הבלוג של אילון

ראיתי את הסרט בחברת שלושה אנשים אחרים ולא נרשמו גילויי התלהבות מיוחדים.

הדבר העיקרי שאני זוכר הוא ויכוח על אחת הסצינות – סצינה של ויכוח בין (עמית) זוהר שטראוס לאימו בסרט (סנדרה שדה). בעיניי היא הייתה מוגזמת לגמרי, בעיניי אחד השותפים לצפייה זה היה ריאלי לחלוטין. לזכותו יצוין שיש לו הרבה יותר הזדמנויות להתווכח עם אימא שלו ממה שיש לי.

"דברים מאחורי השמש" היא מה שנהוג לכנות, דרמה משפחתית.

האב (אסי דיין), מנסה לשלים עם אביו כשהוא על ערש דווי ובקומה. האם (סנדרה שדה), ציירת שנמצאת על סף התערוכה המשמעותית ביותר בקריירה. הבן הגדול רובץ בבית ומצליח להתחמק מהחיים בחן רב ובכל צורה אפשרית. נעמה (טלי שרון) הבת האמצעית מתחבטת בעניין זהותה המינית (היא לא מתחבטת, היא פשוט לא מוכנה לצאת עם זה החוצה) והאחות הקטנה והחמודה, דידוש (טס השילוני) סובלת יותר מכולם וזוכה ליחס מפוקפק מצד שאר בני המשפחה.

על קצה הלשון עומד לי להגיד שהבעיה העיקרית של הסרט היא שלפעמים עוד מדברים על זה. עדיף לבחור בדרך האשכנזית ולא לדבר על זה בכלל ופשוט להמשיך להיות משפחה דפוקה עם בעיות רגשיות. אבל אם לא היו מדברים על זה אפילו קצת, לא היה סרט.

המשחק של כל הנוגעים בדבר מעולה. חמשת השחקנים הראשיים הם שחקנים טובים שנותנים ביצועים טובים. טלי שרון מלקטת אצלי מחמאות באופן קבוע ועל אסי דיין אין צורך להרחיב את הדיבור. הביצוע החיוור ביותר שלו הוא עדיין טוב בהרבה מהביצועים של הרבה שחקנים אחרים. נראה לי שאני פשוט לא בזמן טוב להתחיל להיגרר לתוך דרמות משפחתיות של אחרים. זה לא שיש לי הרבה משלי, אבל אני לא ממש הצלחתי להתחבר למשפחה שבסרט.

רמטכ"לים לא גומרים פה טוב. ואני לא מדבר על הקריירה הצבאית ( ע"ע דן חלוץ) ואפילו לא על הקריירה הפוליטית (ע"ע אמנון ליפקין-שחק).

אני מדבר על סוף החיים. הרגע שאף רמטכ"ל לא חסין בפניו.

יצחק רבין נרצח, חיים בר-לב מת בגיל 70 ממחלה. דדו מת משברון לב, מוטה גור התאבד כדי להימנע מהמיתה המייסרת שכפה עליו הסרטן, רפול טבע בתאונה מצערת, משה לוי נפטר בתחילת השנה לאחר שבץ וגם דן שומרון נפטר בגיל 70 לאחר שבץ. אף רמטכ"ל לא הוציא את ימיו בנסיבות טבעיות (אני לא אומר ששבץ הוא דבר לא טבעי, אני פשוט אומר שעדיף ללכת בשינה ומזיקנה).

מבין כל הרמטכ"לים (מאז רבין ועד ימינו אנו) יש חריג אחד: אהוד ברק.

במקרה שלו, אנחנו אלה שנגמור לא טוב ! 

הסוגיה העיקרית, מבחינתי, בכל הקשור ל"ימים קפואים" היא, האם אני יכול להתייחס לסרט באובייקטיביות. הרי כבר כשקראתי על הסרט בפעם הראשונה, קראתי עליו במסגרת ההצלחה המדהימה-ממש (וזה נאמר ללא שמץ של ציניות) של דני לרנר, במאי הסרט, להפיק את הסרט בפחות מ – 30,000 דולר.

