הבלוג של אילון

ובעוד אני מבכה השבוע את מותו של יום טוב נורדיה ("האיש עם השפם והעגבניות"), בניו יורק הרחוקה הלך לעולמו ניל אספינול, מי שהיה החבר הקרוב ביותר לביטלס במשך כל שנות פעילות הלהקה, ומי שנשאר לנהל את כל נכסי חברת "אפל" (כולל התביעות שלה נגד ענקית המחשבים שגנבה לה את השם וחלק מהתכנים) אחרי פירוק הלהקה.

יצא לי לכתוב במשך השנים לא אחת, על האנשים שעדיין מתפרנסים מתעשיית הביטלס מבלי שהם היוו בה חלק מהותי. כל מי שאי פעם עבר בחיים של הלהקה הזו ונשאר מספיק זמן כדי שהמעריצים יזהו את שמו בחלוף כמה וכמה עשורים, מצא את הדרך להתפרנס מהקשר (קלוש ככל שיהיה) ללהקה.

במובן מסוים אפשר להבין את כל מי שרוצה לסחוט ולמצות עד תום את האפשרויות הכלכליות הגלומות בזה. ואפשר גם להבין את המעריצים שמוכנים לסוע למקומות רחוקים ולשלם מי-יודע-כמה-כסף כדי לפגוש את מי שהיו שם באמת, אמנם ליד, אמנם כחברים חסרי משמעות, אבל ראו את הכל קורה באמת.

לפני חודש, הופיעה מריאן פיית'פול בתיאטרון חולון, מרחק יריקה מהבית שלי (אני לא צוחק, מדובר בכמה מאות מטרים במקרה הדרסטי). בחלומות, השתעשעתי בכל קומבינה אפשרית על-מנת להגיע לפיית'פול. ואם הייתי מגיע, ואם הייתי זוכה לשאול אותה שאלה אחת בלבד, אני מניח שהשאלה הייתה קשורה לביטלס ולמי שהם היו באמת. מעבר לפרסום ומעבר להררי המילים שנשפכו עליהם ולתדמית שנוצרה והתקבעה עם השנים.

והנה, ניל אספינול, נכנע לסרטן הריאות בגיל 66 ובכך הלך לעולמו עוד אחד מהאנשים הבודדים שהיה שם כל הזמן, בכל דקה, בכל מסע הופעות, ברגעים הכי יפים והכי פחות יפים, ממש מהתחלה.

יחסית למי שטוען שהוא יודע כמעט הכול על הביטלס, אני מודה שאני לא יודע על אספינול די הרבה. הוא היה מליברפול גם כן, הוא למד בכיתה עם מקרטני והכיר את הריסון והוא היה העוזר של הלהקה. ממש עוזר. עוד בתקופה שלא קראו לזה Roadie או כל כינוי אחר. בהתחלה הוא היה הנהג, אחר כך זה שמסדר את הבמה, אחר כך זה שדואג לחשבונות ובכל מקרה, הוא תמיד היה איתם. ממש כמו ברייאן אפשטיין, הוא היה הביטל החמישי. אחד משלושה שהיו רשאים לשאת את הכינוי הזה מבלי שזה ישמע מוגזם (שני האחרים, ברייאן אפשטיין ומל אוואנס הלכו לעולמם כבר לפני שלושה וארבעה עשורים).

מותו של אספינול הוא לא מותה של תקופה, כיוון שאף פעם הוא לא היה אחד מהסמנים שלה. הוא זה שהיה ליד, שראה את הכל ושמע את הכל, אבל מהליד.

יהיה זכרו ברוך.

אספינול (ימין למעלה) וארבעה מחבריו הטובים. אגב, כל היושבים בשורה העליונה כבר לא איתנו.

יוצא לי לעיתים רחוקות לגלות עניין בחדשות (מי זה הקסאם הזה שכולם מדברים עליו ?) ומהמעט שיוצא לי לראות, מצטיירת מסקנה די ברורה: ניקולא סרקוזי מלך. פשוט מלך. אני יודע שהוא צרפתי (איכסה) ובתור שכזה הוא בטח שונא ישראל (פיכסה) ובכל זאת, בכל פעם שיוצא לי להיתקל בשם שלו זה בהקשרים של "איזה מלך הוא".

