הבלוג של אילון

דעת יחיד:

אם תשאלו אותי, אני מחליט שלא להתרשם יותר מדי ממזג האוויר החם ששרר היום. סך הכול מדובר במאבק על טריטוריות בין החורף לקיץ. אני נותן לחורף עוד צ'אנס אחד לפחות להרים את ראשו האצילי ולהוריד עלינו כמה טיפות.

מחר העשרים ותשע בפברואר. יחסית לגודל המאורע אני דווקא מצליח להישאר רגוע יחסית. אני משתדל לא לחשוב על זה יותר מדי ואם במקרה מתגנבת לה מחשבה קטנה שכזו בשיפולי המוח אני ישר מחליף אותה בתמונות של נוף ובויז'ואלים שירגיעו אותי. בכל זאת, לא כל יום אתה זוכה אתה זוכה להיות ביום שלפני יום שמתרחש אחת לארבע שנים. מבין כל הדברים שמתרחשים אחת לארבע שנים (פתיחה של מונדיאל, פתיחה של אולימפיאדה, מערכת יחסים מוצלחת, 29 בפברואר) ה - 29.2 הוא בעל החשיבות הקטנה ביותר. מה לעשות אני יותר אוהב אירועי ספורט גדולים או מערכות יחסים. ובכל זאת, העשרים ותשע בפברואר, חֶברֶה, זה עסק רציני.

מחר אני הולך לציין את העשרים ותשע בפברואר השמיני שלי. נולדתי בינואר 76' כך שאת העשרים ותשע בפברואר הראשון אני לא כ"כ זוכר. אני מניח שאחי הגדול יוכל לספר לי על היום המרגש הזה, 29.2.76 אבל שיחת חוץ עולה כסף ואני לא משוכנע שיהיה לו הרבה מידע לתרום בנושא כך שלא לגמרי כדאי לצלצל אליו בשביל זה. את ה - 29.2.80 אני גם לא כ"כ זוכר, למרבה הבושה. הזכרון הראשון שלי הוא אמנם מגיל 3 וב - 29.2.80 הייתי כבר בן ארבע ובכל-זאת הזכרון, בריה משונה שכמותו, לא זוכר מה בדיוק היה. את ה - 29.2.84 אני גם לא כ"כ זוכר אבל הדעת נותנת שבאותו יום יצאתי לשחק עם משה/צדוק/שרון/גל/שגיא/תומר. קשה לדעת מי מהם זה היה אבל כיוון שהם ליוו כמה שנים יפות בילדותי, סביר יהיה להניח שאחד מהם היה שם. ב - 29.2.88 הייתי כבר בן 12. ארסנל החברים לא השתנה יותר מדי כך שסביר להניח שאחד מהרשומים לעיל (עם חלקם לא דיברתי כבר יותר מ 13-14 שנים) זוכר את היום ההוא ואת מה שעשיתי. מה שזה לא יהיה, זה בטוח היה משהו שעושים רק אחת לארבע שנים. ב - 29.2.92 הייתי בכיתה י"א. לפיכך אני יכול להסיק שביום הזה הלכתי לבי"ס, נשארתי בחוץ רוב היום וחיפשתי עניינים, אחרי ביה"ס הלכתי לשירי והפרעתי לה לעשות שיעורים, הסתובבתי עם עמית, אולי הלכתי לתנועה ולא הרבה יותר מזה. אם זה ממש היה יום מוצלח אז כנראה שהייתי עם זיוה אבל יכול להיות שלא. ב - 29.2.96 הייתי סמל גאה בצה"ל. למרבה ההפתעה סביר להניח שעשיתי את מה שעשיתי בתיכון: חיפשתי עניינים ודיברתי עם שירי. ב - 29.2.2000 לא עשיתי שום דבר מיוחד שיציין את המאורע. גיל 24 זה גיל טוב למרוד במוסכמות ולהחליט שאתה לא מציין באופן מיוחד יום שמגיע אחת לארבע שנים. רוב הסיכויים שבאותו היום גם דיברתי עם שירי. ה - 29.2.2004 לא הולך להיות מבריק יותר. לא די בזאת שאני צריך לעבוד מחר אלא שאני גם צריך להישאר לשעות נוספות וצריך ללכת לחפש דירה. אני לא יודע מתי אני אספיק לדבר עם שירי ביום המבולגן הזה אבל בטוח שאני ארים לה טלפון. מסורת זה מסורת.

