הבלוג של אילון

• יצא לי לראות כרגע את העדכון של חדשות הספורט ואת הראיון הקצרצר עם מאיר פניג'ל, מבעל בית"ר י-ם. זה די מצחיק, כל המדינה כולה משוכנעת שנמני יחזור למכבי ת"א בעונה הבאה ורק פניג'ל איתן בדעה שנמני ישחק בבית"ר. אני לא אומר שזה לא יקרה אבל נראה לי שלמעט קלינגר ופניג'ל כולם כבר סגורים על החזרה של נמני לקבוצת נעוריו. בכלל, ככל שפניג'ל מנסה לשכנע שנמני ישאר בבית"ר, כך הוא נראה יותר ויותר פאתטי: מדבר על לחיצת היד שלו ושל נמני (ומשחזר מסורת מופלאה של מועדון ש"החתים" את פישונט לעונה שלמה על מפית) ומדבר על הסיכום הכספי ביניהם. זה לא רציני. עד שנמני עצמו לא יצהיר באופן חד וחלק שהו לא מתכוון לחזור למכבי או שלוני יאמר בוודאות שהוא לא מתכוון להחתים את נמני באף מקרה, אף אחד לא יהיה בטוח. במחשבה שנייה, גם אם שני הדברים האלה יקרו, עדיין אי אפשר להיות בטוח.


• ועם כל הכבוד לנמני (וכידוע, בבלוג הזה אין הרבה כבוד לנמני), פניג'ל הצליח להדהים אותי בהתייחסות שלו לעיכוב המשכורות של שחקני בית"ר. מדובר בתופעה רווחת בכדורגל הישראלי, לא תמיד המשכורות משולמות בזמן. זה דבר ידוע. מה שמטריד אותי זו הזחיחות של פניג'ל והחוצפה שיש לו. פניג'ל יקר, מדובר בהלנת שכר. חד וחלק. אין לזה שם אחר. לא שילמת לשחקנים שלך משכורות של שלושה חודשים וזו הלנת שכר. למזלך הרב, אתה מנהל עסק שמתקיים בתרבות כלכלית לקויה מהייסוד ולכן איש אינו מרים קול צעקה על העיכוב בשכר אבל זו בהחלט עבירה. וגם אם אין לך כסף לשלם את המשכורות, לבגיד משפט בנוסח "במשכורות של 60, 70, 100 אלף, זה לא נורא אם יחכו קצת" זו חוצפה ממדרגה ראשונה. אתה זה שחתם על החוזים או אתה זה שהתחייב לקיים אותם. זה לא עניינך כמה כל שחקן מרוויח (או לא מרוויח כיוון שאתה לא משלם). הדיון הוא לא על גובה המשכורות אלא על העובדה שאתה וההנהלה בראשותך, לא שילמתם את המשכורות האלה כבר שלושה חודשים ברציפות. זו הבעיה. התלונה על גובה המשכורות (במיוחד כשאין לך כסף לשלם אותן) מעידה על הבורות וחוסר הכשרון שהפגנת במהלך המו"מ ולא על שום דבר אחר.


• אופ"א החליטה שליברפול לא תשתתף בליגת האלופות בעונה הבאה, גם ם תזכה בגביע עצמו (וזאת בהנחה הגיונית שהיא לא תסיים בין 4 הראשונות באנגליה). גיליתי איפוק כשאופ"א הסתפקה בעונש מגוחך כלפי רומא ואינטר (שהיו ראויות להרחקה רצינית ביותר) והחליטה לנקום במוריניו (שאין ספק שהוא אחד מהמעצבנים שבאנשי הכדורגל אבל זו לא עבירה) בלי כל סיבה נראית לעין. הדבר היחידי שמכסה על הסקנדל שבהחלטה הזו הוא הטיפשות שיש בה. תארו לכם מצב שבו מחזיקת הגביע לא מוגלת להגן על תוארה בגלל החוקים הארכאים של אופ"א וחוסר היכולת שלהם להתגמש לטובת המפעל. זו החלטה מטופשת שזועקת לשמיים (יש ביטוי כזה ???)