האיש הקצרצר הזה נכנס לתפקיד החשוב ביותר במדינה שהולכת להיות המוסלמית ביותר באירופה (יכול להיות שהיא כבר המוסלמית ביותר באירופה ואולי בעולם...) ועל ההתחלה, עוד לפני שהתרגלנו הוא מרביץ הצהרות פרו ישראליות. מהסוג שאנשים בגילי (ואפילו כאלה שממש מגלים עניין בנעשה) לא זכו לשמוע. אחר כך הוא מתגרש מאשתו, מתחיל לצאת עם דוגמנית שבעברה רשומים מיק ג'אגר ואריק קלפטון (בכל זאת, לא שני פראיירים) ואחרי שהוא מתחתן איתה, הוא כותב לאשתו ואומר לה שהוא מוכן לקבל אותה בחזרה. OK, אני יודע שזה נשמע חסר יציבות, אבל צריך להסתכל על זה במובן הכי רוקנרולי שיש.

עכשיו הוא לא שולל את החרמת האולימפיאדה. ולא רק שהוא לא שולל, 50% מתושבי צרפת גם לא שוללים. ומי יודע, אולי סין תקבל קצת בראש (אני מתקשה להאמין שהאולימפיאדה תבוטל, תידחה או לא תארח את כל המשלחות). בקיצור, יש תחושה שהאיש הוא ממש קריימר רק בגירסת הנשיאות הצרפתית. הכי לא פוליטיקלי קורקט, הכי לא פוליטיקאי. אירופאי אירופאי, אבל עם פיוז קצר.

במובן הרוקנרולי הוא הכי קלינטון שיש. דוגמניות וכאלה. אבל בעוד שקלינטון החזרזיר הצעיר גילה טעם מחפיר בנשים (אל תחשבו מוניקה, תחשבו פאולה ג'ונס), סרקוזי הולך על הלוולים של ג'אגר וקלפטון. מבחינת המראה הוא מזכיר לי משום מה את רישאר בורינז'ה (תמונות למטה) ומבחינת התנהגות הוא חסר ריסון. בדיוק כמו שהיינו רוצים שהמנהיגים שלנו יהיו, ובדיוק כמו שהם אף פעם לא. או לפחות לא כשצריך. ניקולא קינג.

ניקולא המלך

רישאר בורינז'ה. מלך (אבל מסוג אחר).

כשנפרדתי מתמר, לפני 6 שנים, השיר שלא הפסיק להתנגן לי בראש היה "היא לא יודעת מה עובר עליי" של שלמה ארצי. היכולת לקבל את שלמה ארצי הייתה בדיעבד (ולמעשה גם אז), אחת מהתרומות הרציניות של תמר לחיי. היינו כמה חודשים כמעט-ביחד ואח"כ קצת זמן "ביחד" אבל איכשהו אף-פעם לא הצלחתי להרגיש ממש שייך ל"ביחד" שלי ושלה. הייתי שם די לבד. וכנראה שגם היא וכך הפסקנו להיות "ביחד". ישנם זוגות שנפרדים כי האהבה מתה וישנם כאלה שפשוט דועכים. יכול להיות שענינו לתיאור הראשון ואולי גם לשני, קשה לדעת, אני לא ממש בטוח שהיינו זוג.

אבל, אז היה אז ואז היה שלמה ארצי, וכשהסרתי מעליי את מעטה הציניות שהיה לי עד אז כלפי האיש ויצירתו, מצאתי את עצמי מתחבר לזעקה של שלמה ארצי בפזמון "הולך בין האנשים ברחוב צועק או או או או או תגידו לה". לא הלכתי בין האנשים ברחוב וצעקתי. ובכלל, אז הייתה תקופה של פיגועים ונדמה לי שהשתדלתי כמה שפחות ללכת ברחובות. כשאתה עצוב ושירים משמש לך לסעד ונחמה, אתה לא תמיד מתחבר אליהם ברמה המילולית הכי ברורה. לפעמים הם סתם זורקים אותך לאנשהו וזה מה שעוזר. או לפחות זה מה שמעביר את הזמן. לפני שנה, כשנקלעתי לתקופה קצרה של מרה שחורה, הייתי שומע הרבה את "היום שלי" של אוהד בן אבי.

מאז, בכל פעם שיוצא לי לשמוע את השיר, ויוצא לי לשמוע די הרבה, הוא שולח אותי לשם. לאותה תקופה. ולא תמיד זה רע. לפעמים נעים לראות שהמרה עברה, לפעמים אתה נזכר ויודע שתקופות טובות ורעות באות והולכות. ולפעמים סתם נעים לי לשמוע את אוהד בן אבי.