אחד מהדברים היותר טובים שקרו היום הוא שיצא לי לראות שוב את הסרט המופלא הזה של וודי אלן משנת 1977. "הרומן שלי עם אנני" (או Annie Hall) היה לסרטו המצליח ביותר של וודי אלן. הסרט זכה בארבעה פרסי אוסקר: פרס הסרט הטוב ביותר, הבמאי הטוב ביותר, התסריט הטוב ביותר ופרס השחקנית הטובה ביותר לדייאן קיטון. למעשה, אלן עצמו, שהיה מועמד בקטגוריית השחקן הטוב ביותר, היה היחידי שלא זכה (האוסקר הלך ליהודי טוב אחר, ריצ'רד דרייפוס).

אנני הול מביא את סיפור הרומן של אלווי סינגר, קומיקאי יהודי נוירוטי המתגורר בניו-יורק ואנני הול, ציירת/זמרת/צלמת מטורללת שכזו (ולדעתי, אחד מהמודלים הראשונים לעיצוב הדמויות של פיבי ורייצ'ל ב"חברים"). ב"אנני הול" וודי אלן מציג לראשונה במלוא הדרה את דמות היהודי הניו-יורקי הנוירוטי שתחזור בעוד רבים מסרטיו. בכלל, ניתן לראות באנני הול כסרט שמתמצת את העשייה הקולנועית של וודי אלן. למרות שהוא עשה סרטים רבים וטובים אחריו, אפשר לומר שאנני הול משמש כבסיס לקומדיה הוודי-אלנית. כל הטריקים והשטיקים, הטקסטים והבדיחות וכל מה שבא לפני ויבוא אחרי, נמצא באנני הול. המשחק של אלן בסרט הזה הוא מעולה ולמעט פעם אחת אחרת (דני רוז האיש מברודווי) ניתן לומר שזו הופעתו הטובה ביותר כשחקן. לפיכך, כמחווה לתענוג שנזדמן לי היום בבוקר, אני מתרגם מבחר ציטוטים של אלווי סינגר:

• אתה לא קולט ששאר האומה מסתכלת על ניו יורק כאילו שאנחנו שמאלנים, קומוניסטים, יהודים, נואפים הומוסקסואליים. אני חושב עלינו ככה, לפעמים, ואני גר כאן.
  
• סבתא שלי מעולם לא הביאה מתנות. היא הייתה עסוקה בלהיאנס ע"י קוזאקים.
  
• (על קליפורניה) מה העניין עם כל הפרסים האלה ? הם כל הזמן מחלקים פרסים. פרס הדיקטטור הפשיסטי הטוב ביותר: אדולף היטלר
  
•  זרקו אותי מ - NYU בשנה הראשונה שלי כיוון שהעתקתי במבחן במטאפיזיקה. הצצתי לנפש של זה שישב ליידי.
  
• אני זוכר את הסגל ביה"ס היסודי שלי. הייתה לנו אימרה: אלו שלא יכולים, מלמדים. ואלו שלא יכולים ללמד, מלמדים התעמלות. ואלו שלא יכולים לעשות שום דבר עבדו בבי"ס שלנו.
  
• לינדון ג'ונסון הוא פוליטיקאי ואת יודעת כמה אתיקה יש לחברה האלה. בערך דרגה אחת פחות מאנסי ילדים.
  
• (מילות הסיום של הסרט) איש אחד בא לפסיכיאטר ואומר לי: "דוקטור יש לי בעיה. אח שלי משוגע. הוא חושב שהוא תרנגולת". אז הדוקטור אומר לו: "טוב, אז למה שלא תביא אותו לטיפול". אז האיש עונה: "הייתי מביא אותו אבל אני צריך את הביצים". ובכן, אני מניח שכך אני מרגיש כלפי מערכות יחסים. אתם יודעים, הן לגמרי חסרות הגיון ומטורפות אבל אני מניח שרובנו ממשיכים איתן, כיוון שאנחנו זקוקים לביצים.