הבלוג של אילון

עבר קצת זמן מאז שראיתי את הסרט. משום מה אני זוכר שבמהלך הצפייה לא נהנתי מדי, ובכל זאת כשאני חושב על הסרט, אני נזכר בו לטובה. אולי בגלל שאני קצת משוחד לגבי דייאן ליין (מתבגרת נפלא, נראית מצוין והכי-לא-מתיימר) ואולי בגלל הסימפטיה שיש לי לקולין הנקס.

בכל מקרה, "ללא עקבות" הוא סרט מתח אפלולי על רוצח מזן חדיש ומתוחכם, רוצח שמשדר את רציחותיו ישירות באינטרנט, וההתקדמות בהמתת הקורבן היא ביחס ישיר לכמות הכניסות לאתר. ובעידן שלנו, עידן שבו כוכבת ריאליטי לשעבר גוססת מסרטן לעיני המצלמות בבריטניה, שום דבר כבר לא מוגזם. הכול הגיוני, הכול ייתכן. וכולנו מציצנים ולכולנו אכפת מה מאיה אמרה למנחם בן ומה דודי מליץ חושב על זה (טוב, נסחפתי קצת....)

דייאן ליין וקולין האנקס שייכים לצוות המיוחד של ה- FBI שמנסה לתפוס אותו. צוות של נרדים, אנשי מחשב, הם הגיבורים החדשים של הדור שלנו.

אני זוכר את הסרט בערגה (מה ערגה, בא לי לראות אותו שוב) אז כנראה שהוא כן היה טוב. לא עד כדי אנחות, אבל בהחלט טוב.

אתרי האינטרנט מתמלאים בכותרות שמריחות כמו אופטימיות זהירה. יש סיבה לקוות או להאמין שכשירת הברבור של כהונתה הכושלת, ממשלת אולמרט תצליח להחזיר את גלעד הבייתה. אין לי ספק (ואני מניח שכבר כתבו את זה רבים וטובים לפני) שלטראומה מנפילתו בשבי של רון ארד והעובדה שגורלו טרם נודע (ובעניין הזה אני נוטה להאמין לחיזבאללה) הייתה השפעה אדירה על דעת הקהל בכל הקשור לגלעד שליט.

יצאנו למלחמה מבורדקת בעבור רגב וגולדווסר ושילמנו מחיר כואב כדי להחזיר את גופותיהם לישראל. מה לא נעשה בשביל גלעד ?

אני מודה בבושה קלה כי לא הצטרפתי לכל פסטיבל גלעד שליט. אין לי שום בעיה לשים דגל על האוטו או ללכת עם חולצה שחורה שתתמוך בהחזרת גלעד, כמו כל אחד אחר אני מעוניין בהשבתו ואני מניח שיותר מחלקים אחרים בציבור, אני מוכן לשלם "מחירים כואבים" בעבור זה, אבל לפסטיבל לא הצטרפתי. לא הפגנתי, לא תליתי דגל ולא העברתי הלאה מכתבי שרשרת.

השקפת העולם שלי, בין אם מתוך תמימות וכוחו של הרגל ובין אם מתוך זה שאני עובד במרבית חיי הבוגרים בתור מייצג של מערכת ציבורית, היא להאמין בשלטון. פחות או יותר. להאמין שהשלטון עושה את המקסימום. להאמין שמאחורי החזות הנכלולית והציניות הבלתי נסבלת, הפוליטיקאים שלנו כן מוכנים לקחת החלטות קשות למען הציבור. כן מוכנים להניח להתלהמות ולהתבהמות ולשררה ולעשות משהו למען הכלל. ובמקרה הזה, הכלל הוא בעצם פרט אחד קטן שכבר מחכה שלוש שנים שישחררו אותו מהשבי.  

ולכן לא הצטרפתי לפסטיבל. לא הצטרפתי לאלו שזעקו "איך צה"ל לא שיחרר אותו ???" כי היה ברור לי שאם צה"ל היה יכול, היה משחרר אותו כבר מזמן. יותר מכולם, צה"ל חווה את טראומת רון ארד בצורה הכי קשה (חוץ ממשפחת ארד, כמובן). לא הצטרפתי לאלה שהפגינו מול המשרד של אולמרט/עמיר פרץ/אהוד ברק בתביעה להחזיר את גלעד כי לא האמנתי שאיש מביניהם לא רוצה להחזיר אותו.

זה לא שלמדינת ישראל היו כמה וכמה אפשרויות להשיב את גלעד והיא בחרה לתת לו להינמק בשבי. כך לפחות האמנתי או רציתי להאמין.

