הבלוג של אילון

בא לי נורא להגיד משהו על הנהייה אחרי דרכונים זרים ועל החיפוש אחר השורשים האשכנזיים האבודים, אבל אני לא יודע בדיוק מה. אני קרוע בין הטיעונים הפרגמטיים והמעשיים לבין הפאתוס שמלווה את הישיבה שלנו במדינה הזו ובחיים האלה.

ליעד, חברי הטוב, בז לכל התופעה הזו. בתור ציוני נלהב ואוהד של תקופת התנ"ך הוא טוען שאין לנו מקום אחר. והוא בכלל לא מבין למה ההורים שלנו הולכים לבקש אזרחות ממדינות שלא רצו בהם. וכמובן שהוא משתמש בכל מיני מילים שלא נעים לשמוע. "לבקש" זה אצלו "להתחנן" ו"לא רצו בהם" זה "גירשו אותם". והוא מאוד נחרץ, אין ספק. וכשאתה מקשיב לו נואם אתה ממש יכול להשתכנע שהחיפוש אחר האזרחות הרומנית האבודה הוא פאתטי במקרה הטוב. אלא שלליעד יש אזרחות אמריקאית. כן, כן, אביו זכרונו לברכה נולד בקליפורניה ועלה לארץ (מסיבות עלומות לחלוטין). וכשאני מנסה להגיד לו "אבל לך יש אזרחות זרה" אז הוא אומר שזה לא אותו דבר כי בארה"ב לא היו פרעות נגד היהודים וכו'. ואם אני אגיד לו שב-1941 לא נתנו ליהודים להיכנס כדי להימלט מאימת השואה, הוא יצחק לי בפנים כי שנינו נדע שזה לא טיעון מנצח וזה כמעט לא טיעון בכלל.

"אם אתה כל-כך גיבור", אני אומר לו, "תוותר על האזרחות האמריקאית שלך ואז אני לא אבקש לי אזרחות רומנית", אבל אני לא מצליח להבין, מה בויתור שלו על אזרחות אמריקאית יועיל לטיעון שלי.

וברקע אבא של זיו כבר עובד על אזרחות פולנית (והוא באמת נמלט מהנאצים) ואני בטוח שגם ההורים שלי דודי לא טומנים את ידם בצלחת (או בקיצור: אני בטוח שגם ההורים של דודי עובדים על אזרחות מרומניה).

פעם לפני שנתיים דודי וליעד התווכחו במשך ארוחת צהריים שלמה על העניין הזה. התווכחו התווכחו התווכחו וכהרגלם של ויכוחים מהסוג הזה, לא הגיעו למסקנות. דודי נותר בשלו וליעד בשלו ואני נשארתי עם הספקות ועם הכלים שהייתי צריך לנקות.

והקטע הוא שליעד הוא לא בדיוק הבעיה. המצפון הוא הבעיה. ליעד מייצג איזושהי דעה פופולרית. דעה של הרבה אנשים שבזים לתופעת הדרכונים הזרים. וכשאתה מגייס כטיעון את הפחד שלך ממה שעלול לקרות פה, אתה יודע שיבוזו לך. כי "מה זה לב רגיש מול בטחון של מדינה". הישראלי המיליטנט, הליעדים שבינינו, רואים בחיפוש אחר דרכון זר כמשהו שמחליש את המדינה. מערער את היסודות של החברה פה. הטוקבקים באינטרנט בזים לאלה שמחפשים את אזרחותה של מדינה שעד לפני כמה שנים היה בה תור לנייר טואלט. הם לא מבינים שמבחינתי החיים חשובים מעט יותר מתור לנייר טואלט. אבל אלה החיים ? רומניה ?!?

