הבלוג של אילון

ושוב כמדי שנה משתולל מפגן הזיקפה הלאומית ברחובות פראג. ושוב כמדי שנה אני מגיע כדי לנסות ולהרוס את החגיגה. ושוב כמדי שנה אני יודע שזה לא יעזור לי בכלום, ובכל-זאת אני מנסה ומגיע לי (גם אם זה מטעם עצמי) סחתיין על ההתמדה. על-מנת למנוע את קריאות השמאלני/קומוניסט/ערבי/אוכל בתחת/הומו אני אתחיל במחמאות למכבי ת"א על ההצגה שהם נתנו מול טאו ויטוריה. בכל שנה מספרים לנו כמה שזה הולך להיות קשה, ובכל שנה כשמכבי מגיעה לרגע האמת היא מצליחה למגר את היריבות שלה בלי מידה קטנה של רחמים. הדברים האלה לא באים בקלות. העליונות הזו ובעיקר המודעות לעליונות הזו והיכולת לרתום אותה לטובת כדורסל שכזה בזמן אמת, לא באה ברגל. אני אפילו אמשיך ואחמיא לקהל של מכבי ת"א שמילא את האולם בפראג ונתן תחושה של משחק בית ביד נוקיהו. באספקט הזה, אין ספק שהייתה תצוגה מדהימה. אני שונא את מכבי שנאת מוות. יותר מרוב הדברים האחרים שאני שונא ביקום אני שונא את מכבי ת"א. ככה זה. עולה לי בכאב להגיד עליהם מילים טובות אבל אני עושה את המאמץ הזה בכל זאת. הבעיה שלי מתחילה (ונגמרת) בסיקור התקשורתי שמלווה את האירוע. בסדר, אני יודע שבמדינת ישראל יש חריגה מפרופורציות בקשר לכל דבר. התרגלתי. הנקודה היא שבאופן פרדוקסלי, גם לחריגה המסורתית מפרופורציות, יש פרופורציות משל עצמה והשנה הן כנראה אבדו בדיוטי פרי בדרך לפראג. זה לא הגיוני שכל מדורי הספורט מוקדשים לנושא הזה בלבד. מתרחשים עוד דברים בעולם הספורט. ואפילו...דברים מעניינים. הפועל ת"א נשים זכתה השבוע באליפות מדהימה. נצחון דוד על גוליית. נצחון הרומנטיקה על הסיאוב (הכל בהשאלה כמובן. הפועל ת"א נשים היא לא רומנטיקה ורמת-חן/רמת השרון הן לא סיאוב). גמר גביע אירופה לאלופות נקבע השבוע וצפוי לנו מפגש בין שני שחקני הכדורגל הטובים בעולם, תיריי הנרי ורונאלדיניו. בני יהודה מנעה מחיפה טרבל במשחק נפלא באיצטדיון ר"ג. קובי בראיינט שבמשך שנים הואשם באנוכיות הפך להיות שחקן קבוצתי והבוקר ראיתי אותו מוליך את הלייקרס ל 2-1 מדהים בסידרה מול פניקס. יוסי בניון עלה לגמר הגביע האנגלי יחד עם ווסטהאם. מידלסבורו עשתה מהפך מארץ המהפכים ועלתה לגמר גביע אופ"א על חשבון סטיאווה ועוד ועוד. מי שקורא את הבלוג שלי אולי ידע שכל הדברים האלה התרחשו. מי שלא, יחשוב שכל העולם כולו מכבי ת"א. והאמת היא שאין כל-כך על מה לדבר בעניין הזה. אז מדברים על מה שכבר דיברנו. ומסקרים את מה שכבר סיקרנו. ומתעסקים בכל השטויות שבעולם. כי הרי על כדורסל אין מה להגיד. כן, היה משחק. מכבי פתחו לויטוריה את התחת. אבל בדרך...אח בדרך....שלחנו 1,680 עיתונאים לפראג אז אנחנו חייבים להגיד משהו. ופה זה כבר אובדן הפרופורציות הטוטאלי. כל סיפורי "הצבע" מהסופ"ש הארור הזה שכבר יצאו מכל חור אפשרי. אני כבר לא מדבר על הנימה הלאומנית שמלווה כל משחק ומשחק של מכבי (וגם של קבוצות ישראליות אחרות בחו"ל). עייפתי כבר מלהסביר בכל פעם מחדש למה מכבי לא מייצגת את המדינה וזה לא בהכרח קשור לזה ששארפ, פארקר, באסטון, וויצ'יץ', ארנולד, פני ושאר הגויים ששכחתי לא מייצגים את המדינה. ולמעשה, גם בורשטיין, ששון ושאר מביאי המגבות ונערי הכרזות גם לא מייצגים את המדינה אלא את מועדון הכדורסל של מכבי מהעיר ת"א. נשבע לכם שעייפתי (וגם בוא נודה על האמת: אף אחד לא ממש מקשיב לי). אז הנה, כמחווה למי שלא קרא את עיתונות הספורט בימים האחרונים, להלן מקבץ סיפורים. אל דאגה, הם לא התרחשו באמת, אבל אם העליונות של מכבי על היריבות שלה תימשך, זה מש שנשמע עד היום בערב, מקסימום עד מחר:

