הבלוג של אילון

למרבה הצער, קריאת הספרים שלי בשנים האחרונות הפכה לספורדית. כל כך הרבה כדורגל מסביבי ולפעמים אני שוכח כמה שאני אוהב לקרוא. לפעמים הקריאה היא אפילו לא רציפה בתוך הספר עצמו. את "אשתו של הנוסע בזמן" התחלתי שלוש פעמים עד שממש הצלחתי לקרוא אותו (והיום אני מחשיב אותו לאחד הספרים המהנים שיצא לי לקרוא בשנים האחרונות) וגם את "חידת מותי" שסיימתי לפני כמה דקות, התחלתי לפני שלושה שבועות, אם לא יותר. לא הייתי כותב על זה, אלמלא סיימתי אותו בפרץ קריאה של כמה שעות. זה לא בהכרח מעיד על איכותו של הספר, אלא מעיד על כמה שרציתי להתחמק ממלאכת ניקוי הארון במרפסת שלקחתי על עצמי היום בבוקר....

את שמונים העמודים הראשונים בספר קראתי בתשלומים, כל פעם קצת ובמשך שלושה שבועות לפחות. את שאר הספר קראתי בזמן שעבר מאז שחזרתי מהסניף דואר והצאתי את כל תכולת המדף בארון ועד עכשיו (ואני יודע שניקוי ארונות, קריאה ממושכת ובעיקר הליכה לדואר מעידים על סדר יום של פנסיונר ולא על חיים של גבר בן 34).

בכל מקרה, סיימתי את "חידת מותי" של אמנון ז'קונט (איזה שם משפחה מגניב זה "ז'קונט") והתחשק לי לכתוב עליו. יותר מדי רגשות מעורבים בסוף של ספר הם סיבה טובה לכתוב עליו בבלוג. אני חושב שהמקור של הרגשות המעורבים נטוע בעובדה ש"חידת מותי" הוא ממש הגירסה הציונית לצופן דה וינצ'י. פרופסור ידען ואידיאליסט, בחורה סקסית, תככים אקדמיים ובעיקר חיפוש אחר אלמנט מיסטי מסתורי כל כך שמציאתו, ואפילו עצם החיפוש אחריו מעמידים בסכנה את היהדות/הנצרות/האיסלם/whatever.

אני לא אתפלא אם יתברר שעוד במהלך קריאת צופן דה וינצ'י חשב אמנון ז'קונט לעצמו "מממ....מעניין מה יכולה להיות המקבילה היהודית לגביע הקדוש ???" חשב וחשב וחשב וחשב ובסוף הבריקה בו ההכרה "החיפוש אחר החושן". וכך, טווה ז'קונט את הגירסה הישראלית לצופן דה וינצ'י.

לרוברט לנגדון הוא קרא גדעון לוריא ובמקום מומחה לתורת האיקונוגרפיה הוא הפך אותו לפרופסור להיסטוריה. סופי נווה/ויטוריה ווטרה/קת'רין סולומון הפכה להילה אסולין (אבל לא איבדה במאום דבר מהסקסיות שלה ומיכולת המשיכה שלה על גיבור הספר) פריז/רומא/וושינגטון הפכו לירושלים והגביע הקדוש הפך לחושן של הכהן הקדוש. אולי החמצתי השוואה אחת או שתיים, אבל זה בסדר, אני לא רוצה להמשיך בספוילר.

הנקודה היא שדי נהנתי מחידת מותי. ולמה לא בעצם ?

הרי את "צופן דה וינצ'י" אהבתי מאוד. קראתי אותו אפילו בפעם השנייה (ונדמה לי שגם בפעם השלישית). עם כל המודעות וההבנה שמדובר בהרבה ממבו-ג'מבו, הספר עצמו כיפי וזורם ומותח ולפעמים כיף להתפלפל בלי לחשוב על כמה טפשי זה. כשם שכולנו חוטאים בריאליטי כזה או אחר או גרוע מכך, טלנובלה, כך גם מענג לקרוא ספרים של דן בראון ולחשוב על האמיתות שמאחוריהן (קלושות למדי, אני יודע).

ואם כבר רוברט לנגדון הוא גדעון לוריא ופריז היא ירושלים מאז למה שדן בראון לא יהיה אמנון ז'קונט ??? הרי סיכמנו כבר שז'קונט זה שם הרבה יותר מגניב.

