הבלוג של אילון

היא חזרה משבוע אשפוז בשל דלקת ריאות. השותפה שלה לחדר אמרה לה שהיא חייבת לראות את הסרט הזה.

היינו מספיק עייפים ובלי יכולת להתעמק כדי לבחור בצ'אק ולארי. זה היה יום שישי בערב, הזמן המתאים מכולם לקומדיות בינוניות. אלא שצ'אק ולארי הוא לא קומדיה בינונית. הוא קומדיה רעה. ואם קומדיה אמורה להצחיק אותך ברגע כלשהו, אז אפילו את זה הוא לא עשה. זה פשוט סרט מחורבן. עוד סרט מחורבן של אדם סנדלר. והפעם, הסרט מחורבן לא בגלל המניירות הקבועות של סנדלר והגמגום הבלתי נסבל. הפעם הסרט הצליח להיות מחורבן גם בלי שסנדלר יעצבן. פשוט סרט מחורבן.

ספרתי וגיליתי שהמילה מחורבן הופיעה כבר 5 פעמים בטקסט (לא כולל הפעם האחרונה). אני מקווה שזה מצליח לתמצת כהלכה את דעתי על הסרט. מחורבן.

לפחות היא החלימה מהדלקת ריאות. זה גם משהו. שתהיה בריאה תמיד, שלא תקבל יותר המלצות על סרטים. לא מילדות בנות 23.

חולון מותקפת במטח אדיר של ברד בחמש הדקות האחרונות.....אני עומד בחולון ולא מסוגל להתיק את עיניי מהמראה הזה (כאילו שבחיים שלי לא ראיתי ברד).....הנסקפה מתקרר ואני אצטרך להכין חדש.......הילדים בגן שמתחת לחלון עומדים מתחת לסככה וצועקים בקצב ש-לג ש-לג ש-לג ש-לג........הגננת מחייכת אבל מפחדת פחד מוות שמישהו מהם ינסה לגעת בש-לג הזה....."כפיר, כפיר, כפייייירררררר, אל תיגע בזה !!!!!"......איזה כיף.

אחד מהדברים שהכי אהבתי בתור ילד הוא ספרים של אגאטה כריסטי. מדובר בדיבוק שלא עבר עד גיל 18 לפחות או עד שגיליתי את קן פולט.

מבחינתי, ספר של אגאטה כריסטי היה עולם ומלואו. הייתי יכול לצלול לתוכו ולהתמסר בקלות. "עשרה כושים קטנים" הוא אחת מחוויות הקריאה הזכורות ביותר שהיו לי אי פעם. הייתי יכול להגיד שהרקול פוארו היה אחד מגיבורי ילדותי אבל זה קצת מוגזם.

ובכל זאת, עם כל כמה שאהבתי את הספרים של אגאטה כריסטי, העיבודים הקולנועיים שנעשו להם קצת הרסו לי את זה. קשה לי לזכור עיבוד קולנועי לסרט של אגאטה כריסטי שמצא חן בעיניי. אולי "מוות על הנילוס" ואולי "רצח באוריינט אקספרס" בבימויו של סידני לומט. כל השאר אכזב למדי. בשלב מסוים הפסקתי לצפות, ושלב אחד אחר כך קצת איבדתי עניין באגאטה כריסטי.

כיום היא קצת כמו הגששים מבחינתי. אני מודע למעמדה התרבותי ולחשיבותה לחלק המוקדם של חיי. אני מניח שאם אני אקרא את "עשרה כושים קטנים" או אוריינט אקספרס אני עוד אהנה קמעה, אבל לא הרבה יותר מזה.

"רעל תוסס" הוא עיבוד לטלוויזיה הבריטית של אחד מספריה של כריסטי. למעשה, "רעל תוסס" הוא עיבוד חסר מעוף לאחד מספריה של כריסטי. אם היה לי למה לצפות, עוד הייתי עלול להתאכזב. גם עיבוד מחודש ומלא כוונות טובות לא מצליח להסתיר את האנכרוניזם של כריסטי. אין מה לעשות. קצת כמו המערכונים של הגשש, יש דברים יפים שהיו מתאימים לפעם.

