להרגיש שאני פוגם באלמנטים המותחים שבו.

בקצרה, האלי ברי מגלמת עיתונאית חוקרת מצליחה שמנסה לחקור את רצח חברת הילדות שלה. החשד נופל על איש עסקים עשיר, שרמנטי ובעיקר נוטה להתפרצויות זעם כשברקע, עומד לסיועה של העיתונאית המהוללת איש מחשבים כל-יכול (מהסוג שהיה נפוץ בסרטי שנות השמונים. הנרד הזה שבלחיצת כפתור יכול להביא למלחמות עולם).

זה נשמע כמו כל סרט מתח שראיתם ואכן, זה בדיוק כמו כל סרט מתח שראיתם. מה הערך המוסף: שהסרט הזה נעשה טוב ושהוא מצא חן בעיניי. שום דבר מעבר לזה.

המחשב שלי גוסס. אל תספרו לו שאמרתי, אבל אני מחכה שהוא ימות.

לא בשביל לקצר את היסורים שלו, אלא בשביל לקצר את שלי !

נמאס לי ממנו. עוד מעט יום הולדת, הגיע זמן מחשב חדש (סוף כל סוף נדע מה זה ה-windows הזה שכולם מדברים עליו...)

אני מניח שעוד פוסט על הקרחת של נינט עלול לגרום למי שנקלע לפה במקרה לחשוב שזה כל מה שאני מתעסק בו, ובכל זאת אני אסכן את "שמי הטוב" ואתייחס שוב לנושא. אני גם אסביר, יצא לי בסוף שבוע לצרוך הרבה יותר מדי טלוויזיה ואין מה לעשות, משהו בסופו של דבר חילחל. עכשיו, לא ראיתי את כל הראיונות ועשיתי כמיטב יכולתי להתעלם מהטרראם, ובכל זאת התמונה של נינט (במראה ג'י איי ג'יין) ושל יהודה לוי (במראה הרוקר) גרמה לי לחשוב שמדובר בזוג ממש ממש יפה. אם היא נראית כל כך טוב כשאין לה שיער, והוא נראה כל כך טוב וכל כך קוּל עם הערווה הזו על הפנים, זה סימן שהם באמת אנשים מאוד מאוד יפים. כמחווה לזוג היפה הזה, התמונה שלהם חוזרת (לזמן מוגבל) לרשימת ידידי המחלקה.

בארבע וחצי שנות דוחות צפייה, וב-25 שנות צפייה בסרטים, מעטים הם המקרים בהם הפסקתי צפייה בסרט באמצע. בארבע השנים האחרונות זה קרה 3-4 פעמים. וזה לא שלא יצא לי לראות סרטים מזוויעים בדרך. בהחלט יצא. אלא שאני מלא כבוד ליוצרי הסרט. ועוד יותר מלא כבוד לכיסי המתרוקן ואם החלטתי להשקיע כסף בסרט (כצופה), מוטב לי להנות ממנו ולנסות למצות אותו. הייתה פעם אחת שכמעט הפסקתי ובסוף המשכתי ויצא שנהנתי. אני מניח שבגלל הפעם הזו אני ממשיך לתת צ'אנס לסרטים ששום דבר טוב לא יצא מהם. אלא שהחיים מזמנים לי סרטים שמצליחים לשבור את האדיבות והנחמדות שלי. Levity היה סרט שכזה. אני זוכר אותו טוב מאוד כיוון שבמהלך הצפייה אני זוכר שחשבתי לעצמי שאין אפשרות שסרט יהיה כל כך גרוע. אח"כ היו "תאומי הדיסקו" שכנראה לא באו לי טוב וכמובן שבדרך אסור לשכוח את "קדמה" של עמוס גיתאי. גיתאי זה זכאי להתייחסות נפרדת. הסרטים שלו כבר גובלים בהונאה והם מצחינים למרחקים. זה לא המקרה ב"החופשה" שהיה סתם סרט ממש גרוע. אני חייב לציין להגנתי ששלושת המקרים שציינתי לעיל הם באמת המקרים היחידים בהם הפסקתי את הצפייה. שאר הסרטים שנמצאים ברשימת הסרטים שראיתי וסבלתי במהלכם, הם סרטים שראיתי עד תומם. ללמד שאני מאוד נחמד ומוכן לתת לכל אחד צ'אנס.

כשיוצא לי לראות סרט גרוע כמו "החופשה" אני תמיד מחפש להאשים את עצמי. אולי אני הייתי במין מצב רוח כזה או אחר שגרם לי להסתכל על הסרט בעין לא טובה. אולי בנסיבות אחרות הייתי יכול להנות מאותו הסרט בדיוק. למרבה הצער (או למרבה המזל, תלוי מאיזה צד מסתכלים) בלוקבאסטר מאוד רוצים את הסרטים שלהם בחזרה במועד, ועל כן אין לי יותר מדי זמן להתחבט ולהתלבט ואין לי יותר מדי צ'אנסים לתת לכל סרט. "החופשה" היה אחד מהם. ניסיתי וניסיתי אבל אחרי 40 דקות חוסר אהדתי לקמרון דיאז כמו גם העובדה שמדובר בסרט לא טוב, שלחו אותי בחזרה לבלוקבאסטר.

אם יצא לי להיתקל בסרט באחת הסינמות, כשאני מאוד משועמם וחסר כל יכולת אינטלקטואלית לפעילות מתוחכמת יותר מבהייה בטלוויזיה, אני מבטיח לתת לסרט צ'אנס נוסף. אם זה יקרה אני מבטיח לעדכן. בינתיים, המלצת הבית היא להתרחק מהסרט הזה כמו מאש.