ובקיצור, כל מה שאני רוצה להגיד הוא שלאוהבי הז'אנר זה בהחלט יכול להיות ספר נעים ונחמד, מותח ומסקרן. לא הייתי בונה עליו תלי תלים של תיאוריות ואפילו לא הרבה פחות מזה. אני מניח שגם הוא עתיר ממבו ג'מבו (אגב, נדמה לי שז'קונט יהיה הראשון להודות בזה). יש לי חבר בשם ליעד והוא המומחה שלי לענייני תנ"ך וארץ-ישראל. אם הוא לא היה כל כך עסוק, הייתי מבקש ממנו לקרוא את הספר ולקטול אחת אחרי השנה את התיאוריות שיש שם או לפחות שיצביע על הקלישות שבעלילה. אבל את כל זה הייתי עושה אחרי שהייתי נרגע מההנאה שבלקרוא ספר מתח במשך כמה שעות ברציפות. מההנאה שיש ביום חופש שלא נועד לסידורים ובעיקר, מההנאה שיש כשלא חושבים על תכולת הארון שעוד צריך להחזיר למקום.

בואו רק נגיד, בזהירות המתבקשת, שהמיניות של יהודה פוליקר לא הייתה בדיוק חידה קשה לפיצוח. כבר לפני שמונה שנים שמעתי (במסגרת שיחת סלון, בתקופה שבה עוד היתי חלק משיחות של אנשי סלון עם ליצני סלון) מצד בחור שחבר ומבין בקהילה הגאה שפוליקר עומד לתת ראיון חושפני ביותר בידיעות אחרונות. יכול להיות שהוא היה לקראת אלבום או לקראת עניין כזה או אחר והנושא עלה.
כבר אז, איש מהנוכחים בסלון לא הופתע לשמע אזכור שמו של פוליקר בהקשר הזה. כולם ידעו, כולם דיברו, אפילו אימא שלי ידעה. ובכל זאת, כצרכנים לתקשורת צמאת דם, חיכינו לרגע שהוא ייעשה את הצעד הזה. מבין רשימת אלו שעדיין חוסים בצילו של הארון המיתולוגי, פוליקר הוא קליבר רציני. כמעט כמו אותה בדרנית ידועה ואותה זמרת ידועה לא פחות.
לפני קרוב לשנה, גל אוחובסקי/איתן פוקס הוציאו בכוח את יהודית רביץ מהארון. שוב, לא מדובר פה בהפתעה מרעישה, אבל הדרך שבה זה נעשה עוררה בי אי נוחות. אני סטרייט לחלוטין כך שחלילה לי מלהתערב בענייניה הפנימיים של הקהילה, ובכל זאת, אני מניח שיהודית רביץ שבחרה שלא להתעמת פומבית עם העדפותיה המיניות ובחרה לשמור את סודה לעצמה, הייתה ראויה להישלף מהארון בצורה נעימה יותר.
אני חייב להודות שהציפייה שלי ל"דברים שרציתי לומר" של טלי בן עובדיה היה יותר במישור הסקרנות. הייתי סקרן לראות איך נראה צעד כזה שבוחר לעשות זמר מוביל ומשמעותי כל כך. איך בן אדם שחי שנים רבות כל כך באור הזרקורים עושה את הצעד המשמעותי כל כך של ויתור על סוד שמלווה אותו לאורך שנים כל כך ארוכות. במובן הזה, בהחלט היה מעניין.

אלא שהצהרה בומבסטית לא נשמעה. פוליקר אמר מה שאמר ובעיקר לא אמר את מה שלא אמר ויצר הסקרנות שלנו נותר כשחצי תאוותו בידו של פוליקר. זה בסדר גמור. הוא לא חייב לנו כלום. בסחר החליפין הזה שבצידו האחד פוליקר שמעוניין לקדם את האלבום החדש (שהביקורות בינתיים מהללות) ובצד האחר הסקרנות שלנו והרצון שלנו "לראות קצת דם" כלומר הצהרה משמעותית מצידו של פוליקר, יצא פוליקר כשידו על העליונה. התכנית בערוץ 10 יחד עם הכתבות בעיתון והשירים ברדיו מספיקים כדי לקדם את האלבום. ויכול להיות שפוליקר הגיע לסוג של שקט ושלווה. לא מבחינת עצמו, לזה כך נראה הוא לא יגיע לעולם (ואני מסתמך בעיקר על הדמות שהציג פוליקר בפנינו אמש), אלא מבחינת מעמדו הציבורי ומבחינת שיתוף הציבור הרחב בחייו הפרטיים.

