הבלוג של אילון

נניח ואתה מביים סרט. הצליחו לסדר לך את אנג'לינה ג'ולי ובראד פיט לתפקידים הראשיים. הבטיחו לך תקציב להרבה אקשן ופיצוצים. ובנוסף, בראד עושה לך טובה, עוזב את ג'ניפר אניסטון ופוצח ברומן סוער ועטור פוטנציאל גנטי משובח עם אנג'לינה. וינס ווהן מצטרף לסרט שלך בתפקיד שנתפר למידותיו ומתחיל לנהל רומן בעצמו עם אישתו הזנוחה של פיט. אתה חי בתוך תכנית של גיא פינס או בתוך פרק של "בועות" והיחצ"נים שלך לא צריכים לעשות כלום, רק לשבת ולראות את מכבש יחסי הציבור מגלגל את עצמו. נשאלת השאלה: האם תתאמץ להקנות לסרט שלך ערך מוסף או שמא תסתפק בנתוני הפתיחה המבטיחים האלו מתוך ידיעה ברורה שאיך שלא תהפוך את זה, וכמה שלא תקלקל את זה, הסרט יצליח כלכלית. כשחושבים על זה ככה, אין מה לכעוס על אף אחד מהמעורבים בהפקת הסרט על כך שמר וגב' סמית' נראה כפי שהוא נראה. זה לא שמדובר בסרט רע, פשוט מדובר בסרט פעולה שטחי במיוחד. הרבה פיצוצים, הרבה התחכמויות, ניסיון לקומדיה (לפרקים זה מצליח), שום בשורה, ושום סיבה טובה באמת לראות את הסרט, למעט זה שמדובר בסרט שבגללו בראד פיט וג'ניפר אניסטון נפרדו. מי שזה חשוב לו, מוזמן לדגום. מי שלא, יכול לדלג. הסרט, אגב, מזכיר באופן מסוים את "שקרים אמיתיים" של שוורצנגר וג'יימי לי קרטיס. במקרה הזה, מר וגב' סמית' חיים את חייהם הבורגנים המשעממים בפרבר אמריקאי (ממש אמריקן ביוטי). מה שהיא לא יודעת עליו ומה שהוא לא יודע עליה זה שכל אחד מהם שייך לסוכנות מיוחדת (מהסוכנויות האלו שקיימות רק בסרטים או בספרים של דן בראון) ושהחיים הבורגניים המעיקים הם בעצם מסווה. בכלל, יחסית לשני סוכנים כ"כ מיומנים, קשה להאמין שהם לא קולטים האחד את האחר. בסוף הם קמים האחד על האחרת ואח"כ הכל מסתדר או שלא, או שכן. למי אכפת ? הם יפים שזה כואב, מעניינים שזה מביא קהל לקופות וזהו.

בפעם הראשונה שסיימתי לקרוא את "ספר האשליות" של פול אוסטר, לפני שנה או קצת יותר, הייתי משוכנע שזה הספר הטוב ביותר שקראתי מימיי. החבר הכי הטוב שלי הוא קורא אדוק יותר של אוסטר והוא בכלל בעניין של "מר ורטיגו". גם כשסיימתי לקרוא את "מר ורטיגו" בפעם הראשונה חשבתי שהוא הספר הטוב ביותר שקראתי בחיי. למעשה, העניין הזה של לסיים לקרוא ספר ולחשוב שהוא הטוב שקראת מימייך קרה לי 5 פעמים סה"כ (לפי סדר כרונולוגי: "עשרה כושים קטנים" של אגטה כריסטי, "רופאים" של אריך סגל, "עמודי תבל" של קן פולט, "מר ורטיגו" של פול אוסטר ו"ספר האשליות" של פול אוסטר). כרגע סיימתי לקרוא את "ספר האשליות" בפעם השנייה. אני עדיין חושב שהוא נפלא, עדיין מרוצה מכל שנייה שהשקעתי בו, עדיין ממליץ עליו בכל פה, אם כי אני הרבה יותר מודע למעמדו האמיתי. הוא לא הספר הכי טוב שנכתב אי פעם אבל הוא בהחלט אחד מהספרים שהכי נהנתי לקרוא אי פעם. בקיצור, כל מי שעוד לא קרא וכל מי שמתלבט, שייקרא. ויפה שעה אחת קודם. לא לחכות ליום כיפור, לקרוא. כמה שיותר מהר. אני מאוד מאוד אהבתי.

כרגע סיימתי לראות, בפעם השמינית בערך את הפרק של "סיינפלד" עם המופע של מרב גריפין (כשקריימר מציב את התפאורה של הטוק שואו אצלו בבית ומנהל "כאילו" מופע משל עצמו). מעבר לעובדה שהסידרה הזו ממשיכה להצחיק אותי 8 שנים אחרי שהיא הסתיימה, הפרק הספציפי הזה, כשחושבים עליו לעומק הוא הערה מושחזת ביותר על תרבות הטלוויזיה בארה"ב ואחד המבשרים של תופעת הריאליטי הבזויה שלמרבה השמחה כבר עומדת לפוג מן העולם. אם זה לא היה 1:30 בלילה ואם לא הייתי צריך לקום מוקדם מחר, הייתי מדבר על זה יותר. בתוקף הנסיבות נסתפק רק במחמאות לשף. איזה פרק ענק.

