הבלוג של אילון

הייתי בן 32 בפעם הראשונה שעשיתי בייבי סיטר. נסעתי עם אחי היחידי ועם בתו הבכורה ואחיה הקטן לבוסטון. אחי היה צריך לקחת את הילדה לבדיקה וכך נשארתי, לראשונה בחיי, לבד עם ילד קטן. עד אז, המקסימום שהגעתי אליו מבחינת להיות אחראי למישהו אחר הוא לרדת עם הכלבה של שירי בימי התיכון העליזים (שירי כנראה הייתה זקוקה לכמה דקות מנוחה כדי שתספיק ללמוד לפני שאני חוזר ומפריע לה). ג'ונתן, האחיין המדהים שלי הוא ילד טוב ואינטליגנט. באמת. אבל, כמו כל בן שגדל עם שלוש אחיות, הוא שובב. יש לו קהל קבוע למעשי השובבות ולכן הוא משדרג אותם מפעם לפעם. הייתי בהיסטריה. אני חושב שהעדפתי ללכת ברגל מניו ג'רזי לבוסטון (אליבא דגוגל מדובר ב - 481 ק"מ, חמש שעות נסיעה) מאשר להשאר לבד עם ילד קטן, ועוד ילד ששייך לאחי.

כל המעורבים, חוץ ממני, היו מאוד רגועים. אחי ורעייתו היו משוכנעים שאני אצליח לשמור עליו בלי שום בעיה. אני לא.

בסופו של דבר היה ממש נחמד. בהתחלה ישנתי קצת בעוד הוא ישב לידי וצפה בסבלנות בדורה. אחת לרבע שעה פקחתי עין ושאלתי אותו עם הכל בסדר. הוא טען שכן. אחר כך ירדנו לדאנקן דונאטס לאכול ארוחת בוקר. הוא הביט בי בתמיהה מהולה ברחמים כשהוא חש בהיסטריה שלי כשבאנו לחצות את הכביש. הוא היה ממש מקסים ומצחיק וילד טוב. כנראה שהזהירו אותו מראש, כנראה שאמרו לו שהדוד שלו לא כל כך רגיל לשמור על ילדים. השד יודע מה. איך שלא יהיה, שרדנו, הוא ואני. אפילו נהניתי קצת.

אתמול הייתה הפעם השנייה.

ישבנו אצל אימא שלי לארוחת צהריים כשלפתע אהובתי קיבלה SMS מטלי ואלון שמבקשים הצלה. בייבי סיטר להלילה. בהתחלה הייתי בטוח שמדובר ב-SMS שנשלח לכל החברים של טלי ואלון מתוך תקווה שאחד מהם ירים את הכפפה אבל מהר מאוד הסתבר שאנחנו הכפפה. עתיד מסיבת פורים שטלי ואלון תכננו ללכת אליה תלוי בהיענות שלנו. לטלי ואלון יש שני ילדים: גאיה בת 6 וזיו בן שנתיים. גאיה מתה עליי ואני עליה. אהבה ממבט ראשון. זיו עדיין לא נוח להכיר בקסמיי אבל אנחנו בסדר. הנקודה היא שתכננתי ללכת בטל בערב מול ערוץ הספורט תוך תמרון בין הליגה הספרדית לספר שאני קורא (החדש של דן בראון). התגובה הראשונה שלי הייתה להגיד לא. גם התגובה השנייה. עד לתגובה השלישית אשתי הספיקה להגיד כן, אז אמרתי כן.

אשתי ואני בקושי יוצאים מהבית. למסכנה שלי יש את אם-כל-המבחנים בחודש יוני ואנחנו מנסים לנצל כל דקה פנויה ללימודים (היא לומדת ואני משתדל לא להפריע...). איכשהו אהובתי הצליחה לשכנע אותי שגם אצל טלי ואלון היא תוכל ללמוד בשקט וכך הערב לא יתבזבז.

הגענו ב-20:30, בדיוק בשעה היעודה. טלי עוד התאפרה לקראת המסיבה ואלון נתן את התיבולים האחרונים לסלט היווני שהם הכינו לנו.