במלחמת המפרץ הראשונה נסעתי לירושלים. לא בימים הראשונים וגם לא בגל הראשון של העוזבים, אבל איפשהו בגל השני. נסעתי לדוד שלי בעין כרם, שמתי מסיכה וישבתי בחדר האטום אבל ידעתי שזה שטויות. בירושלים היה הרבה יותר סבבה. בלי טילים, בלי סדאם, בלי "עקב התקפת טילים על ישראל...". האמת, אני לא מתבייש בזה. לא אז ולא כיום. אני לא חושב שהישיבה שלי בת"א הייתה מועילה למאמץ המלחמתי או לרוח של העורף. צ'יץ' יכול לקפוץ לי. החיים, גם אז, היו חשובים יותר מהתדמית (ואז הייתי בן 15 ואתם יודעים כמה שבגילאים האלה התדמית משחקת).

אני מנסה להבין מה בכלל קוסם לי באזרחות רומנית. כלומר, בוא נניח שאני מקבל את האזרחות הזו ואפילו דרכון חדש ונוצץ של האיחוד האירופי, במה לעזאזל זה יועיל לי. אין לי שום כוונות לעזוב את הארץ ושום רצונות ללכת ללמוד באירופה. אני לא ממש רואה את זה קורה. אני גם לא בדיוק מכין את עצמי ליום שבו כולנו נצטרך להתפנות מהמדינה הזו כיוון שבקצב הנוכחי, כנראה שהפינוי יהיה זריז ויעיל יותר. מעכשיו לעכשיו. כמרחק הזמן שלוקח לטיל נושא פצצת אטום פרסית להגיע לקריה.

בקיצור, אני ממש לא יודע.

הייתי רוצה דרכון נוסף. שיישב במגירה ולכל היותר ישמש כקוריוז. שאחת לכמה שנים אני אסתכל על התמונה שלי בו ואגיד "כמה שיער היה לי בגיל 31". אני מקווה שלא אצטרך להשתמש בו ולא ארצה להשתמש בו. סתם, שיהיה כמו תעודת ביטוח. וכן, אני חושב על מלחמת העולם השנייה ועל כל אלה שלא רצו להבין שהכול מתמוטט מסביב. והנה שוב הפאתוס הזה. כנראה שזה בא עם החיים במדינה הזו, בתפוצה שממנה הורים שלי באו ובדת הזו.

אני לא זוכר מתי בדיוק הפסקתי לבוז לשלמה ארצי אבל אני זוכר בזכות מי זה קרה ולמה.

בזמנו, זה היה מאוד אופנתי ללעוג לשלמה ארצי. כיום, אני חושב שהוא פחות מצליח ממה שהוא היה, אבל בשנות התשעים הוא היה ענק. קיסריה, ירח וכו'. וכמובן, כמו כל תופעה מצליחה, קמו המלעיזים והלועגים והמתבדחים. אני חושב שהדאחקה הפופולרית ביותר על חשבונו של שלמה ארצי הייתה שהוא לוקח את הספר טלפונים ומלחין אותו. כל-כך פופולרית הייתה הדאחקה הזו שאפילו שמעתי את שלמה ארצי אומר אותה בעצמו באיזה תכנית אירוח.

בסוף שנות השמונים ולאורך שנות התשעים היה קל לי לעקם את חוטמי לעומתו. שמעתי המון מוזיקה, התעניינתי גם במוזיקה אלטרנטיבית והיה לי קל מאוד לבוז לשלמה ארצי שנחשב כל-כך מיינסטרים. כשהוא הצליח עם "לילה לא שקט" (1985) אמרו שזה לא אותו שלמה ארצי של "גבר הולך לאיבוד" (1977). כשהוא הדהים מדינה שלמה עם אלבום כפול בדמות "חום יולי אוגוסט" (1988), אמרו שזה לא אותו שלמה ארצי של "לילה לא שקט". כש"כרטיס ללונה פארק" (1990) לא הצליח, אמרו שההישגים האמנותיים של "חום יולי אוגוסט" עלו לא לראש. מה שהוא לא עשה, תמיד היה סטנדאפיסט שמצא איזה בדיחה להריץ עליו או סתם נער/חייל/מתבגר מסוגי שהייתה לו דיעה מוצקה על שלמה ארצי. לרוב שלילית. 

