הבלוג של אילון

בוקר יום שישי סגרירי ואם כבר בוקר אז שיהיה יום שישי ואם כבר בוקר אז שיהיה סגרירי.

העיקר שאפשר ללכת ברחובות שנראים נקיים במיוחד, כמו הרחובות של חולון אחרי הגשם ולהנות מאוויר צח. העיקר שאפשר ללבוש ז'קט פליז מעל חולצה עם שרוולים ארוכים ולא למות מחום בזמן ההליכה.

הלכתי לרח' קראוזה כדי להירשם לעבודה כסדרן בבחירות. פגשתי את דוד ואבינועם שלא ראיתי כבר המון זמן מאז שהם עזבו את העירייה, וכמו תמיד נוכחתי לגלות שהפנסייה - גם אם מאולצת - עושה טוב לאנשים. במדרגות פגשתי את אתי. כמה שאני אוהב את אתי. חיכיתי בתור ואתי חיכתה לי למטה. עמדנו ודיברנו קצת ואז היא הקפיצה אותי לסוקולוב. נשבענו שבהזדמנות אחרת נשתה קפה ביחד.

בוקר יום שישי סגרירי ואני כל כך אוהב את המזג אוויר הקר הזה שהתחשק לי לטייל קצת ברחובות. בלי שום תכנית. ואפילו בסוקולוב שעמוס בכל העיר כולה, עדיין היה כיף לשוטט קמעה. לנשום את האוויר הנקי ולהיות אופטימי. בלי שום סיבה טובה רק בגלל המזג אוויר.

אחד המשפטים שאני הכי אוהב ברוק העברי הוא "נזכר בשנות השמונים תמיד כשיש גשם. כאילו שהיה אז חורף כל הזמן". יהלי סובול כתב את המשפט הזה בשיר "הקונפורמיסט" של מוניקה סקס ואהבתי את המשפט (וגם את השיר) מאז הפעם הראשונה ששמעתי אותם. אם מה שאתה מחפש במוזיקה (לפחות מדי פעם) זה משפטים שיהיו הכי-נכונים-בעולם-לגבייך, למרות שכתב אותם מישהו אחר, זה בדיוק המשפט הזה. לפעמים אני מרגיש שאני אפילו יודע מה יש בזכרונות של סובול לגבי שנות השמונים כשיש גשם. זה בדיוק מה שיש אצלי, רק שאצלו זה קרה בתל-אביב.

האופטימיות הובילה אותי לסופר כדי לקנות בן אנד ג'ריז. יש משהו כיפי בלאכול גלידה בחורף ובעיקר אם זה גלידה של בן אנד ג'ריז. אחר-כך פגשתי ברחוב את אסנת ואחותה. ולמרות כל הרכביםפ שעברו ולמרות כל הרעש מסביב, האוויר נשאר נקי ויחד איתו התחושה של כפר קטן שבו אתה יכול לשוטט ולפגוש את כל מי שאתה מכיר. ובבוקר שכזה, גם הפרצופים הזרים נראים מוכרים.

הלכתי מכיכר ויצמן על שד' קוגל וחמקתי מהרעש לכיוון רח' הגליל. בדרך כלל, רח' חמוד למראה עם בתי רכבת וחצרות משופצות. במזג אוויר הזה מדובר ברח' מקסים עם בתי רכבת וחצרות משופצות. המשכתי לרח' השומרון ומשם לגן הציבורי הגדול ובמדרגות האדומות לכיוון הרחוב שלי. ממש "הבלוג של אילון" בארץ הפלאות.

מי שמכיר את חולון ודאי משתומם, "מה יש לו ??? סה"כ הליכה ברחובות..." ובתכלס זה נכון, סך הכול הליכה ברחובות.

אבל הרחובות של חולון אחרי הגשם, בשבילי הם משהו מיוחד. אלוהים יודע למה. ואולי זה מאוד שטחי להתרגש מהמזג אוויר, אבל זה בסדר, מותר להיות שטחי לפעמים. ואפילו לי, מותר לפעמים להיות כמעט אופטימי.

שבת שלום.

לפני 6-7 שנים, כשמדינת ישראל הייתה בעוד אחד משיאי הבעירה שלה שנוחתים עליה אחת לכמה זמן, כתבתי שיר שנקרא "לאן נוליך את החרפה".

הלהקה בדיוק התפרקה וכתבתי שירים בעיקר בשביל עצמי, ובכל זאת את השיר הזה השמעתי לחבר'ה שלי. בערב אחד, בלי הרבה כוונות.