וגם כשכבר ראיתי את הסרט לא הצלחתי להתנתק לחלוטין מהעובדה שמדובר בסרט שנעשה בתקציב נמוך כל כך ויחד עם החיבה האוטומטית שלי לסרטים ישראלים, "ימים קפואים" הוכתר, די במיידית כווינר אמיתי.

במחשבה שניה, התקציב הנמוך של הסרט לא אמור להיות העניין שלי. מה אכפת לי אם לרנר השקיע $30,000 או $300,000, הסרט הוא זה שקובע. אלא שבתעשיית הקולנוע שלנו, שעדיין לא מצליחה לכלכל את עצמה לחלוטין (או בכלל) עלות ההפקה היא חלק מהסיפור ובסכומים האלה, עלות ההפקה היא כמעט כל הסיפור כולו. לא לחינם מוקדש סרט ה - "איך עשו את..." ב-DVD לעלות ההפקה וליכולת של לרנר ושל המפיק שלו לתמצת סרט טוב כל כך בסכום נמוך.

אגב, לזכותו של הסרט צריך לציין שגם במקרה של "פרויקט המכשפה מבלייר", עיקר העיסוק היה בדלות ההפקה ובסכום הנמוך שהושקע בה, ולא בסרט עצמו. (ועל כן, אם אני לא טועה, "פרויקט המכשפה מבלייר" נחשב לסרט שהיחס בין ההשקעה הכלכלית בו לרווח הוא הגבוה ביותר).

אז הנה, כמעט מאתיים מילים ועדיין לא הגעתי לסרט עצמו.

האינסטינקט הראשון בצפייה ב"ימים קפואים" היה להגיד "מלהולנד דרייב". אני לא רוצה לפרט למה ואיך, לטובת מי שמתכוון לצפות ב"ימים קפואים", אבל, ישנם רעיונות ברורים שחוזרים על עצמם בשני הסרטים וגם תחושה של העדר קוהרנטיות וטשטוש מסוים, מאפיין את שני הסרטים – אפילו דמות החוזר בתשובה של אולי שטרנברג יכולה להיות מקבילה לקאובוי ממלהולנד דרייב.

מעבר לכך, "ימים קפואים" הוא מפגן משחק מרשים ביותר של ענת קלאוזנר שסביבה סובבת כל עלילת הסרט ולפרקים נדמה שהיא מצליחה להציל את הסרט מלהיראות כמו סרט סטודנטים משודרג (מה שלא רחוק מהאמת, אגב).

אז מה בעצם יש לנו שם, בחורה נטולת שם שגרה בדירות נטולות אפיון שלא ממש שייכות לה. מתפרנסת ממכירת סמי הזייה ומבלה את זמנה בתל-אביב. ותל-אביב של דני לרנר היא לא התל-אביב הרגילה שאנחנו מכירים. היא אותה עיר נהנתנית אבל משהו בה שונה. משהו רע שנמצא באוויר ומזמזם לנו וירטואלית לכל אורך העלילה. אגב, אולי גדול ההישגים של הסרט, מבחינתי, הוא הדבר הרע הזה שאי אפשר להגדיר אותו. התחושה הזו שקיימת לכל אורך הסרט. לפעמים היא אכן מתממשת, כשאותה בחורה קובעת להיפגש עם מחזר אינטרנטי שלה במועדון "קומה" והיא נופלת קורבן לפיגוע. ולפעמים התחושה נשארת בגדר תחושה.

איך שלא יהיה, "ימים קפואים" הוא בעיניי אחד מההישגים הטובים של הקולנוע הישראלי בשנים האחרונות, וכן, לעניין התקציב של הסרט יש כאן משקל גדול בהחלט.