בדרך-כלל אני האוהד מס' 1 של הקולנוע הישראלי. באמת. אני מוכן לסלוח לסרטים ישראליים על הרבה דברים. אולי זו גישה מוטעית ואולי הגיע הזמן שאני אפסיק להתייחס לקולנוע הישראלי כאל ילד מאותגר, הרי נוכחתי בעבר כבר בעשרות מקרים שבהחלט אפשר לייצר פה בארץ סרטים שעיקר מעלתם היא לא בהכרח העבודה שהם נוצרו בארץ הקודש. ולמה בעצם נועדה הפתיחה הזו, הפתיחה הזו היא דרך מנומסת לומר ש"שושלת שוורץ" מצליח לגלם בתוכו את כל מה שאנשים בד"כ לא אוהבים בקולנוע הישראלי. יותר מדי סיפורים קטנים ולא חשובים, דמויות לא מוצלחות שחלקן ממש על גבול הבדיחה-על-דמות (שרון אלימלך המתוקה בד"כ ממש בלתי נסבלת בסרט הזה) ונסיון לכפות כל מיני אידיאולוגיות מחד וסטיגמות מאידך על סרט שלא ממש נזקק להן. אפשר לחלץ גם כמה דברים טובים מהסרט אבל גם דברים כאלו (המשחק של טל פרידמן למשל) הם לא חד משמעיים. בקיצור: עם כל הכבוד לשמואל הספרי ופמלייתו, עם כל הרצון הטוב שקיים בי כלפי יהודה לוי (אני ממש מסמפט אותו), עם כל האהבה לקולנוע ישראלי ועם כל הרצון להגיד ש"שושלת שוורץ" הוא בעצם דוגמה למיזוג הגלויות והתרבויות הבלתי-אפשרי שיש פה בארץ (וזה בהחלט מה שהסרט הזה יכל להיות אם היוצרים שלו לא היו מתאמצים לכפות את זה עלינו), אני נאלץ להגיד שלא אהבתי את "שושלת שוורץ" פשוט לא. הוא לא היה נורא, הוא עדיין היה ישראלי, ממש לא סבלתי, אבל ממש אין סיבה לטרוח בעבורו. בקצרה: במושבה קטנה באי-שם בארץ, יש אלמנה ששאיפתה היחידה בחיים היא להיקבר לצד בעלה שהתאבד בעבר, היא מנהלת מאבק בנדון עם הממסד הדתי וגם עם ראש המועצה (דב נבון בתפקיד דב נבוני קלאסי). הבן שלה, בומבה (פרידמן) מנסה להיכנס לפוליטיקה ולא בהצלחה יתרה, הנכד שלה (יהודה לוי שמנסה להתגבר על כשלי הדמות הבלתי-אפשרית שכתבו לו) מלמד ילדים לבר-מצווה, בעל פוטנציאל לחזנות ובעיקר מעשן סמים ומתאהב ברוסייה צעירה (אניה בוקשטיין) שבאה לקבור את אביה בארץ הקודש ומגלה שלקודש יש צדדים רבים ומכוערים. בין לבין יש בעל אטליז שגם הוא נאבק בממסד הדתי, אשתו התימנייה (שרון אלימלך מגוחכת למדי), הממסד הדתי (עמוס לביא ועוד כמה סלבז דרג ב') ויכול להיות שהיו עוד כמה אנשים שהסתובבו שם. אנ'לא יודע, בשלב מסוים איבדתי עניין.

אחד מהדברים הטובים בסרטים על משפחות יהודיות הוא שכל אחד יכול, בהסתמך על משפחתו היהודית, לקבל רפרנס מסוים למה שהוא רואה. ופה בעצם עולה שאלה: אם כל מה שיש לסרטים על משפחות יהודיות, אפילו קומדיות מהסוג של "סוזי גולד", להציע הוא בעצם תדמית המשפחה היהודית הלוחצת, מוכת התסביכים (וזאת אם יוצאים מנקודת הנחה שחום ואהבה, קנאה וצרות עין, תבונה ותא משפחתי לוחץ קיימים גם במשפחות מעדות אחרות) אז המסקנה היא שכל הדברים שמבדילים את המשפחות היהודיות ממשפחות אחרות הם לא בהכרח דברים חיוביים. ואז, איפה העם הנבחר ואיפה אנחנו. אבל...אני מניח שמדובר במסקנה קצת עמוקה מדי ומיותרת לנוכח העובדה שסוזי גולד היא רק קומדיה קטנה וחמודה, לפעמים מצחיקה (בעיקר ליהודים שבינינו) ובעיקר לא כל-כך. שום דבר לכתוב עליו הבייתה וגם לא להתקשר. הרבה מהקטע היהודי, קצת רומנטיקה, קצת אנגליה, קצת לנון, קצת יין. אפשר להימנע (לא בקטע האנטישמי, סתם מתוך טעם טוב).