השיר היה בעצם הנסיון שלי להתמודד עם המושג שהפך למאוד פופולרי באותם ימים, "אסקפיזם". כולם דיברו על האסקפיזם. מדינת ישראל לא רצתה לחיות את הטרור והעדיפה להתרכז ב"לחיי האהבה". היינו הדור האסקפיסטי בתקופה שזה נחשב לדבר שלילי.

בדיעבד, אם אני חוזר לאחור, אני חושב שהתקופה הזאת דווקא עזרה לעצב אותי. אני לא בהכרח טוען שהיא עיצבה אותי לטובה, אבל בהחלט היה לה חלק.

חוסר העניין שאני מגלה בחדשות לסוגיהן, וחוסר הרצון שלי לצאת מהבית (על פי רוב) קשורים בעיקר בתקופה ההיא. לא רק, אבל בעיקר. איכשהו מאז התרגלתי, החדשות מסתדרות בלעדי וגם העולם שבחוץ לא מביע מחאה. בכלל, כשאני חוזר לדברים שכתבתי באותה תקופה (ומכיוון שלא החזקתי בלוג אני יכול להתחבר לעצמי בעיקר דרך השירים שכתבתי אז) אני רואה בעיקר את הרצון לברוח או את הצורך להתעלם, אם תרצו, זה ה - I'm only sleeping שלי.

בכל מקרה, נזכרתי בכל העניין האסקפיסטי הזה מתוך השיר החדש של איה כורם, "האישה עם השקית".

את זה שאני מחבב את הדרך שבה כורם כותבת טקסטים הבנתי עוד כששמעתי לראשונה את "יונתן שפירא" (מצטער, אותי זה ממש הצחיק. לטובה). אחר כך, הצלחתי לחבב את הטקסט שהיא כתבה ל"אוטוביוגרפיה", למרות שבתיאוריה, היה בטקסט הזה את כל הדברים שיכלו לעצבן אותי (ההתיימרות הזאת לשיר שירים בשם גיבורים שהיינו רוצים להיות ולא היינו תוך שאנחנו משתמשים בקלישאות הכי נדושות) ועכשיו מגיע "האשה עם השקית".

קודם כל הלחן תפס אותי. אבל מעבר לזה יש את הטקסט, "אם אין לחם - שיאכלו עוגות. אם אין צדק - שיאכלו אותה. אם אין כוח - בואו נוותר.אם אין מים - בואו נשתכר".

האסקפיזם אף פעם לא נשמע יותר נכון וראוי מכפי שהוא נשמע אצל איה כורם. וגם כשהיא מתנצלת על האסקפיזם שלה, היא נורא בטוחה בעצמה, כי היא יודעת שזה בסדר. לפני 6-7 שנים כשישבתי לכתוב שיר על אסקפיזם, הרגשתי שזה דבר לא טוב.

איה כורם אולי מאחרת בכמה וכמה שנים את האסקפיזם ומנחיתה את השיר החדש שלה על התרבות הניהליסטית שבה אנחנו חיים, התרבות שבה כל בובליל מלך ושבה ראש הממשלה מושחת - הוא יודע וכולנו יודעים את זה, אבל למי יש כוח לזה - ודווקא איה כורם מצליחה לגרום לי להרגיש בסדר עם זה.

אני כבר לא דור. אני לא בגיל שבו מדברים על הדור שלי. לרוב האנשים בדור הזה כבר יש נשים ומשפחות ומשכנתאות, ואם מדברים על הדור שלי זה בלשון עבר. ונדמה לי שאיה כורם צעירה ממני בכמה שנים טובות. היא כבר גדלה לתוך האסקפיזם הזה ויכול להיות שזה מה שמאפשר לה לחוש כל כך בנוח איתו ולצאת כזאת מלכה.

האשה עם השקית / מילים, לחן וביצוע: איה כורם

כרגע סיימתי לקרוא את אחד הספרים הגרועים והנחותים שיצא לי לקרוא בשפה העברית, "הקמפיין האחרון" של אתי ברד-יצחקי.

אני יודע שזה מאוד לא יפה ולא מנומס להשמיץ בצורה כזו את עבודתו של מישהו אחר, ולכן אני מדגיש מראש, אין לי שום כוונה לפגוע. אני פשוט חושב שמדובר בספר רדוד ונחות ברמות נפשעות. במסווה של סיפור רצח אנחנו מקבלים שלוש מאות וקצת עמודים של תיאורים מיניים שגורמים לסרטים הכחולים הכי סליזיים להראות כנופת צופים. אגב, בפעם האחרונה שביקרתי בחריפות כל כך רבה ספר שקראתי זה היה "תשליך" של ניר קיפניס ואני מניח שלתיאורים המיניים בספר היה חלק בזה. אני לא בז לתיאורים מיניים, אבל יש גבול מסוים ובקמפיין האחרון הוא נחצה מהר מאוד.