ככה זה. ישנם בייביסיטרים שבאים בלי דרישות, אנחנו כמו אלטון ג'ון מינימום זכינו לפינוק מלכותי. סלט יווני מעולה, פשטידת תרד, קינוח מדהים (עוגת פירורים עם קצפת ותותים) ומשלוח מנות שטלי הכינה במיוחד בשבילנו. והעיקר....הילדים ישנו.

אהובתי ואני לא מורגלים בילדים ישנים ולכן הקפדנו ללחוש כל הזמן. טלי ואלון ניסו לדבר בצעקות כדי להבהיר לנו שהילדים שלהם לא מתעוררים בקלות. אז הם צעקו עד שיצאו, אנחנו לחשנו לאורך כל הערב והילדים לא התעוררו.

האמת, היה מקסים. ממש נהניתי. זה היה כמו להזמין את אשתי היקרה לארוחת ערב חלבית. יש לטלי ואלון נוף של ראשון לציון שנראה טוב גם כשחשוך. ספה נוחה ביותר לקריאה/צפייה חלקית בריאל מדריד וברצלונה והעיקר העיקר...ילדים שמסוגלים לישון בלי להתעורר ובלי להפריע לדוד "הבלוג של אילון" ואשתו הטרייה.

היה ערב ממש מקסים. בכלל, אולי זה מומלץ לזוגות שמחפשים קצת גיוון בחיי החברה. זה מעניין. זה כמו להיות מוזמנים לארוחת ערב אצל טלי ואלון רק בלי שטלי ואלון באמת יהיו שם. אתה בא לבית זר, אוכל אוכל טוב, רואה כדורגל איכותי ומדבר עם זוגתך בנועם ובלחש. אפילו הרווחת מצווה על הדרך. אולי עליתי פה על סטארט אפ....במקום חילופי זוגות, חילופי בתים אגב בייביסיטר. אצלנו זה עבד.

What the world needs now is love, sweet love היה פעם שיר כזה של ברט באכרך. מה שהעולם זקוק לו זאת אהבה. ולא סתם אהבה, אהבה מתוקה. לא All you  need is love שדיבר יותר על המישור האישי אלא העולם כולו, המישור הגלובלי. ובאמת, מה שהעולם צריך זה אהבה. אהבה וסבלנות. זה מה שאני חושב לעצמי מדי פעם. אהבה וסבלנות, ואולי גם חמלה ואורך רוח וגדלות נפש.

זה מה שהעולם צריך. כי כנראה שאיבדנו את זה איפשהו בדרך. וכשאני מדבר על העולם כולו אני בעצם מדבר על ישראל. על המקום שבו אני חי. כי מה שאנחנו צריכים זה אהבה וסבלנות, אבל גםחמלה.
אני מזכיר את זה לעצמי על בסיס יומי. כשאני בעבודה, כשאני מתעצבן פה ושם, כשאני מסתובב בשכונה שלי ומחפש חנייה ואני יכול להרגיש את זה הכי טוב בערב שבת.

ערב שבת זה הזמן הכי טוב להסתובב בשכונה, גם אם אתה מחפש חנייה וגם אם אתה מחפש מה לעשות. אין כמו ערב שבת. אווירה של קדושה ובעיקר שקט. אפילו הרעש שקט יותר בערב שבת. הציוץ של הציפורים על עצי הפיקוס נעים יותר, הרכבים שקטים יותר וצופרים פחות ורחוב חנקין שבדרך כלל רועש ורוגש ולא נותן מנוחה, מתמסר בהנאה לשבת שבפתח.

ראיתי אותם הולכים ברחוב. בידיים שלובות. אב ובנו. שניהם חובשי כיפה, אבל לא מקצועיים. שניים כאלה ששמים את הכיפה רק לקראת שבת. רק כשהולכים לבית-כֶנֶסֶת. זה היה כל כך מקסים. בדרך כלל כשאתה רואה בני נוער בגיל הזה עם ההורים זה בהקשרים שליליים. חמוצי פנים, זועפים, נגררים אחריהם בחוסר סבלנות ובהקשבה מינימלית. נראים כמי שמעדיפים להשליך את עצמם מצוק גבוה במיוחד ולא להיתפס בסיטואציה שבה הם הולכים ברחוב עם ההורים. אין, אין, העולם צריך סבלנות אני אומר לעצמי. אהבה וסבלנות ושלווה. שלווה שרק שבת בערב יכולה להביא.