וזה לא שהוא היה צריך אותי. או את הסטנדאפיסטים. מדי קיץ הוא היה עובר לגור באמפי בקיסריה ומפוצץ אותו מפה לפה. אני חושב שבתקופה שבה עוד היה לנו את החלום להסכים על "מה הכי ישראלי בעינייך" לשלמה ארצי היה את הסיכוי הטוב ביותר. כולם אהבו אותו וכולם שנאו אותו. השירים שלו היו בכל מקום ובכל מצב. לא יכולת להיפטר ממנו, אבל עמוק בפנים גם לא כל-כך רצית.

ובכל אלבום היה לו את השיר הזה שהפריע לי לא לאהוב אותו. ב"ירח" (1992) היה לו את "שאלתי מה קרה". ב"שניים" (1996) היה את "זה מה שנשאר" (אולי השיר שלו שאני הכי אוהב). כל פעם היה את השיר הזה. ובמקום לעקם את האף כלפי שלמה ארצי כפי שאתה רגיל, מצאת את עצמך "הולך בין האנשים ברחוב, צועק הו הו, הו הו הו הו, תגידו לה...."

ב-2001 כנראה התבגרתי סופית. הכרתי בחורה שאהבה את שלמה ארצי. זה לא הפריע לנו להיות ביחד ואחר-כך לחוד, אבל איכשהו זה צרב לי סופית את שלמה ארצי בזכרון. "כן" הודיתי בפני עצמי, "אני אוהב את שלמה ארצי". הוא בערך הדבר הכי ישראלי שיש.

ויכול להיות שהשירים שלו לא ברורים ושהלחנים שלו חוזרים על עצמם ושהשטיקים שלו יצאו לכולם מכל החורים וששלמה ארצי של "שפויים" (2007) זה לא שלמה של "צימאון" (2002) וכו' וכו' וכו' אבל אני אוהב אותו. ו"צימאון" היה האלבום הישראלי היחידי (לצד "מפלצות התהילה" של משינה) שהקפדתי לקנות ממש ביום שהוא יצא.

בימים הקרובים יוצא האלבום החדש של שלמה ונראה לי שלקראת ליל הסדר הבא עלינו, אני אפנק את עצמי בחדש של ארצי.

לא התלהבתי מ"אמיתי" ולא מ"איסלנד" אבל דווקא "נצמדנו" היה השיר הזה. השיר שמקשה עליי לא לאהוב את שלמה ארצי. ואני יודע שהמילים לא משהו והלחן חוזר על עצמו וכמה הוא יכול לשיר על רצח רבין וכו', אבל זה השיר הזה. אין מה לעשות.

לא משנה כמה יגידו לך מראש שהיום ב-14:00 תהיה אזעקה. לא משנה כמה יגידו לך שמדובר בתרגיל. לא חשוב כמה תתפוס מעצמך ילד גדול שלא נבהל בקלות. לא משנה כמה בטוח אתה אמור להרגיש כשאתה בבית הורייך. עדיין, כשאתה יושב לשולחן ארוחת הצהריים ושומע מכיוון העולם, אזעקה, עדיין הלב יפרפר מעט.

התיכון שלי היה תיכון אזורי, מה שאומר שמתוך שמונה כיתות בשכבה, שתיים היו ללא בגרות. באחת למדו רק בנות (מזכירות רפואית) ואם הייתי בן 16 כיום אז הן היו פרחות. אז, הן היו סתם בחורות מכיתה בלי בגרות. בכיתה האחרת למדו אלקטרוניקה או משהו בסגנון. היו להם סדנאות וכאלה ורובם לא עשו שום דבר. עם חלקם הגדול הייתי ביחסים מאוד טובים, בעיקר בגלל המחששה. אני הייתי רובץ שם כנציג הפריקים (ורק כיום אני מבין עד כמה זה היה מגוחך ורחוק מהמציאות) והם היו שם כניצני הערסים.