בפעם האחרונה שהייתי בארה"ב אחי היחידי סיפר לי שהוא קרא ספר מסוים שהיה ממש ממש גרוע, ובעקבות החוויה המפוקפקת הוא נכנס לפורום שקשור לסופר ו"קרע" את הספר בביקורתו. למרבה המבוכה, הסופר עצמו השיב לו וממש התנצל על כך שהספר לא היה לרוחו, והבטיח להשתדל להשתפר לקראת הספר הבא.

האמת, לא נעים. לא הייתי רוצה שאתי ברד-יצחקי תתנצל בפניי על רמתו של הספר, זה בהחלט יכול להיות מביך.

בכל מקרה, הדבר הטוב היחידי שאני יכול להגיד לזכותו של הספר הוא שקראתי אותו עד סופו. התקדמתי כמה עמודים בכל יום ובהחלט לא מיהרתי לשום מקום, ובכל זאת צלחתי את הספר עד סופו כשאת השליש האחרון קראתי כבר יותר בשקיקה. אפשר להקביל את זה לטלנובלה נחותה ורעה שאתה משום מה רואה מדי יום. בסופו של עניין, אתה מתחיל לגלות עניין וסקרנות בהתרחשויות. זה כנראה מה שקרה לי בקמפיין האחרון.

אגב, באופן קצת מצער אני שם לב שיוצא לי לכתוב על ספרים בעיקר כשאני קורא ספר גרוע. כשהייתי בארה"ב קראתי בשקיקה את "אשתו של הנוסע בזמן". בסוף ממש דמעתי. זה היה ספר מקסים. ובכל זאת בסופו של דבר לא כתבתי עליו.

אולי צריך לשנות את העניין הזה. יכול להיות שזה גורם להסתכלות שלילית יותר על החיים. בכל מקרה, בלי קשר לנקודת המבט שלי על החיים ולפילוסופיה של יום חמישי, "הקמפיין האחרון" הוא ספר ממש גרוע ונחות. אל תתנו לשדיים של הבחורה על העטיפה להטעות אתכם (כלומר, זה לא מטעה. הספר עתיר סקס, אבל עדיין לא שווה את המאמץ). 

משהו הציק לי בכותרת הזו של NRG.

כלומר, הטרגדיה אכן קשה. אישה, כנראה מוגבלת, נשרפה למוות בדירתה. התוספת של NRG - "בעלה שחזר מבית כנסת עמד ומרר בבכי..."

נראית לי קצת מיותרת. מין תוספת דרמטית לא מחויבת שכל תפקידה הוא להעצים את המימד הטרגי, את הויז'ואל העצוב.

אם אתם לא מתרגשים מזה שירושלמית אחת נשרפה למוות בבית, קבלו את הויז'ואל הזה, הבעל חוזר מבית כנסת, עטוף בטלית, אווירה של קדושה, אווירה של שבת, בעיר הקודש, מגיע לכיוון הבית, מריח ריח של עשן אבל לרגע לא מעלה על דעתו שזה מה שקרה, והנה, הוא מגלה את הנורא מכל, והנה הוא עומד ופרוץ בבכי....

אולי אני סתם מקטר על התקשורת. אולי אני קצת מגזים. לי זה נראה מיותר.

אני יודע שעיסוק באירוויזיון נחשב להומואי למדי. הבנה באירוויזיון גם כן.

ובכל זאת, כשאני נתקל בפנינת עבר מהתחרות הלא חשובה הזו, אני חייב לחלוק אותה עם שאר העולם.

אתמול, במסגרת החיפושים אחר המשחק של ברצלונה הגעתי לערוץ הספרדי. אי שם בקצה הממיר, שנייה לפני הערוצים הטורקיים נפלתי על תכנית שנקראת "ספר לי מה היה בעבר". היה שם שיר שתפס אותי במיידית. זה קורה לי מדי פעם, אבל אף פעם לא עם שיר בספרדית.

למרבה המזל היה כתוב ששם השיר הוא "לה לה לה" והצלחתי להבין שהוא מהאירוויזיון (אני לא יודע מה הסגיר את זה, אבל לזה שמאחורי הזמרת היה סמל ענק של האירוויזיון היה כנראה חלק בדבר). מסתבר שזה הזוכה המאושר של שנת 68', שירה של massiel לה לה לה.

אז אם כבר אירוויזיון, ואם כבר לה לה לה, אז עדיף את השיר הזה ואת הלה לה לה הזה.