• בהלה קלה נרשמה במחנה הצהוב במהלך הטיסה לפראג. בורשטיין ביקש דייאט קולה קרה, אך המשקה הגיע כשהוא צונן על גבול הפושר. מוני פאנן נחלץ לעזרתו ונשף על המשקה עד שהצליח לקררו לגמרי.
• תקרית דיפלומטית קלה נרשמה במסדרונות המלון בו מתאחסנת מכבי. פיני גרשון היה זקוק לתשומת לב באופן דחוף אך רצה להימנע מחילול שבת ("כי הוא האחד והיחיד ואין מלבדו ורק הוא והוא והוא",  והרי כבר מזמן סיכמנו שבכלל מדובר בהיא...) ולפיכך התרוצץ פיני במסדרונות המלון כשלגופו תחתוני סבא וגופייה. שמעון מזרחי הסביר לבאי המלון הנדהמים "פיני זה פיני".
• מבוכה קלה נרשמה במחנה המכבים, מייצגי האומה ומלח הארץ, כששחקני הקבוצה ביק/ו לשחק רמיקיוב בלובי המלון. מכיוון שלא נמצא שולחן פנוי התנדב מוני פנאן לעמוד על ארבע בזמן ששאר שחקני הקבוצה משחקים על גבו טורניר סוער של רמיקיוב ופיני טופח קלות על עכוזו. שמעון מזרחי הסביר לבאי המלון הנדהמים "פיני זה פיני".

את ה-DVD של "צעד קטן" קניתי לפני מי-יודע-כמה-זמן ומכל הימים שבעולם, יצא לי לראות אותו ביום ראשון חורפי במיוחד, בדיוק בזמן שמישהי קרובה אליי עברה ניתוח להסרת הבלוטה עקב חשד לגידול (שהסתבר כממאיר). בדיעבד, אני יכול להגיד שבחירת העיתוי הייתה לקויה לחלוטין, אלא שזה הליקוי היחידי שהיה מבחינתי ב"צעד קטן". אין מה לדבר, הקולנוע הישראלי במיטבו. וזה לא רק קולנוע ישראלי במיטבו אלא דרמה קטנה ומתוקה שמנגנת על המיתרים הנכונים. בתור מי שצופה בהמון סרטים, אני יודע כמה קשה למצוא את הסרט האחד הזה, הסרט הטוב הזה שיפתיע אותך לגמרי בכנות שלו, בתמימות שלו ובאיכות שלו. שחר סגל (לנצח ההוא עם המסרטה מ"בלוז לחופש הגדול", נדמה לי שקראו לו מרגו) בד"כ במאי פרסומות (או שף חובב לצידו של אייל שני הקשקשן החביב) מצליח לייצר סרט פשוט מקסים. אין מילה אחרת. וידוע שילדים גונבים את ההצגה אלא שהפעם זה לא רק בגלל הילדים. נכון, הם מקסימים וסגל מצליח להוציא מהם את המירב והמיטב, אבל זה לא רק זה. יש משהו כל-כך נכון בסרט הזה עד שהוא מקל עלייך להתעלם מכל מה שבלתי אפשרי, סוריאליסטי, או סתם לא נראה כמו חלק מהחיים של כל אחד מאיתנו. העלילה של הסרט מספרת על חבורת נערים שאחד מחבריה חולה בסרטן ונמצא על ערש דווי. כיוון שהוא עומד למות בבתוליו, המטרה של החבורה היא לארגן לו זיון. זיון אחד פשוט. כמובן שלכל זה נלווה הטרראם הרגיל של גיל ההתבגרות, הלחץ החברתי, ההורים, הדרך שבה הם משתמשים בילדים ולהיפך ועוד הרבה הרבה דברים. האמת, קשה לי לקמץ במחמאות ל"צעד קטן" ואני ממליץ בכל פה לראות את הסרט. זה לא קומדיה, אבל יש רגעים מצחיקים. זה לא סוחט-דמעות אבל יש המון רגעים מרגשים. זה לא סרט על סקס אבל ההורמונים מרחפים באוויר. זה סרט שהכוכבים שלו ילדים אבל הם לא נוקטים בכל החיינדעלך שילדים בד"כ צריכים כדי להרשים. זו דרמה קטנה ומקסימה ובעיקר ישראלית. המלצה הכי חמה שאפשר.  