עכשיו כל מה שנותר לראות הוא איך יצליח לרנר להתמודד עם תקציב גדול פי כמה ועם כוכבת שבדומה לענת קלאוזנר (שכיכבה בפרסומת של "במבה" יחד עם יהודה לוי והתינוק המצויר) גם מכירה את יהודה לוי ככה מקרוב.

ע"פ הבכורה המרשימה, יש רק למה לחכות.

אשתו של החבר-הכי-הטוב-שלי שאלה אותי ביום שישי בערב מה דעתי על "1408".

עניתי לה שלשיטתו, מדובר בסרט טוב. נחרת הבוז מכיוון החבר-הכי-הטוב-שלי לא אחרה לבוא (אני מניח שזה עקב עודף מופלצות).

אבל אני נאמן לחוות דעתי. סרטי האימה מתחלקים לשני סוגים עיקריים: סוג אחד הוא "אני יודע מה עשית בקיץ/אתמול/מחר/שלשום" והסוג האחר הוא הסוג שיותר חביב עליי, הסוג הפסיכדלי. "1408" ללא ספק משתייך לסוג הפסיכדלי. אין בו הרבה קטעי בוּ ודומיהם (אם כי ישנם כמה רגעי הפתעה), יש בו בעיקר תחושה הולכת וגוברת של קלסטרופוביה ואובדן עשתונות שהולכת ומתחדדת לאור דמותו הזחוחה של ג'ון קיוזאק בחלק הראשון של הסרט. החלק שמחוץ לחדר 1408 במלון דולפין, בשד' לקסינגטון בניו יורק (בשלב הזה היו אמורות לבוא שלוש נקודות מסתוריות כפתיח לאימה של הסרט, ויתרתי).

קיוזאק מגלם (בכשרון רב כמו תמיד) את מייק אנסלין, סופר של מדריכי אימה העוסקים בקיומן של רוחות רפאים. באנגליה, יש מסורת אדירה של רוחות רפאים ורק לאחרונה סופר כי שוער קבוצת ארסנל, מנואל אלמוניה איבד את מקומו בהרכב הקבוצה כיוון שהיה צריך לטפל בבעיות בבית הקשורות ברוחות רפאים שנמצאות בדירתו. בארה"ב שההיסטוריה המתועדת שלה קצרה יותר, עניין הרוחות לא ממש תפס. כמי שהזדמן לארה"ב לפחות פעמיים בחודשים שלפני ליל כל-הקדושים, אפשר להבין במהרה שאם יש רוחות רפאים, הן בעיקר רוחות שתפקידן לשכנע אותך לקנות מרצ'נדייז של החג ולא רוחות נטולות אינטרס מסחרי כמו אלו שבבריטניה.

בכל מקרה, אנסלין כותב מדריכי אימה שכאלה ומתייחס בעיקר בבוז ובספקנות לנושא הרוחות. בשלב מסוים הוא למד על קיומו של חדר מסתורי במלון דולפין הניו יורקי שבו, כך מסופר, שולטות רוח רפאים. אנסלין מבקש לבלות לילה בחדר, למורת רוחו של המנהל (סמואל ל. ג'קסון שראוי לתפקידים טובים יותר)שמנסה להניא אותו ללא הצלחה. מה שקורה החל מרגע הכניסה לחדר הופך את "1408" לסרט אימה בהחלט טוב. יש בו שילוב של הפסיכדליה עם ההפחדה ויש בו בעיקר את ג'ון קיוזאק.

כתבתי לפני כשנה על "מחיר הבגידה", הסרט האמריקאי הקודם שביים מיקאל הלפסטרום ותהיתי על מה ולמה נבחר הלפסטרום לביים את הסרט.

אפשר להגיד ש - "1408" הוא בהחלט סיבה מספיק טובה. לאוהבי הז'אנר ולסבלניים כלפיו.