שלא יהיה ספק לאף אחד, "היומן" הוא מלכודת הקיטש הגדולה ביותר אליה נפלתי בשנים האחרונות, ושלא יהיה ספק, כנראה שבכל גבר בן 29 מסתתרת ילדה בת 12 שמתרגשת ממלכודת הקיטש הכי גדולה בשנים האחרונות. מה לעשות, נהניתי מכל שנייה, למרות המניפולציות הרגשיות הזולות ביותר (ויש כאלה). כסיפור אהבה, "היומן" הוא סיפור האהבה הבנאלי ביותר שאפשר למצוא (היא ממשפחה עשירה, הוא ממשפחה ענייה, ההורים שלה לא רוצים , היא מתעקשת וכו'). כסרט הוא עשיר בצבעים ונראה טוב (קצת פשטני להגיד את זה אבל זה ככה), מרגש מאוד וכמאמר הג'ינג'יות: עומק לא נמצא. זו לא הפעם הראשונה שאני נתפס לדרמה רומנטית מהסוג הנ"ל, באופן מסוים, גם "קולד מאונטיין" הייתה כזו, ובסופו של עניין, הכל עניין של התמסרות: מי שמרשה לעצמו להתמסר לסרטים מהסוג הנ"ל, יכול להנות מהם. מי שמעדיף לנחור בבוז (ובוא נודה, זה בד"כ מצב הצבירה שלי) שיבושם לו.

"היומן" מתנהל בעצם על-שתי תקופות זמן: התקופה הנוכחית מתרחשת בבית-אבות יוקרתי שבו מקריא אחד הדיירים (ג'יימס גארנר), על בסיס יומי, סיפור אהבה שהתרחש כמה עשורים קודם לכן, לאחת הדיירות, קשישה הדורה (ג'ינה רולנדס) הסובלת משלבים ראשונים של אלצהיימר. סיפור האהבה אותו מספר הקשיש, הוא בין נוח קלהון (גוזלינג), צעיר העובד כפועל בנגרייה מקומית, לבין אלי (רייצ'ל מקאדמס), יורשת הון צעירה ומקסימה. ההורים שלה מתנגדים ומנסים להפריד בין השניים ולמרבה הצער, אפילו מצליחים. נוח כותב לאלי מדי יום אך אימה (ג'ואן אלן שלנצח כנראה תהיה האישה הרעה/קשוחה) מסתירה ממנה את המכתבים. בינתיים, נוח מתגייס לצבא, מאבד את חברו הטוב ביותר, חוזר העירה ומאבד גם את אביו ולרגע לא מפסיק לחשוב עלייה. אלי, בינתיים, חוזרת לעיר הגדולה, מתקשה לשכוח את נוח, אח"כ מצליחה, אח"כ הולכת ללמוד ומשרתת כאחות במהלך המלחמה ומתאהבת ביורש צעיר ומקסים (אנחנו מדברים על "אגדה" רומנטית שכזו ולכן זה לגיטימי לדבר על "יורשים צעירים ומקסימים" וכו').על סף נישואיה, אלי חוזרת לעיירה של נוח בכדי לראות את הבית בן מאתיים השנים שנוח שיפץ במו ידיו, הבית שהיה אמור להיות בית האהבה שלהם. הופתעתי לטובה מרייאן גוזלינג ורייצ'ל מקאדאמס (שהיא ממש ממש מתוקה). חוצמזה, במאי הסרט הוא ניק קסאבטס, בנו של ג'ון קסאבטס המנוח ("תינוקה של רוזמרי") ובנה של ג'ינה רולנדס. לרולנדס וקסאבטס היסטוריה של עבודה משותפת ובמקרה גם היסטוריה מוצלחת מאוד. ניק קסאבטס נכנס לנעליים הגדולות של אביו, ומביים את אימו עם הרבה כבוד אבל לדעתי הצנועה, הוא יכל להוציא ממנה יותר. הדמות שלה נותרת המפוספסת ביותר בסרט, ואולי אף המוגזמת מכולן. כפי שאמרתי, זה קיטשי עד כאב אבל בהחלט שווה את המאמץ. בלי קשר לעלילה, מדובר בסרט מקסים (בעיקר בזכות הצילומים של הנהר הסמוך לבית שנוח שיפץ). למי שמאמין באהבה של אגדות, שווה להשקיע את הזמן ב"היומן". אני אישית התמסרתי ונהניתי.