אחת לכמה זמן הערוץ הראשון מצליח לעשות משהו נכון. הערב למשל, בסיום תכנית סיכום שערי השבת בליגת העל, מתוך ידיעה ברורה שמבחינת כדורגל אין שום דבר ששווה להתעכב עליו, החליטו להתרכז (על רקע כותרות הסיום) במזג האוויר ולהראות תמונות של אוהדים במגרשים כשהם מנסים להיאבק בגשם.

השיר שהיה ברקע הוא שיר מקסים של הלן שפירו שנקרא It might as well rain until Septmeber.

שפירו הייתה רק בת 16 כשהיא זכתה להצלחה אדירה בתחילת שנות השישים. לסיבוב ההופעות הגדול שלה באנגליה היא לקחה להקה צעירה, הביטלס, שמהר מאוד הפכו להיות הלהקה הגדולה בעולם. אומרים שלנון התאהב בה. את השיר Misery שהביטלס הקליטו לאלבומם הראשון, הם כתבו לכבודה ובשבילה.

הקריירה של שפירו לא נמשכה לאורך זמן רב והיא דעכה והתרכזה במשחק. עם השנים היא חידדה את אמונתה הנוצרית וכיום היא בעיקר עוסקת במוזיקה נוצרית וכו'.

כל זה לא חשוב. רובנו מכירים אותה מהשיר Walking back to Happiness אבל מסתבר שיש בה הרבה יותר. או לפחות שיר אחד מקסים יותר.

אני מת על השירים האלה. שירים שנשמעים כמו מוטאון אבל הם לא בהכרח מוטאון. שירים מהתקופה שבה לבנים שניסו לשיר כמו שחורים לא נשמעו כל כך פאתטיים. יכול להיות שזה רק אני ויכול להיות שזה רמת הכדורגל העגומה שאפיינה את השעה שקדמה לשיר הזה. איך שלא יהיה, לכל מי שיש חיבה (ולו הקלה ביותר) למוזיקה התמימה של שנות השישים, לשירים ההם ולתספורות הבלתי הגיוניות שהיו אז, הנה הלן שפירו. תהנו.

נצחונות כמו הנצחון של אתמול מחייבים בד"כ את השימוש בקלישאות הספורט הכי גדולות. מבלי לקרוא את העיתונים ואתרי האינטרנט, אני מניח שמישהו השתמש בדימוי האהוד של "עוף החול" כדי לתאר את השיקום של הפועל חולון אחרי העזיבה של דורסמן. אני משוכנע שיש אוהדי הפועל חולון שיספרו לכם שכל החיים עברו להם מול העיניים ברגע שטולברט שיחרר את הזריקה המדהימה ההיא מהיד. מי שהיה בהיכל באותו ערב מדהים ב - 29.5.08 יכול לדבר על פלאשבקים מאותו רגע נפלא של מאליק דיקסון וכמובן, התיאוריה החביבה מכולן לגבי כוחו של הכסף בעולם הספורט של ימינו. הכל נכון, אגב.

אני יכול לתרום אחת קטנה משלי: אחרי שהמשחק נגמר, אמרתי לכל הסובבים שהמחשבה היחידה שהייתה לי בראש היא שאסור להפועל חולון להפסיד את המשחק. לא יכול להיות שככה זה ייגמר. זו התרומה הקטנה שלי לקלישאות הספורט בעניין הזה (במחשבה שנייה, לא מדובר בקלישאת ספורט כיוון שזה יכול לתפוס גם במערכות יחסים ובעוד כל מיני מקרים).

האמת היא כזו: היה ערב מדהים אתמול בהיכל !