אגב, במידה וזה לא הובן עד עכשיו, מאוד אהבתי את הסרט/תכנית של טלי בן-עובדיה. נעים לי לראות אמנים בסדר הגודל הזה נחשפים בחייהם האמיתיים, גם אם לא הייתה כאן הצהרת עצמאות בומבסטית של יהודה פוליקר. העדפותיו המיניות לא משפיעות על יחסי אליו כיוצר ומבצע. זה לא משנה לי הרבה, ובכל זאת, הייתה בי התאווה לראות אותו נחשף. לראות אותו מכריז קבל עם ועדה את מה שהוא בחר לשמור לעצמו (שוב, באופן יחסי). זה לא קרה, אבל זה לא מפחית כהוא זה מעוצמת הסימפטיה שאפשר לחוש לפוליקר שגדל בצל הטראומות הנוראיות של הוריו.

יש בכל זאת דבר אחד שהיה לי מוזר בכל הסרט: בפעם הראשונה שראיתי את "בגלל המלחמה ההיא" נדהמתי לגלות שפוליקר סובל מגמגום. כשהוא הוציא את "גם אני רוצה" נדהמתי עוד יותר להיזכר שפוליקר סובל מגמגום. פוליקר הצליח להיפטר מהגמגום לאורך השנים ועל כך הברכות, אבל אפילו אני, לא זכרתי עד כמה הדיקציה שלו מוזרה, בעיקר באות ש'. הוא לפעמים נשמע כמו יהודית גלותי או כמו חיקוי לדמות של "לופו" של יהודה ברקן (סתם ככה מחשבה תועה שעברה לי בראש במהלך הצפייה...)

אתמול פגשתי את "הזקנה במסדרון". ממש כמו מסעודה משדרות, הזקנה במסדרון היא המצאה של אנשי פרסום (בסופו של יום, אהוד ברק ואלכס גלעדי הם אנשי שיווק ופרסום, כל אחד בתחומו, כל אחד מהם מוכר לנו לוקשים באריזה נוצצת), אבל אתמול ממש פגשתי אותה.

אבא שלי עבר אתמול ניתוחון קצרצר שבמסגרתו התקינו לו צינור בקיבה.

"ביליתי" בוולפסון כמה שעות טובות בהמתנה, ועוד המתנה ועוד המתנה. זה בסדר, איכשהו התרגלתי לזה שכל מה שקשור להליך רפואי, במיוחד של זקנים שהם סיעודיים לוקח הרבה מאוד זמן. למרות שהם זקנים ויש להם פחות זמן, אף אחד לא ממהר לשום מקום.

חזרתי אתמול עם אבא שלי לוולפסון בפעם הראשונה מאז מאי 09'. אותם שבועיים טראומטיים שהולכים איתי לכל מקום. אז, עוד הייתה תקווה קטנה. המצב שלו הדרדר, אבל עוד היה מקום לקוות. כיום, זה אבוד. כיום אנחנו באים לוולפסון בשארית כוחותינו. אנחנו באים לוולפסון מתוך תקווה שההליך הזה לפחות יהפוך את הסבל שלו ליותר נוח.

האחות אמרה לנו להכניס את אבא לחדר התאוששות ששימש כנראה גם כחדר המתנה ואימא שלי ואני ישבנו וחיכינו ליד.

בפתח המסדרון של מח' גסטרו שכבה אישה זקנה. זקנה מאוד אפילו. היא הייתה כנראה אחרי הבדיקה וחיכתה לסניטר. בהתחלה לא ממש התייחסתי. אחרי כמה זמן ראיתי שאף אחד לא מתייחס. היא שכבה שם אחרי בדיקה, כנראה שגם אחרי צום ונענעה במרץ ששמור רק למי שנאבקים בשארית כוחותיהם, את המחסומים של מיטת הבית חולים. אף אחד מהצוות לא התייחס. אחרי כמה דקות עברה אחות ממוצא רוסי וצעקה עליה שתפסיק, הסניטר בדרך. עברו עוד כמה דקות ואותה אחות זעופה שוב ביקשה ממנה להפסיק, הסניטר בדרך.

הזקנה לא הפסיקה והסניטר לא הגיע. ניגשתי לזקנה וניסיתי להרגיע אותה. "זה בסדר", אמרתי לה, "עוד רגע קטן הסניטר יגיע. חבל שתבזבזי את הכוח שלך". אפילו החזקתי לה את היד, כדי שתאמין לי. היא האמינה, לדקה אחת או שתיים אבל אז חידשה את הנענועים. שלחתי את אימא שלי לזקנה, גם זה לא עזר. אני חשב שהדבר המזעזע ביותר הוא שלאורך כל הזמן עברו במקום אנשי הצוות ואף אחד לא התייחס. לא מתוך אכזריות, אלא מתוך הרגל. מתוך הבנה שכלום לא עוזר.