בצורה דומה, "היא לא יודעת מה עובר עליי" של שלמה ארצי מסמל את הפרידה מתמר. ובדיוק כשם ש"מוצ"ש בקניון" היה מבחינתי השיר שלנו (ואני לא ממש בטוח שהיא ידעה מזה), כך "היא לא יודעת מה עובר עליי" תמיד מחזיר אותי אליה. ובעיקר "תגידו לה". לא האנשים ולא הרחוב, הילדותיות שגלומה באמירה הזו של שלמה ארצי "תגידו לה" לא יכול להיות שהיא לא רואה כמה שאני רוצה להיות איתה וכמה שאני חושב שאנחנו צריכים להיות ביחד. תגידו לה. כמה אומץ נדרש מצידו של שלמה ארצי לשיר שיר לאהובה שלא יודעת מה עובר עליו ולבקש מהאנשים שמסביבו "תגידו לה".

היום נזכרתי בשיר, בשלמה ובתמר. לא בגלל עניינים של הלב אלא בגלל עניינים שבעבודה. אחי היחידי אמר לי שאני צריך לערב פחות רגש בעבודה שלי. והוא צודק. ובכל זאת, קשה לי. כי הרגש שם. כי זה מי שאני. כי כפי שאמרתי לאחי היחידי, אולי אלה הצלקות שצריך לצבור כדי להבין שצריך להיות פחות מעורב רגשית. וכשם שאנחנו תוצר של חינוך והשכלה אנחנו גם תוצר של חוויות. היום הייתי בצד המאוכזב. היום הגחל הזה שבוער בבטן גרם ללהבה.

ולא הלכתי להסתובב ברחובות אלא להטביע את יגוני באוכל של אמאבא. וכל הזמן הראש אמרתי לעצמי "תגידו לה". היא, דווקא כן יודעת מה עובר עליי. כנראה שזה לא מעניין אותה מספיק.

כרגע קראתי ב-Ynet שההוא עם השפם והעגבניות נפטר. אותו מלח הארץ חביב וחייכן, שבכל מרכול שאליו הלכת ניבט אליך חיוכו מעל מדפי השימורים, שהחזיק את ארגז העגבניות בגאווה ששמורה רק למי שעמל על גידולה של כל עגבנייה ועגבנייה בארגז. ההוא עם השפם והעגבניות הלך לעולמו.

עד לפני כמה דקות הוא היה "ההוא עם השפם והעגבניות" ואילו עתה, דווקא אחרי שהוא הלך מאיתנו, התבשרנו כולנו ששמו האמיתי היה יום טוב נורדיה.

נורדיה ("שפם ועגבניות") הוא אחד מהסמלים של פעם. פעם כשהכול היה טוב יותר. וגם אם לא היה טוב, כשאנחנו כל כך עמוק בעכשיו, מותר לנו לפנטז על פעם. ופעם, יום טוב היה מלך. אלא שלא ידענו שהוא יום טוב. ידענו שהוא ההוא עם השפם והעגבניות.

עם השנים כוכבו דעך. לשוק נכנסו מוצרים חדשים ומגוון האפשרויות דחק מעט הצידה את נורדיה החביב. אם בעבר, על כל קונסרב של עגבניות התנוסס בגאון יום טוב נורדיה כשהוא עטור שפם, לראשו כובע טמבל, עתיר אנרגיה ששמורה רק לחקלאים מקצוענים וכשהוא חמוש בשמו הבימתי: "ההוא עם השפם והעגבניות", הרי שבהווה ובעבר הלא רחוק, אט אט נכנסו לשוק קונסרבים חדשים שאפילו כבר לא היו מוכנים שיקראו להם קונסרבים והם הפכו לקופסאות שימורים. התמונה של יום טוב נורדיה הלכה וקטנה עד שנעלמה כמעט לחלוטין. וכשם שלעגבניות של פעם היה טעם אחר, כך גם לתמונה של נורדיה, ההוא עם השפם והעגבניות הייתה תחושה אחרת. פעם, די היה בחיוכו עתיר השיניים כדי להקנות ביטחון. ידעת שכל עגבנייה שתצא מהקונסרב תהיה עגבנייה לדוגמנות. כיום, גם אצל הירקן, כשאין לך את ההוא עם השפם והעגבניות לצידך, סמוך על אוזנך כיועץ, קשה לך למצוא את עגבניית הפלא. על אחת כמה וכמה כשמדובר בשימור (מה שפעם היה קונסרב).

