הבלוג של אילון

הראיון של אייל ברקוביץ', אמש בתכנית "הטריבונה" של אבי רצון הצליח להכות גלים. כחצי שעה מתום הראיון הוא כבר הופיע ככותרת ראשית ב-Ynet ואבי רצון לא הפסיק לקוות, לאורך כל המשך התכנית, שחיפה תשלח תגובה זו או אחרת. התגובה הלאקונית של מועדון מכבי חיפה, "אין לנו עניין להגיב בנושא", עזרה להרגיע את האווירה, אבל בעיקר ציירה את מכבי חיפה כמי שחשה נעלה מעל הנושא הזה וההשתלחויות האלה. הזעזוע העיקרי נבע מהאמירה של אייל ברקוביץ' לגבי יעקב שחר, שבכל הקשור למו"מ שלא נוהל ביניהם, שחר משקר. אייל טוען שהסיבה לסירובה של חיפה להעסיקו נובע ממניעים אישיים ולא ממניעים כלכליים כפי ששחר ניסה להציג זאת.

למרות שהתייחסתי לנושא בעבר, אני עדיין מוכן לקבל את גישתה של מכבי חיפה, שאין מקום לאייל ברקוביץ' מהבחינה המקצועית. עד כאן מדובר בשיקול לגיטימי, אני חולק עליו, אבל הוא עדיין לגיטימי. הבעיה מתחילה בהודעות שחיפה הוציאו לתקשורת. אוהדי מכבי חיפה, ברובם, רצו לראות את אייל בקבוצה. רוני לוי נתן בראיונות את הרושם שגם הוא היה שמח לראות את אייל בקבוצה. אייל מספר שרוני לוי אמר לו דברים באותה הרוח וששחר אמר שלוי הוא הקובע. אם כך, איך זה קורה שאייל לא יהיה בחיפה בעונה הבאה ? איך קורה שההתנסות הקצרה עם הישראליאנה תשלח את אייל לסיים את הקריירה בחו"ל ותימנע מהקהל בארץ את הביצועים של הטוב בשחקניו אי-פעם.

יעקב שחר לא רצה את אייל בחיפה מלכתחילה. יעקב שחר ומכבי חיפה, לדעתי, אכן משקרים. לא התנהל שום מו"מ על כסף ולא הייתה כל כוונה מצד חיפה להשתמש בשירותיו של אייל. שחר וחיפה חיפשו להרוויח זמן והצליחו. יעקב שחר לא חייב כלום לאף אחד. הוא הבעלים של הקבוצה ורשאי לעשות מה שהוא רוצה. העבר מוכיח שרוב הדברים שהוא עשה בעשרים השנים האחרונות פעלו לטובת חיפה. אין על מה לדבר. עכשיו הוא חיפש דרך להרוויח זמן כדי לא לצאת רע מאוד מול האוהדים שרצו לראות את אייל בחיפה ולכן הוא אמר שיתנהל מו"מ. אח"כ הוא חיפש שלא לצאת רע ואמר שאייל לא ישחק בגלל עניינים כלכליים. להד"ם, אבל זו הקבוצה שלו והוא רשאי לעשות מה שהוא רוצה. זה לא הופך אותו לפחות שקרן זה רק הופך אותו ליותר צודק מבחינתו. מאז שאייל חזר לארץ הספקתי לקרוא ביקורות שקטלו את רעיון מסיבת העיתונאים ודעות נוספות הטוענות שאייל לא היה צריך לכנות את שחר "שקרן" (חשוב להזכיר שאייל סייג את הכינוי הזה רק לענייני המו"מ שלא נוהל. הוא אף טרח להדגיש זאת פעם או פעמיים במהלך "הטריבונה").

