הבלוג של אילון

בתקופה האחרונה הצלחתי "לשבור" כל ספר מוצלח ומעניין בקריאה של ספר פחות מוצלח ופחות מעניין. למשל, אחרי שקראתי את "עקבותיו של מת", הרביעי בסדרת פיטר ג'יימס המופלאה נחתתי בעזרת "זהות כפולה" של רם אורן (אפילו בסטנדרטים הנמוכים ממילא של רם אורן מדובר בספר גרוע ואפילו מעצבן לפרקים).
אחרי שקראתי את "הבלדרית" של דניאל סילבה ונהנתי, נחתתי בעזרת "נא להתנהג בהתאם" של יובל אברמוביץ' (מסוג הספרים שבהם כמעט בכל שנייה ושנייה אתה יכול לדמיין את שביעות הרצון של הכותב. זה הרבה יותר מעצבן מאיך שזה נשמע). ככל שזהמן עובר אני מגלה שסהפרים היחידים שממש ממש עושים לי את זה הם ספרי מתח, הרלן קובן ודומיו. אני עד עכשיו לא יודע אם מדובר בשיטת פעולה הגיוניות או שפשוט זה מה שהצטבר לי ברשימת ההמתנה הבלתי סופית של הספרים בבית. איך שלא יהיה, אחרי כל רצח מזעזע ורוצח מסתורי ממתין ספר בלתי מחייב.

והנה, ממש אתמול סיימתי לקרוא את "המשורר" של מייקל קונלי.
עד "המשורר" יצא לי לקרוא רק ספר אחד של קונלי, "אקו פארק" אני לא זוכר אותו לגמרי אבל זוכר כמה שנהנתי לקרוא אותו. משהו בסגנון הכתיבה של קונלי מצליח לאחד בין ספרות המתח המודרנית ועלילות בנות ימינו שמתלבשות על בלשים שנראים כאילו שאבו אותם מהספרים או מהסרטים של פעם. המפרי בוגארט אבל עם גישה לאינטרנט. "המשורר" הוא דווקא ספר שנכתב לפני עידן האינטרנט ולפני שהסלולרים השתלטו לנו על המוח ובכל זאת, הוא לא נחות בכלום מהספרים של ימינו. לאחד כמוני שגדל בלי אינטרנט, קל מאוד להתחבר למסע שעובר ג'ק מקאוי בחיפוש אחר רוצח מסתורי המפעיל רשת פדופיליה. דברי הפתיחה של הספר נכתבו ע"י סטיבן קינג שמשבח בהתלהבות את הספר. הנקודה המעניינת היא שדברי ההלל של קינג נכתבו כמה שנים אחרי שהספר יצא. כלומר, לקח לו זמן עד שהוא הגיע אליו אבל מרגע שהוא הגיע, הוא היה כולו תשבוחות לקונלי. וכך, חמוש בהתלהבות של קינג יצאתי לקריאת הספר שנכתב במשפט המעניין: "מוות הוא המקוף שלי" (באנגלית נכתב: Death is my beat ואני מניח שהמשפט הזה הציב אתגר לא קטן בפני המתרגם). הספר אמנם נכתב מנקודת מבטו של ג'ק, אבל מדי פעם נארגים בספר עלילותיו של הרוצח המסתורי (זה בסדר, אני לא הורס את הסוף לאף אחד) והכתיבה של קונלי ממש זורמת, מצד אחד אפשר לדמיין את הסרט בראש (בכיכובם של רוברט דאוני ג'וניור, קווין ספייסי ורייצ'ל מקאדמס) ומהצד השני, כל הסרטים והדימויים של שנות הארבעים והפילם נוארים של אז עולים בראש.

בין לבין, יש ספר מצוין, זורם וקולח, כתוב טוב ובעיקר מהנה. לפחות מבחינתי. ובקיצור, מומלץ בחום.

אגב, אתמול התחלתי את "נגמר העוף אבל הקוסקוס טעים". עד כה הוא נראה לי טוב מכדי להיות הספר הגרוע שראוי לקריאה אחרי "המשורר". מהצד השני, לא צריך להתלהב יותר מדי....