הייתי יכול להתפלמס ארוכות על מותו של יום טוב נורדיה (ההוא עם השפם והעגבניות). הייתי יכול להגיד שמשהו מאיתנו, מהילדות שלנו, מהאנשים שהיינו מת יחד עם נורדיה היום. אבל, בסופו של דבר, האבל עם הידיעה על מותו של נורדיה (שפם, עגבניות) הועם בשל התגלית המצערת שנורדיה ("ההוא עם השפם והעגבניות" mind you) אף פעם לא היה קיבוצניק. אפילו לא ליום אחד. יכול להיות שהוא היה פעם בבית הבראה בקיבוץ, יכול להיות שהיה לו איזה מילואים בקיבוץ דן, אבל הוא לא היה קיבוצניק. אפילו לא מושבניק. נורדיה, ההוא עם השפם והעגבניות, חלק מהמיתולוגיה הקולינרית של כולנו היה נהג "אגד".

כן, אני יודע. אין מלאכה שמביישת את בעליה ואני סמוך ובטוח שבמשך השנים הקואופרטיב נהנה משירותיו הטובים של נורדיה, ובכל זאת, בסולם של 1 עד 10, כמה מאכזב זה ? כמה מבאס זה לגלות עוד שקר ששיקרו לנו ? עוד אמת של ילדותנו שהתבררה כעורבא פרח.

אין דרדסים ואם נהיה טובים לא נוכל לשמוע אותם. אין תיק אישי, אף פעם לא היה. וההוא עם השפם והעגבניות היה נהד ב"אגד". לא קיבוצניק, לא מושבניק, אפילו לא מושב שיתופי. ואם הוא באמת היה מלח הארץ, זה לא היה בגלל הישגיו בתחום השפם והעגבניות. אולי זה בגלל הבן אדם שהוא היה או שאולי זה בגלל הזכרונות שהוא משאיר אחריו.

את החיוך שיום טוב נורדיה חייך במשך שנים כלפי אותו ארגז עגבניות, הוא חייך כלפי עגבניותיו של אחר.

יהי זכרו ברוך.

אם היו מחלקים תואר "הסרט הקטן והטוב" הכי טוב, אין ספק ש"ביקור התזמורת" היה אחד המועמדים הרציניים לקטוף אותו. סרט קטן, כיוון שהוא מתאר סיטואציה קטנה, של אנשים נטולי דרמות גדולות במיוחד (ובמובן הזה שאפו לערן קולירין שהצליח לרסן את רונית אלקבץ שמפגיזה בדרך כלל), במקום קטן שכמעט ולא קיים, והקטע הטוב, נו, זה מפני שהשעה ורבע שחולפות כל כך מהר מותירות אותך עם חיוך קטן שכזה שיותר משהוא בא מסיפוק, הוא בא מטוב לב. חיוך של נחמדות, של אווירה טובה. מהצד האחר, לא צריך להגזים. קודם כל, בתחרות הסמויה בין "ביקור התזמורת" ל - "בופור", אין לי בכלל ספק ש"בופור" לוקח. שני הסרטים אמנם מאוד מיוחדים בדרכם. הם מאוד ישראליים, אבל בעצם מתארים סיטואציה שיכלה לקרות בכל מקום אחר, ובכל זאת, ל"בופור" יש חשיבות רבה יותר.

ובכלל, "ביקור התזמורת" הזכיר לי (ולא לחינם) את הסרט הקודם של ערן קולירין שיצא לי לראות "צור הדסים". אז, ערן קולירין היה התסריטאי וגדעון קולירין הבמאי. "צור הדסים" היה סרט דפוק למדי, והעובדה שיצא לי לראות אותו בקולנוע (אשכרה שילמתי) לא תרמה במיוחד. הסרטים מזכירים אחד את השני באיזה חוסר הגיון שיש בהם. משהו שלא לחלוטין מתיישב. משהו בהתנהגות של הגיבורים שגורם לך להרגיש כאילו שאתה צופה באגדה.

אבל, ההשוואה ל"צור הדסים" מיותרת. "ביקור התזמורת" הוא סרט שווה בהחלט.

אגב, כל השבחים שיצא לי לקרוא לגבי הופעתו של ששון גבאי בסרט, הם כאין וכאפס לעומת ההופעה הזאת ממש. גבאי נותן בסרט את אחת מתצוגות המשחק הטובות ביותר שיצא לי לראות משחקן ישראלי. הוא כל-כך מדויק ונוגע ללב, אנושי וחמים באופן הכי מרוחק שניתן להעלות על הדעת, ובקיצור, אם לא בשביל שום דבר אחר, אז בשביל ששון גבאי. ענק, פשוט ענק.