יום עמוס היה היום, אשכרה יום עמוס. וכדרכם של ימים עמוסים הוא התחיל ביום מעצבן ובעייפות בלתי נדלית בעבודה. ואחר-כך ארוחת צהריים ואחר-כך הבייתה. וכדרכם של ימים עמוסים היו לי מיליון דברים לעשות אבל העדפתי להתמכר לטלוויזיה ולספורט.

ב-17:00 התחיל המשחק הרביעי בגמר הנשים בין הפועל ת"א לרמת-חן. נצחון של הפועל ת"א היה מביא לה את האליפות. במקביל התחיל החצי גמר בכדורגל בין הפועל ת"א לבני סכנין. אצל הגברים היה משעמם. בכלל, זו הופכת להיות שיטה. הפועל ת"א נראית רע והיא משעממת אפילו את המסורים שבאוהדיה, אבל...בסוף זה עובד. שלוש דקות מוצלחות של דגו, שלוש הדקות הטובות הראשונות שלו מאז ה 3-0 בגביע הטוטו מול הגלאקטיקוס, אי-שם בספטמבר 2005, העלו את הפועל לגמר. והקלישאה אומרת: במשחקי גביע העיקר זה לנצח. אז הפועל ניצחה. ובכלל, רוב הזמן הייתי אצל הנשים. שם הלכו מכות. שם נאבקו. שם זה נראה כמו תחרות ספורטיבית ולא כמו תחרות פטנק של מועדון קשישים בחולון. לא יוצא לי לדבר על זה הרבה אבל מגיעות כל המחמאות לכדורסל הנשים בארץ. עוד לא פסה הרומנטיקה מהספורט. עוד לא פסה לגמרי. אז הגברים של הפועל עלו לגמר והנשים לקחו את האליפות וב-19:00 נרשמו אותות שמחה אצלי בסלון. ואז התחיל החצי גמר השני, מכבי חיפה מול בני יהודה. מאז הדאבל של הפועל, חשוב לי מאוד שלא לראות אף קבוצה זוכה בדאבל. למרבה השמחה, בכל שנה זה עובד. השנה הייתי בטוח שזה הולך להיכשל. חיפה נראתה כמועמדת מושלמת לטרבל הישראלי הראשון והייתי משוכנע שבגמר הפועל לא תצליח לעצור אותה. אלא שחיפה לא תגיע לגמר. בני יהודה ניצחה בהארכה 2-0 והשחזור של גמר 81'' (שהסתיים באופן מכאיב במיוחד) בוא יבוא. במשך עונה שלמה דיברו על היכולת של ניצן שירזי לשקם שחקנים וכהוכחה הביאו את ראובן עובד ואלי ביטון. במשך עונה הייתי בטוח שמדובר בשטויות, אבל לראות את ראובן עובד, בולס השווארמות הסדרתי הזה, מצליח לתת כזה ספרינט בדקה ה-102 שיכנע אותי סופית שכולם צדקו. בני יהודה עלתה לגמר והיא ממש ממש לא צריכה לפחד מהפועל ת"א. יהיה שמייח ואני מקווה שלצד הנכון. ואז, אחרי התאספות קלה, שיחה עם השותפה, ארוחת ערב סמלית ושיחה קצרה עם אמא שלי בענייני עבודה. הגיע הקינוח. מילאן נגד ברצלונה. וגם כאן נרשמו אותות שמחה. ברצלונה נגד ארסנל בגמר. שתי הקבוצות האהובות עליי ביותר בליגת האלופות (אחרי ליברפול כמובן). זה גמר שבו אני לא יכול להפסיד. והעיקר שגם שם יהיה שמייח. ואחרי 7 שעות מול הטלוויזיה אני רק מחכה לדוד שיגמור לחמם לי קצת מים חמים. מחר יום עמוס. עמוס ביותר. בדרך כלל אין לי הצלחות גדולות מדי בספורט. על אחת כמה וכמה כשאני רואה את המשחק בשידור ישיר ועל אחת כמה וכמה כשאני רואה ארבעה משחקים ברצף. היום זה עבד. אני נוצר את הפוסט הזה כזכרון ליום ספורטיבי מוצלח ביותר. אני אוהד הפועל, אין לי הרבה כאלה.