אני זוכר שבימי התיכון הטרידה אותי מאוד המחשבה מה בעצם הטעם ללמוד בלי בגרות. הרי הבגרות והמגן ושאר מרעיהם שימשו כשוטים היחידים של הנהלת הבי"ס בפנינו. וכך, הכיתה של הבּלי בגרות הייתה הכיתה שאף אחד לא רצה לשבת איתה באותו אוטובוס בטיול השנתי. תמיד היה להם מרלבורו והם שמעו שירים מזרחיים. אני יודע שבהווה זה לא נשמע כמו פשע, תאמינו לי שאז, הסתכלו על מוזיקה מזרחית (במיוחד מהז'אנר התורכי) בעין מאוד בלתי אוהדת.

איך שלא יהיה, השנים חלפו ואיבדתי עניין וקשר עם התיכון. הרומנטיקן שבי נוטה להסתכל על התקופה הזו כעל אחת היפות בחיי, הטינאייג'ר שבי יודע שאני משקר. קשה להגיד שיש לי יותר מדי עניין באנשים שאיתם למדתי - ואני מתכוון לכל השכבה ולאו דווקא לכיתה של הבְּלִי בגרות - ואני לא ממש משוכנע שהייתי רוצה לפגוש מי מהם עמ"נ להשוות גדלים (התחתנת ? איפה אתה עובד ? כמה ילדים יש לך ? והכי שנוא עליי: עם מי אתה בקשר ?)

אחת לכמה זמן אסנת, שותפתי היקרה (שגם היא שריד מאותה שכבה) מספרת לי בהתרגשות על מישהו שהיא ראתה מהשכבה ואני מגלה אט-אט שלמעט התעניינות במצב השערות (הוא הקריח ?) או בגודל הכרס (לפחות השמין ?) אין לי שום עניין באנשים האלה. ברובם, לפחות.

אני מניח שחוסר הרצון לפגוש את פליטי השכבה קשור באיזשהו חוסר שביעות רצון בסיסי שמנקר בתוכי לגבי החיים שלי במצבם הנוכחי (נוכחי = 10 השנים האחרונות). לכאורה יכולתי להרגיש את אותו דבר כלפי כל מי שהיה איתי בצבא, ועכשיו כשאני חושב על זה אז גם עם האנשים מהצבא לא נשארתי בקשר, אבל בוא נניח לזה. התכנסתי בשביל להעלות אנקדוטה על החבר'ה עם הבְּלִי בגרות ולא על כמה שאני טיפוס לא חברותי (כך מסתבר מקריאה בפוסט הזה....)

טוב, עכשיו כבר יצא לי החשק. איזה איש לא נחמד אני...לא בקשר עם זה, לא מעניין אותי זה, מה נהיה ?

עכשיו כל הסיפור על הכיתה עם הבּלי בגרות הלך פייפן. נחכה להזדמנות אחרת. אני הולך לחפש חברים....

• 
  
  מחזור עבר מחזור חלף. בהתחלה, הפועל ת"א ניצחה את אשדוד מגול שלא היה ולא נברא. אח"כ מכבי ת"א ניצחה בגול מנבדל. ואם לא הספיקו כל הביקורות על איגוד השופטים, הגיע בוחבוט וסידר לבית"ר ניצחון ענק על חיפה. בקיצור, לשפוט החבר'ה לא ממש יודעים, אבל פלייר לדרמה יש להם ברוך השם.


• 
  
  אתמול, סוף כל סוף, שאל רוני בראון את השאלה שכולם היו צריכים לשאול את יוסי מזרחי עוד מזמן: אתה לא נהנה אז למה אתה עושה את זה ? מי לעזאזל רוצה להיות מאמן של בית"R ? הלחץ, הקריזות, הקהל הזה שצריך להתחנף אליו נון-סטופ, הבעלים הזה שצריך להתחנף אליו נון-סטופ. שלא נדע, עדיף לעבוד בעירייה.