למדינה הזאת אין תרבות ספורט בגרוש. זאת הבעיה העיקרית. זאת הסיבה שבגללה אייל כל הזמן נתקל/נכנס עם הראש בקיר. נכון, קל להאשים אותו בשחצנות וילדותיות אבל בסופו של דבר הבעיה העיקרית של עולם הכדורגל הישראלי (שחר ומכבי חיפה וגרנט) עם ברקוביץ' קשורה לעובדה המעיקה-עד-מאוד בעולם הספורט הישראלי: הוא אומר את האמת. כן, אני יודע, זה מאוד לא מקובל במחוזותינו להגיד את האמת אבל אייל "לוקה" בתכונה הזו וזה מה שדופק אותו. שחר שיקר. אין על מה לדבר. הוא לא ניהל מו"מ ולא רצה את אייל ולא היה אמיץ מספיק להגיד את זה. במקום זה הוא בחר להגיד שמדובר בשיקול כלכלי – זה שקר. גרנט לא רצה את אייל בנבחרת, וגם הוא לא היה אמיץ מספיק להגיד לו את זה. במקום זה הוא בחר להסתבך ולהתפתל. ברוב המקרים, בעולם הספורט הקלוקל שלנו, אפשר לשקר בלי להיתפס. אפשר ללכת לנערות ליווי ערב משחק ולפרסם את תפוצ'יפס אחר-כך. זה בסדר. הכל קביל. הבעיה מתחילה, כשמגיע אחד כזה כמו ברקוביץ'. אחד שאומר את האמת. בעיה רצינית. תארו לכם מצב שבו היה מגיע פוליטיקאי שלא משקר. מה היה קורה לו בסוף. נכון מאוד – המערכת הייתה מקיאה אותו או שהוא היה מקיא את עצמו מהמערכת (בני בגין למשל). אייל ברקוביץ' אמר בזמנו שהוא לא יחזור לשחק בארץ. אח"כ הוא נמלך בדעתו והחליט לחזור. לטעמי, מסיבת העיתונאים שידרה את הרצון הנואש שלו לשחק עבור הקהל של מכבי חיפה. לשחק עבור כל אלה ששמעו על האגדה אבל לא ראו אותה ב"חי". אז נכון שאייל מפריז בערך עצמו ונכון שהוא עלול להוות סכנה (היררכית, מקצועית, כלכלית, חברתית וכו') לכל קבוצה שתעסיק אותו אבל זו עדיין לא סיבה לשקר.

הנסיון להציג את ברקוביץ' כילד קטן ופגיע לא מוסיפה כבוד לאף-אחד מהצדדים. מבחינת שחר העניין נגמר. המרד של הקהל היה כלא היה, ברקוביץ' הצטייר כילדון פגיע והכל שב על מקומו בשלום. אני מאחל לחיפה כשלון חרוץ בעונה הקרובה בליגת האלופות ואני מאחל לה שהכשלון הזה יהיה בגלל העדר תבונה וחוצפה במשחק ההתקפי, שתי בעיות שיכלו להיפתר אם ברקוביץ' לא היה כ"כ "בעייתי" ושחר הגביר לא היה כ"כ אירופאי ומנומס (אבל שקרן...)

125,000,000 $ הושקעו בעשיית "היום שאחרי המחר" ומי שיראה את הסרט לא יצליח לפספס אף דולר מהם. ים של אפקטים מיוחדים שהופכים את הסרט הזה לאחד המושקעים בהיסטוריה בכל הקשור לתחום האפקטים. אני בדרך כלל נוטה שלא להתרשם מאפקטים יתר על המידה ואני גם לא פריק של סרטי אסונות אבל במובן הזה חייבים לשבח את יוצרי הסרט. אלא שלמעט עניין האפקטים אין בסרט הזה כלום: העלילה קלושה לחלוטין, מלאה באי דיוקים מדעיים, קלישאתית-עד-כאב, ונעדרת את היכולת לייצר סימפטיה אצל הצופה (להזכירכם: מדובר בצופה שצפה בסרט אחרי אסון הצונאמי ולפיכך היה מודע יותר לכוחו ההרסני של הטבע, ובכל-זאת לא התרשם בכלל). דניס קוויד מגלם בסרט את פרופ' ג'ק האל, פליאוקלימטולוגיסט (מסתבר שיש דבר כזה: מדען החוקר תופעות מזג-אוויר בעבר) שלאחר מחקר בקוטב שלא עולה יפה, מנסה להזהיר את העולם כולו (ובעיקר את סגן נשיא ארה"ב) שהעולם נמצא בדרכו לשואה אקולוגית שכמוה טרם נראתה, בגלל אפקט החממה והקרחונים ושאר העניינים האלה (אנ'לא מבין בהם כלום). סופה של השואה האקולוגית הוא בעידן קרח חדש. כמובן שכמו שרוצה הגורל (והסרטים האמריקאיים) השואה מקדימה את תחזיותיו של הפליאוקלימטולוגיסט ומגיעה, באופן הו-כה-נוח, קצת אחר-כך. האל נקרע בין הצורך לנסות ולהציל את מה שיישאר מהעולם ובין הצורך העז יותר להגיע לבנו (ג'ייק גילנהאל) שנמצא לכוד בספרייה בניו-יורק. אני לא אגלה את הסוף, אבל אני רק יכול להגיד שכל קלישאה ואמריקנה אפשרית נמצאת בדרך לספרייה ההיא.