נזכרתי במאי 09', נזכרתי איך התרוצצתי במסדרונות של הבית חולים בחיפוש אחר סניטר שיעזור לי עם להעביר את אבא שלי מהכיסא גלגלים לרכב. עד שמצאתי כמעט פרחה הנשמה ובסופו של דבר הגיע איש גס רוח שלא התחשב בדמנציה של אבא שלי ולא התחשב בכלום. מעטים הם המקרים בהם אני מייחל ומקווה שאלוהים ישלם למישהו על ההתנהגות שלו. זה אחד מאותם מקרים. אלמלא נהג האמבולנס הפרטי שנקלע למקום, אולי אבא שלי ואני עוד היינו מחכים עד עכשיו שמישהו מצוות ביה"ח יואיל ויעזור לנו.

בינתיים הזקנה עוד נענעה את המחסומים. אימא שלי ניגשה לאחיות, בהתחלה בנחמדות ואח"כ באסרטיביות אבל הסניטר לא הגיע. אחת מהאחיות שעברה במקום (נדמה לי שהיא היחידה שלא דיברה רוסית) ביקשה מאחות אחרת שתסביר לה ברוסית שהסניטר תיכף מגיע. האחות השנייה, בלי להסיר את הפלאפון מהאוזן צרחה מקצה המסדרון "הוא מגיע הוא מגיע". בלי לדעת למי או למה היא צועקת ובלי לברר אם הוא באמת מגיע. אגב, הזקנה מדברת עברית מושלמת והיא בכלל לא ממוצא רוסי. אפילו לא קרוב.

בסוף הגיעו שני הנכדים של הזקנה ולקחו אותה לאן שהיה צריך. הסניטר בטח לא הגיע עד עכשיו.

אני יודע שהטקסט הזה נשמע כמו בדיחה. כמו טקסט פופוליסטי, אבל אני נשבע שהוא קרה באמת. בדיוק כמו שאני מתאר אותו.

ואני גם יודע שזה נשמע כמו כתב אישום נגד האחיות בביה"ח או האחיות במח' הספציפית ההיא, וזה ממש לא זה. אני גם לא יוצא נגד ההנהלה של ביה"ח ואתם יודעים מה, אפילו לא נגד הסניטר שלא הגיע. זה אפילו לא טקסט שקשור לחדר המיון בברזילי שנמצא בכותרות. זה לא.

אני יוצא כנגד המצב. כנגד הסיטואציה הזאת. כנגד חוסר האונים שמאפיין את כל העיסוק בבריאות בארץ, על אחת כמה וכמה בבתי החולים.

כנגד זה שבאמת אין סניטר. באמת ובתמים אין מי שייקח את המיטה ובה הזקנה ממח' גסטרו למח' פנימית כזו או אחרת. אין, פשוט אין.

אני לא יכול שלא לחשוב על כל אותם צעירים (חרדים, חילוניים, מכל סוג ומכל מגזר) שלא משרתים בצבא. כל אותם אלה שכן יכלו להיות שם ולקחת את הזקנה למח' פנימית. ואני יודע שזה פופוליסטי, שזה קל מאוד לעבור חוויה מזעזעת ולהגיד "חייבים לחייב אותם בשירות לאומי" וכיו"ב, אבל באמת חייבים. הזקנה במסדרון היא אימא שלנו וסבתא שלנו ודודה שלנו וסתם זקנה זרה שהאנושיות הבסיסית ביותר מחייבת אותנו לדאוג לה. ולפעמים היא לא זקנה אלא צעירה או צעיר או כל דבר אחר.

סוף דבר: יוצא לי לעבור הרבה ליד וולפסון. אין מה לעשות, הדרך מיפו לחולון עוברת ליד וולפסון. באחד הערבים, בעודי נוסע במקום עם אשתי, כמעט שעלינו על מי שעבר את הרמזור באדום. או בקצה האדום. זה היה אותו סניטר. אותו כלב בן כלבים שטלטל את אבא שלי כמו שק תפודים והתנהג אלינו באופן הבזוי ביותר באחד הרגעים הקשים ביותר שלנו.

זהו. אין המשך. לא הייתי דורס אותו ואני לא מצטער שלא דרסתי אותו. אסור לדרוס אף אחד, גם אם זה אותו סניטר עלוב. גם זה אנושיות בסיסית.