אחד מהמושגים הידועים בעולם המוזיקה הוא "משבר האלבום השני" - חוסר היכולת של אמן/להקה לתמיד בהצלחה מסחרית או אמנותית באלבום השני (או באלבום שבא אחרי ההצלחה/הפריצה). בהשאלה, ניתן להסתכל על "כייבל גאי" כמשבר האלבום השני של בן סטילר כבמאי. הפריצה של סטילר כבמאי הייתה עם "המציאות נושכת", אותו סרט שנחשב למניפסט המדויק והמייצג מכולם לתופעת דור ה-X. בסיכומו של עניין, המנצח הגדול של הסרט ההוא היה בן סטילר, במאי ואחד מכוכבי הסרט, וכנראה שגם אנחנו, הצופים. איך שלא יהיה, נישא על גלי ההצלחה של "המציאות נושכת" ביים סטילר את "כייבל גאי" כלרשותו עומד ג'ים קארי, ולא ג'ים קארי החצי רציני/חצי מצחיק של ימינו אנו, אלא ג'ים קארי של אחרי אייס ונטורה, המסכה ושאר המפגעים הקולנועיים של אותם ימים. בדיעבד, ואחרי שיצא "זולנדר" (יום יבוא וכולם יבינו אותו) הסתבר שההומור הסאטירי/אפל/לא ברור של "כייבל גאי" הוא חלק משיטה של סטילר כבמאי ולא התפלקות חד פעמית. בשנים שבין "כייבל גאי" ל"זולנדר" אני מניח שכולם חשבו שמדובר בטעות, זריקה קטנה וזה עובר. "כייבל גאי", שיצא לי לראות לראשונה רק לפני זמן קצר, מביא את סיפורו של סטיבן (ברודריק) שנפרד זמנית מחברתו ועובר לגור בדירה משלו. צ'יפ (קארי), ההוא מהכבלים, שבא להתקין אצלו את החיבור מסתבר כנודניק לא קטן שלאט לאט ובהתמדה משתלט על חייו של סטיבן והופך את מה שהיה חיים די רגילים לסיוט אחד מתמשך. מבחינתי, דווקא היה נחמד לראות את הסרט, אפילו שהוא בן 10 ואפילו שהוא מציג את ג'ים קארי בתקופה בלתי נסבלת למדי. סטילר כנראה ניסה להגיד משהו על אמריקה ועל טלוויזיה ועל השטויות הרגילות שעליהן כולם "מנסים להגיד משהו". זה לא שהוא לא הצליח, הבעיה היא שהמסר נעלם בים השטויות של ג'ים קארי. ברודריק החביב עליי משחק תפקיד ברודריק-י טיפוסי. שנתיים מאוחר יותר סטילר יהיה הליימך המושלם ב"משתגעים על מרי". מזל שהיה לו את ברודריק להתאמן עליו.