סרטי חג המולד בדרך-כלל לא זוכים בארץ להצלחה ולא צריך להיות מדען אטום כדי להבין למה. אולי עם השתרשות המנהג המטופש של ישראלים מסוימים, לחגוג את חג המולד, תהיה גם עדנה לסרטים שמיוצרים במיוחד עבור החלק הזה של השנה הנוצרית. את "קטן עליו" העדפתי לראות בגלל וויל פרל, שכמה שהוא טמבל הוא גם יכול להיות מצחיק ובגלל שאיזשהו מבקר טלוויזיה (אולי יאיר רווה) המליץ עליו בערוץ 10. ממש במקרה, נתקלתי בסרט עוד באותו ערב והחלטתי לקחת את הצ'אנס. סרטי חג-מולד מתוקף השתייכותם לז'אנר הדביק ביותר בקולנוע, עלולים להיות גועליים ממש אלא ש"קטן עליו" מצליח להתעלות מעל לבינוניות שמאפיינת סרטים משפחתיים. ג'ון פאברו, הבמאי (ההוא שגילם את פיט בקר, החבר המלייאן של מוניקה באחת מעונות הביניים של "חברים") עשה עבודה טובה מאוד והצליח להפוך סרט חג-מולד ממוצע לקומדיה לא רעה בכלל ואפילו קצת בועטת (אבל ממש קצת). עיקר המחמאות מגיעות כמובן לוויל פרל שלא משנה כמה אידיוטי צריך להיות התפקיד, הוא יבצע אותו אידיוטי יותר ולג'יימס קאן שכהרגלו מגלם את הקשוח הקלאסי בצורה הולמת למדי (לא לחינם הוא כונה "הקאובוי היהודי"). "קטן עליו" (Elf במקור) מספר על באדי, תינוק יתום שנכנס לשק המתנות של סנטה קלאוס בערב חג מולד וסופו שהוא מאומץ ע"י אחד הגמדים של סנטה (בוב ניוהארט). באדי גדל בחברת הגמדים האחרים (שנודעים בחריצותם הרבה ובכך שהם עמלים כל השנה על ייצור המתנות שסנטה יחלק לילדים בחג) אלא שעד מהרה הוא מתבלט לרעה. באדי גדול פי כמה משאר הילדים ואיטי מהם. למרות הכל, הוא גדל באופן נורמלי לחלוטין כשהוא לא מודע בכלל לשוני העצום בינו לבין שאר חבריו לכיתה/לעבודה. כשהעניינים מסתבכים בממלכה של סנטה, באדי יוצא לגלות את אביו האמיתי, אב שכל לא יוד על קיומו. באדי מגיע לניו-יורק של ערב חג המולד ומתקשה להסתגל לרוע ולציניות של בני האדם. אביו של באדי מתגלה כמכור לעבודה, קשוח ובעיקר מתנכר לבנו המוזר ובאדי מתקשה להשתלב בחיי הכרך הסואן. כמובן שהכול מתובל בהרבה שמאלץ אמריקאי וכל שאר האידיליה שאנחנו רגילים לראות לגבי חג המולד בסרטים אמריקאים. סחתיין ענק לפאברו על התעוזה, ההומור והחיבור לילד שבו. "קטן עליו" הצליח בצורה יוצאת מן הכלל בארה"ב ולא בכדי: מדובר בסרט חביב לחלוטין ששווה צפייה, למרות המתיקות, הילדותיות ואולי אף בגללן.