היו לי הרבה רגעים קטנים גדולים שרציתי לחלוק, אבל עכשיו, כשקמתי (משום מה) ב - 5:45 ולא הצלחתי לחזור לישון, הרגע שהכי חשוב לי לחלוק הוא הכניסה לסולו ב"יש זמן" של תיסלם. בכלל, אם הייתה סיבה טובה לאיחוד הנוכחי שלהם, הרי שזו הסיבה. כל הירידות על יושי שדה שהיה צריך לסגור מרפסת וכו', לא שוות את מה שקורה 2:28 לתוך "יש זמן", ההצדקה הטובה ביותר לאיחוד הנוכחי של הלהקה. הכניסה לסולו של יזהר, עד כמה שהיא נדושה ו-slash-ית, היא אחת הטובות ששמעתי בשנים האחרונות. זה אחד הרגעים בהם אפשר להיזכר שפעם, תיסלם הייתה להקה שממש ממש נתנה בראש. יזהר נותן סולו עם משיכות מיתרים קרוב לקצה הצוואר של הגיטרה, צוף מקפיץ מעט ואם מתאמצים זה נשמע פאנקי ומסעיר.

קודמות לסולו הזה 17 שניות של ברייק עם הרמוניות של הלהקה. אולי בהחלטה מודעת ואולי מתוך עצלות, תיסלם לא התאמצו לבנות הרמוניות מדויקות (וחבל, יושי שדה הוא אחד מנותני ההרמוניות הטובים שיש בארץ). ומתוך זה שהלהקה לא התאמצה בתחום ההרמוניות קיבלנו מין ברייק עם קולות רקע צעקניים ולא מדויקים (נדמה לי שזה יזהר אשדות ויושי שדה) שנשמעים מחופפים. כנראה שזה כל הקסם כי בסופו של דבר זה עובד, בעיקר כששומעים את הנאקה של הגיטרה של יזהר. רק בשביל הרגעים האלה שווה להתאחד (או לסבול מנדודי שינה).

אי שם בראשית חודש אוגוסט, צפייה ב"הלנה בקופסה" הייתה אחת המשימות שאשתי ואני (אז עוד "החברה שלי ואני") הצבנו לעצמנו.

נסענו במיוחד לאוזן השלישית, סידרנו את הבית והכנּו את עצמנו לצפייה מענגת. "הלנה בקופסה" הסתבר כסרט שאפילו לא ראוי למעמד הקאלט שלו הוא זכה וכסרט שמחמיץ בכמה צחוקים את יעודו האמיתי: קומדיה שחורה מסוג כלשהו. אני משוכנע שג'ניפר לינץ', היוצרת והבת של דייויד לינץ' (מה שמסביר חלק ניכר מהבחירות המוזרות שנעשו בסרט) לא התכוונה לייצר סרט מצחיק אבל זה מה שיצא לה. הדמויות נלעגות, העלילה בלתי אפשרית וחלק מהסיפורים לא קשורים לכלום ובכלל אלמלא ההופעה הכובשת של שרילין פן (אחת מההחמצות הגדולות של הוליווד, לטעמי מדובר באחת מהנשים היפות שראה המסך) הסרט היה נחשב לבזבוז טוטאלי. אני אישית מאוד נהנתי, אבל זה בגלל שראיתי את הסרט עם חברה שלי ובגלל שהיה לנו סוף שבוע מדהים ביחד. בתכלס, זה סרט גרוע. לא שווה את הנסיעה לאוזן השלישית ואפילו לא שווה צפייה בטלוויזיה, באחת הסינמות, סלילה, כשאתה סובל מנדודי שינה.

למי שמתעניין משום מה: ניק הוא רופא צעיר שמאוהב עד טירוף בהלנה ואכול ע"י זכרונות מאימו קלת הדעת (אגב, באנגלית קוראים לזה promiscuous ולטעמי זאת מילה מגניבה יותר). יום אחד הוא מזמין את הלנה לארוחת צהריים שממנה היא יוצאת בסערה. בצאתה היא נופלת קורבן לתאונת פגע-וברח. ניק לוקח את הלנה חזרה לביתו ומנתח אותה בעצמו. כשהיא קמה מהניתוח, הלנה קטועת רגליים שנתונה לחסדיו של ניק. הסרט עוסק במערכת היחסים שמתפתחת בין השניים וכמובן שאם הוא היה סרט רציני יותר, היה שווה לקיים דיון על יחסי שולט נשלט וכו'. במקרה הזה, עדיף לוותר.

אגב, אחד הדברים הבודדים הראויים לציון בהקשר של הסרט הוא שבארץ, מסיבה כלשהי, תורגם שמו של הסרט ל"הלנה המתאגרפת" במקום "הלנה בקופסה". אם אני לא טועה, מדובר באחת הפאשלות הגדולות ביותר במה שקשור לתחום תרגום שמות סרטים.