והנה עכשיו אפשר להיתקף באופטימיות זהירה. הכי זהירה שיש, ובכל זאת אופטימיות. אולי נצליח להשיב אותו בחיים. אולי.

אם זה אכן יקרה בימים הקרובים, אהיה מוכן להסיר את הכובע בפני הציבור הישראלי. הציבור הזה שבמשך כל השנים לעגנו לו על אדישותו והמשכנו להיות חלק ממנו והמשכנו להיות אדישים. אם זה אכן יקרה בימים הקרובים, יהיה שווה להאמין שיש לציבור פה בארץ כוח כלשהו. כוח שמדי פעם אפשר להפעיל. כוח שעשוי (או עלול) להשפיע על מקבלי ההחלטות. ואולי נקבל את ההוכחה שלמרות התצקיב לבוחר והכסאות הנוחים, הם לא לגמרי משתינים עלינו בקשת.

ובעיקר, גלעד יחזור הבייתה.

לא קל עם ווס אנדרסון, ממש לא קל עם ווס אנדרסון.

ראיתי את "רכבת לדארג'ילינג" עם עוד שני אנשים. הפסקנו באמצע. אני רציתי להמשיך, הם לא. ואני מבין אותם לגמרי. צריך סוג מסוים של סבלנות או אופטימיות כדי לשרוד סרט של ווס אנדרסון. צריך סוג מסוים של טולרנטיות להפוך על הפוך על הפוך שיש בסרטים שלו. לתחושה שיש בדיחה שמתחוללת אבל אתה לא לגמרי מבין אותה. זה לא פשוט. במקבילה הישראלית, ווס אנדרסון הוא החלקים המתוחכמים יותר של החמישייה הקאמרית. הרגעים האלה בהם אתה מבין שמדובר בהומור עילי. לא בדיוק סוג הדברים שעוברים טוב בצפייה משותפת. המשכתי את הצפייה לבד, אחר כך, ומאוד נהניתי. כמו תמיד בסרט של ווס אנדרסון.

חזרתי למה שכתבתי על "עמוק במים" של ווס אנדרסון ושמתי לב שמה שיש לי להגיד על "רכבת לדארג'ילינג" דומה מאוד למה שהיה לי להגיד על "עמוק במים". במקביל, יצא לי לקרוא רשימה שכותרתה הייתה "5 סימנים שאתה צופה בסרט של ווס אנדרסון" וכולם התקיימו ברכבת לדארג'ילינג. אפילו ביל מאריי הגיע איכשהו.

כמו תמיד בסרט של אנדרסון, גם "רכבת לדארג'ילינג" עוסק במשפחה לא מתפקדת. שלושה אחים נורא שונים אבל הכי דומים שעוברים מסע שאמור לטהר או לקרב אותם. המסע נערך על רכבת ציורית כמו שרק רכבת בהודו יכולה להיות. שלושת השחקנים הראשיים נותנים תצוגה טובה וכמו בסרט של אנדרסון, קשה לדעת אם זה מכוון או מקרי, אבל שניים מהאחים דומים נורא לביטלס (ברודי ללנון ושוורצמן לרינגו).

זה נדיר שבביקורת על סרט יוזכר השם של הבמאי קרוב לעשר פעמים, ובכל זאת, זה מעיד משהו על היכולות של אנדרסון ועל האג'נדה הקולנועית המאוד-ברורה שלו. מי שאהב סרט שלו בעבר, יאהב גם את זה. מי שסבל בסרט שלו בעבר, מומלץ לו להתרחק. אני אישית אהבתי, אבל מה אני יודע.

כנראה שבסביבות 1:00 נרדמתי. אחרי "יציע העיתונות" ואחרי ההפסד המעצבן של הפועל ת"א בגביע.

מישהו יודע מתי נגמרה המסיבת עיתונאים ???

אחרי בוקר של בטלה יחסית, צפייה בפרק וחצי נוסף מ"הבורר" ובהייה באח הגדול (כן, אני מכור !), התחלתי לסדר קצת את הבית (קצת, אל תתלהבי...)
בקיצור, עשיתי הפסקונת קצרה ולקחתי פחית ד"ר פפר מהמקרר, שתיתי את חצייה בלגימה אחת (כמו גבר אמיתי!) אני חייב להגיד לך, המציאה של ד"ר פפר פה בארץ היא אחד מהדברים הטובים שקרו בשנה האחרונה. אני כל כך אוהב את זה. זה כל כך מזכיר לי את ארה"ב ולטובה. תענוג. זהו. זה כל מה שהיה לי להגיד על זה. לליב הייתה אומרת את זה טוב יותר.

(זה בסדר, עדיין שפוי. מסתבר שלסידור הבית יש השפעה רגשית קשה....)