"היום שאחרי המחר" מרהיב בכל מה שקשור לאפקטים של מזג אוויר. סופות ענקיות שמחריבות חצי מהעולם המערבי, את לוס אנג'לס וכו'. וגלי ענק שעולים מהים ומכסים את ניו-יורק שקופאת לגמרי. כיוון שהסרט חזק יותר בצד הויזואלי ומלא בתמונות ששווה לראות, החלטתי לפרגן בנדיבות בעניין התמונות. בעניין הסרט, אפשר בהחלט לוותר. לאוהדי הז'אנר בלבד.

בעידודו של טליק שקם מוקדם יותר (תמיד) והספיק לכתוב על הנושא רציתי גם אני לומר שהתכנית סיום של "משחק מכור" אתמול, הייתה אחת מהמשובחות שראיתי בטלוויזיה לאחרונה ואלמלא אולפן ליגת האלופות ולונדון וקירשנבאום היא בטוח הייתה הופכת להיות התכנית האהובה עליי. קודם כל, בגלל עינב גלילי. מאז ימיה כקריינית הרצף אני חש לה חיבה עמוקה. כשהתחלתי ללמוד באוניברסיטה הייתי רואה אותה המון אבל אף-פעם לא ניגשתי אלייה. הנחתי שעכשיו כשהיא נראית רצינית כ"כ היא לא תרצה עוד נודניק שיזכיר לה את תחילת הדרך.

פייר, את שאר המשתתפים אני לא ממש מסמפט. לא את ליאור שליין (המחשבה על זה שהוא עורך התכנית ולפיכך יכול לדאוג לעצמו טוב-טוב לפאנצ'ים הנכונים ולבדיחות המתאימות מטרידה אותי), אני לא מת על גורי אלפי ולא על תומר שרון (אותו אני ממש לא אוהב). עד לפני שבועיים גם לא סבלתי את רועי לוי אבל אז ראיתי את הסטנד-אפ שלו והוא דווקא היה מעולה.

אני משוכנע שהם לא מצחיקים כ"כ באופן ספונטני ושיש להם מידע מוקדם על התכנים שיהיו בתכנית. אני יודע שדואגים לערוך את התכנית כך שזה ייראה כמו מפגש פסגה בין האנשים הכי מצחיקים בעולם (או בארץ), ובכ"ז, ביקום הטלוויזיוני שלנו, "משחק מכור" היא אחת מהסיבות הבודדות שיש לי לנדוד לערוץ 2. בהתאם למזל שלי בחיים, בדיוק כשאני מצליח להתאהב בתכנית היא יורדת לצורך חופשה, אני מקווה שהם יחזרו, יהיה חבל מאוד אם לא. עד שסופ-כל-סופ יש משהו בערוץ המחליא הזה שאני מצליח לסבול.

נ.ב - אל תאמינו לטליק. "יהושע יהושע" לא ככ רע כמו שהוא מתאר. ישנם גרועים ממנו.