זה היה כל כך מתוק. כמעט מרתק. האב דיבר והבן שתה את דבריו בהערצה. ממש. יכולת לראות איך הוא נפעם מכל מילה שאבא שלו אומר. מהנהן בהסכמה ומחכים משנייה לשנייה. התרגשתי לעצמי במכונית. למשך הזמן שראיתי את שניהם הפסקתי לחפש חנייה. פשוט הסתכלתי והערצתי את הרגע. יכולתי להרגיש שהמבט שלי פולש לאינטימיות של אב ובנו. אינטימיות שרק שבת בערב יכולה להביא בין אב לבנו. אינטימיות שמאוד לא אופיינית למה שרח' חנקין יכול לייצר עצמו במהלך השבוע. אינטימיות של ערב שבת. אינטימיות שמצדיקה את זה שכל מה שהעולם זקוק לו הוא אהבה וסבלנות. זה מה שאני אומר לעצמי. אהבה וסבלנות.

לפעמים סיטואציה קטנטנה שאליה אתה נחשף יכולה להצדיק את מה שחשבת כל הזמן. העולם צריך אהבה וסבלנות ובזה הצלחתי להיזכר מתוך מבט קצרצר על אב ובנו.

אפילו שהם היו תימנים.

הכל ברוח טובה, כן ? כמה מחבריי הטובים ביותר טוענים שהם תימנים.

מצטער....אני יודע שזה הכי גיחי-גיחי, אבל מישהי שלחה לי את זה היום ולא הפסקתי לצחוק......אני מבטיח שאחרי הגיחה הנוכחית לאינפנטיליות, אני אחזור לסורי ואמשיך לקטר על תקשורת הספורט....מבטיח

לפני כמה שנים, כשתיבת המייל הרגילה שלי התחילה להתמלא ולהתמלא ולהתמלא בכל מיני שטויות ומצגות וכאלה, וכשראיתי שאני מתחיל לאבד את הסבלנות להסתכל עליהם, החלטתי לפתוח תיבת מייל חדשה ולהפנות אליה את כל שולחי המיילים-הלא-חשובים-הקבועים (בעיקר: חברה טובה, חברה טובה מאוד מהעבודה, חברה פחות טובה מהעבודה ודוד שלי). חוץ מזה, העברתי לשם את כל הדואר שאני מקבל מישראבלוג. וכך, הצלחתי לפנות את תיבת המייל הרגילה שלי למיילים חשובים או לפחות מיילים מעניינים.

מתוך נימוס, לא סיפרתי לאף אחד מארבעת השולחים העיקריים שלי שמדובר בכתובת משנית. 

החברה הטובה מאוד מהעבודה מקבלת כל מיני דברים ומעבירה אותם הלאה במיילים מרוכזים. כל מייל שלה יכול להכיל 3 סרטונים או מצגות וכו'.

החברה הפחות טובה מהעבודה קצת נרגעה בתקופה האחרונה. היא עסוקה במשברי פרידה אלו ואחרים מדי פעם ויש לה פחות זמן להציק במיילים. נדמה לי שהיא גם אחד מאלה שדהתמכרו לשטויות שיש בפייסבוק (פארמוויל או פוקר או השד-יודע-מה).

הדוד שלי הוא פנסיונר שמתקרב לגיל 80, הוא לא בורר יותר מדי ושולח לי הכול. יכלתי להנות מזה אבל אני מתקשה להתמודד עם הכמויות ובעיקר, יש לו נטייה לשלוח לי מצגות ברומנית ובספרדית. הוא עצמו דובר ספרדית בצורה מינורית, אשתו ארגנטינאית ויש לה ספרדית מעולה (אבל היא לא בעניין של מצגות). נדמה לי שציינתי בפניו פעם או פעמיים שהרומנית שלי היא לא מספיק טובה לצורך קריאה והספרדית שלי לא מספיק טובה לכלום.

החברה הטובה מבלה את ימיה ליד המחשב. מדי פעם היא יוצאת לעולם הרחב אבל לרוב היא ליד המחשב. היא למעשה היחידה שיודעת שמדובר במייל משני ולכן היא בוררת: מה שיפה וחשוב ומעניין הולך למייל העיקרי וכל השאר למייל המשני. היא זו שטבעה את המושג "המייל הסיבירי" לאות מחאה על כך שאני לא בודק אותו לעיתים קרובות מדי.