ואני לא אומר את זה רק בגלל שהמשחק נגמר כפי שנגמר. היה ערב מדהים. היה כיף לחזור להיכל. הקהלים של שתי הקבוצות נתנו הצגה מ-ד-ה-י-מ-ה וכל מי שחשב שלכדורסל הישראלי אין תקומה בלי הפועל ירושלים ומכבי ת"א, טעה. ובגדול. אני לא מאמין שגמר בין גבעת שמואל למכבי ר"ג היה מצליח להביא את אותה כמות של קהל ואת אותה אווירה, אבל יש כמה קבוצות שיכולות בהחלט לסחוב את הכדורסל הישראלי יחד עם מכבי ת"א והפועל ירושלים.

המשחק של אתמול, ורשימת התארים של השנים האחרונות (שהולכת ונהיית מגוונת) רק מלמדת אותנו כמה מעניינת הייתה יכולה להיות ליגה שתורכב מהקהלים האדירים של הפועל חולון, מכבי חיפה היט (מה השטות הזאת עם ההיט ???), הפועל ירושלים, מכבי ת"א ואפילו הפועל ת"א (אם היא אי פעם תחזור אלינו).

אני בוחר להתמקד בקהלים של שתי הקבוצות כי מבחינתי, הגמר של אתמול היה אדיר, בעיקר בגלל העוצמות של הקהל. ואני חייב להחמיא לנוקיה שוב ושוב. זה כמעט כמו בלומפילד, רק קצת פחות. האווירה הייתה אדירה, החלוקה של הקהל באולם (חצי אנחנו חצי הם), הרעש המטורף הזה, גלי החום שנובעים אך ורק מהעוצמה שסביבך, ההתרגשות, המלחמה האדירה על הפרקט ובסופו של דבר, אבל ממש בסופו של דבר (אם כי גם בעיקרו של דבר), הסל ההוא של טולברט.

לפני שנה לקחתי את השותפה שלי (לראשונה בחייה) למשחק כדורסל באולם הפחים. הפועל חולון שיחקה מול מכבי ר"ג ובסוף (אחרי מאמצים לא קלים) ניצחה. למכבי ר"ג היה שחקן אחד שפשוט חתך את ההגנה של חולון לאורך כל המשחק. לא הבנתי אז מה הוא עושה בקבוצה קטנה כמו ר"ג, אבל אני שמח שהוא בחר בעונה העוקבת (אחרי מעבר קצר באודסה) לעבור לחולון. בראיין טולברט נתן אתמול סל מדהים. הנאמנות לקלישאה מחייבת אותי להגיד שזה סל של פעם בחיים, אבל כבר בחצי גמר הוא נתן סל (שבוטל) מחצי מגרש, אז זה לא בדיוק פעם בחיים.

והאמת, עם כל השמחה והחיבוקים והאושר האדיר, משהו בפנים כאב את כאבם של אוהדי מכבי חיפה. לא הייתי רוצה להיות בנעליים שלהם. לא הייתי רוצה לראות הפסד בגביע משלשה של פעם במאתיים זריקות. זה אכזרי מאין כמותו. זה כל כך אכזרי עד שיותר משאני מודה לאלוהים על הגביע, אני מודה לאלוהים שלא הייתי בצד שספג את הסל הזה.

ואל תדאגו. אני משוכנע שהקבוצות שלי עוד יצליחו לאכזב אותי וחלקן אפילו יעשו את זה כבר העונה, ובכל זאת את האושר של אתמול אי אפשר לקחת. את ההתרגשות והמהומה של אחרי הסל של טולברט אני אזכור לתמיד. לא רק בגלל שהייתי בהיכל אלא בגלל שהקבוצה שלי, שלפי כל התיאוריות הייתה אמור לעבור עונה מזוויעה, לקחה גביע ראשון בתולדותיה והבהירה שבכדורסל הישראלי, כל מי שרוצה לקחת תואר, צריך להקיז דם מול חולון. לפעמים זה עובד, בפעמיים האחרונות לא.

שבת שלום.