• 
  
  בכל הדיונים על עתיד הליגות הישראליות, בכל ספורט שהוא, כולם מיד נזכירים את ה-NBA ואת המהפכות שדייויד סטרן עשה בו מאז 84'. היום יצא לי לראות כמה דקות ממשחק NBA ולחשוב עוד כמה דקות על הליגה הזו והגעתי למסקנה הבאה: למרות שתמיד נעים להיתלות באילנות גבוהים ובדוגמה של ה-NBA, הליגה הטובה בעולם כל-כך כל-כך כל-כך רחוקה מאיתנו שאין בכלל טעם להתחיל. בוא נהיה דומים למשהו, אח"כ לאיזושהי ליגה אירופאית ורק אז נוכל בכלל להתחיל לחשוב על ה-NBA.


• 
  
  קטנה קטנה: אני לא כל-כך רוצה להיות מאלה שזועקים שהתקשורת שמאלנית ומכורה של הפועל, אבל בוא נודה שהניצחון של בית"ר על חיפה קצת דפק לתקשורת את הבלגאן ומהומה שהם חיפשו לזרוע בבית"ר. אליפות של הפועל = בלגאן בבית"ר = "נמכור הרבה עיתונים".


• 
  
  (אזהרה: הקטעון הבא נגוע בשמחה לאיד עד כלות) הבלגאן במכבי ת"א לא נגמר ועכשיו מספרים שמוני פנאן עוזב את הקבוצה וג'מצ'י או ברקוביץ' יחליפו אותו. מהצד האחד, חייבים להעריך את היוזמה של מכבי, להחזיק את סמלי העבר במערכת. שניהם היו שחקנים ענקיים. אלא ש...לפחות עד העונה האחרונה, אחד מהדברים שאפשרו למערכת של מכבי לתפקד הוא מוני פנאן. למיטב ידיעתי, פנאן היה נטול אגו ועשה הכול כולל הכול כולל הכול למען הקבוצה ובעיקר, למען השחקנים. אני לא רוצה להפריז בערכו של פנאן, אבל אחד כזה במערכת יכול בהחלט להיות שווה כמה מאות אלפי דולרים. שחקנים זרים נשארים בארץ בדיוק בגלל שיש להם את פנאן שמוכן לעשות למענם הכול. הוא לא רק אוהד שרוף, הוא גם מאכער גדול וכנראה (וכואב לי להגיד את זה): איש בעל לב רחב. אם הוא מוכן לבוא באמצע הלילה לבית של בלות'נטל רק בשביל לחבר לו את ה-DVD, זה אומר הכול. עכשיו תקראו את השורות האחרונות ותנסו להסביר לי איך בדיוק ג'מצ'י או ברקוביץ' אמורים להלום את התיאור הזה. אה ?!!?? הם בעלי זכויות בהיסטוריה של המועדון וכו', אבל אני לא רואה שום צ'אנס שהם יוכלו לעמוד ברבע ממה שפנאן היה עושה ובטח שלא באוצתה איכות. כמו שהוא לא שיחק כדורסל, כך הם לא צריכים להפוך להיות האבא והאימא של השחקנים. אני מבין שפדרמן רוצה לראות את מכבי מקצועית יותר ובלי אנשים עם תספורת כמו של פנאן בקבוצה, אבל האנושיות והעדר הרובוטיות של פנאן, שווים הרבה יותר למכבי מהגחמות של פדרמן. אגב, שיהיה ברור, הלוואי ופנאן ילך ומכבי תתמוטט. לו היה לי רצון בהצלחת הקבוצה הייתי מתנגד למהלך, מכיוון שמצידי הם יכולים להיחנק בתורות, שיילך לו פנאן שתמות הקבוצה.