לאחרונה, אחרי שנות הזנחה החלטתי לנסות ולעשות בו סדר. היו בו למעלה מ-1,000 מיילים. החלטתי להיות נחמד ולבדוק כל אחד ואחד מהם. אני יודע שזה מיותר, אבל ניסיתי להיות "האיש הטוב" ולהגיד לעצמי שאם מישהו שלח לי משהו, סימן שהוא רוצה שאני אראה את זה.

אחרי עבודה מרוכזת ואחרי שניפיתי את כל המיילים של ישראבלוג (מסתבר שהיו לי כמה וכמה תגובות של קוראים שלא הגבתי עליהן, זה הזמן להתנצל...) התחלתי לעבור על המצגות. רובן לא מעניינות. מה שיפה שמרתי. מה שניו אייג'י מחקתי די מהר. הדוד שלי והחברה הטובה מכירים אחד את השני ולכן היו גם כמה כפילויות. בכלל, זה פשוט מדהים לראות את מסלול חייה של מצגת או כל שטות אחרת. בטווח של כמה ימים אתה יכול לקבל אותה מארבעה או חמישה אנשים לא קשורים. תאמינו לי שזה קרה.

כרגע, שישי בבוקר, ספירת המייל הסיבירי עומדת על 538 והחל מהיום, היא תתנוסס פה בצד ותתעדכן אחת לכמה ימים.

המטרה: לאפס את המייל תוך חודש+. האמצעים: מחשב וזמן פנוי. הסיבה: לאשתי יש מגה-מבחן בחודש יוני ולכן חיי הבילויים והחברה שלנו מורכבים מללכת  ולאסוף את הכביסה מאימא שלה.

היה זה מאו שאמר שכל מסע של אלף מיילים מתחיל במצגת אחת על השקיעות באנטרטיקה...... נדמה לי שגם מאו לא ידע לקרוא בספרדית או ברומנית.

לפני כמה חודשים רציתי לכתוב פוסט שכל כולו הלל ושבח לכמה איחודים. זה היה כמה ימים אחרי שקניתי (ממש בכסף) את הדיסק החדש של "מופע האנבות של דוקטור קספר" ונהנתי ממנו מאוד. התחלתי לכתוב והפסקתי ואף פעם לא המשכתי. ומי יודע, אולי לקראת הדיסק הקרב של משינה יהיה שווה להעלות את תופעת האיחודים של להקות העבר ולשמוח על זה שמדי פעם הן מזכירות לנו מעט מהקסם הישן.

בכל מקרה, איחוד מרגש אחד שאירע הקיץ הוא האיחוד של Blur. אני לא יודע אם מדובר באיחוד For good או סתם התאחדות לצורך הופעה. איך שלא יהיה, יצא לי לשמוע את דיסק ההופעה של האיחוד הזה All the People וגם יצא לי להיתקל בדיסק מיטב הלהיטים Midlife. A beginners guide to Blur. לפני כמה שנים טובות קניתי דיסק מיטב הלהיטים של בלר ולא הפסקתי לשמוע אותו. הדיסק הנוכחי הוא מן שדרוג של הדיסק הקודם (אם כי חסרים לי כמה וכמה שירים ממש ידועים וחשובים כמו: There's no other way , Charmless man , To the end ו - Country house) והוא מכיל כמה שירים פחות ידועים והכוונה מבחינתי בשירים פחות ידועים הוא לשירים שפחות הכרתי.

אחד מהשירים האלה הוא Badhead. שיר פופ מקסים שהופיע באלבום Parklife. אני מניח שבדומה לשירים מפורסמים אחרים הוא נבלע בין שלל הלהיטים האדירים שהיו באלבום ההוא (Girls and boys, Parklife) ולמרבה המזל (שלי) הוא דאג לצוץ 15 שנים מאוחר יותר באלבום המיטב.

ניסיתי להלהיב את אשתי והיא לא כל כך התלהבה. אולי זה רק אני. בכל מקרה שווה להקדיש 3:30 בשביל עוד אחד מהתוצרים המדהימים של הבריטפופ בשיאו.