ההפסד המשפיל של בני סכנין, היום אחה"צ, 4-1 להפועל פ"ת קבע סופית את ירידתה לליגה הלאומית. כמו שזה נראה כרגע, אלי אוחנה אכן יעשה את הבלתי יאומן וישאיר את הפועל כפ"ס בליגת העל לעונה נוספת והליגה תאבד את סכנין ונצרת-עילית שתרדנה. לגבי נצרת עילית אין לי הרבה סנטימנטים. אמנם אני מסמפט את מוטי איווניר, דבר שהוא מוזר בהחלט לנוכח עברו הצהוב וזהותו הצהובה עד כאב, אבל נצרת עצמה לא מזיזה לי יותר מדי. בדומה לאשדוד, מדובר בקבוצה שמסיבות פוליטיות או גיאוגרפיות או השד יודע מה (אחד מהשלוש או שילוב של שלושתן זה בטוח) לא מצליחה לגרור אחריה קהל. סכנין לעומתה היא אחת מהקבוצות הססגוניות ביותר בליגת העל ולמרות שהפועל ת"א מקפידה להפסיד לה נקודות בהתמדה, עדיין אני רואה חשיבות גדולה בקיומה של סכנין. כן, כן, זה שוב העניין הפוליטי הזה וכל הטרראם שעכשיו ייחסך מאיתנו אבל זה גם הרומנטיקה שיש במשחק הזה והסיפור האנושי שלפעמים, רק לפעמים, הוא הרבה יותר חשוב מהמשחק עצמו (וברמה שבה הוא משוחק פה בארץ, אין ספק שהוא הרבה יותר חשוב מהמשחק עצמו). כמו שזה נראה כרגע, מכבי הרצליה והכח עמידר ר"ג יצטרפו לליגת העל במקום סכנין. האמת, זה עצוב. עצוב מאוד. עם כל הכבוד שיש לי לעבר המפואר של הכח ר"ג, מדובר במועדון ללא ואהדים. מאה מאתיים במקרה הקיצוני. כנ"ל לגבי הרצליה. מגיע סחתיין ענקי לשמעון מסיקה שמצליח להפעיל את הקבוצה הזו ועוד סחתיין לפרדי דוד שמעלה אותה ליגה, אבל איך שלא נהפוך את זה, מדובר בכאלף אוהדים חדשים (בשתי הקבוצות גם יחד) לעומת האובדן של הקהל העצום של סכנין והקהל הזעום של נצרת עילית. יש הרבה סיבות לכמות הקהל הזעומה של שתי הקבוצות והעיקרית שבהן, היא גם הסיבה שהופכת את העליה הצפוייה שלהן לעליה וקוץ בה. קבוצות מערי לוויין מתקשות בד"כ לגייס תמיכה. אני לא יודע איך המצב בעולם, אבל בארץ, מדובר בבעיה של ממש. עירוני ראשל"צ מייצגת עיר של 250,000 תושבים ובקושי מביאה כמה מאות למשחקי בית. צפרירים חולון מייצגת עיר של 180,000 תושבים (שרובם טרחו להתקשר אליי לעבודה בימים האחרונים...) וגם היא, בימיה הטובים ביותר, לא הביאה יותר מאלף, אלף חמש-מאות נפשות למשחק. זה לא שכמות הריגושים בחולון היא גדולה כל-כך וזה לא שצפרירים בימיה הטובים יכלה לגרום לאי אלו ריגושים, אבל פשוט קשה למשוך קהל למגרש הרעוע בצומת הקאנטרי בחולון או לאיצטדיון הסביר ביותר שליד הסופרלנד בראשון, כשבמרחק יריקה יש את בלומפילד. זו ממש בעיה. ילד שגדל בחולון, יכול לחוש תחושות לוקאל פטריוטיות כלפי צפרירים ותו לא. הלוקאל פטריוטיזם במקרה הזה לא שווה הרבה. את האהבה נותנים להפועל ת"א/בית"ר י-ם/מכבי ת"א/מכבי חיפה ובתקופה האחרונה איתרתי לפחות שני אוהדים של הפועל פ"ת (מחשיד, אבל אמיתי לגמרי). הבעיה הזו הופכת את הקבוצות בערי הלווין של ת"א לקבוצות ללא תמיכה כמעט בכלל. שתי הפתח תקוואיות יכלו להיות היוצאות מן הכלל אבל במהלכים "מחושבים" כהלכה הצליחה הפועל פ"ת לאבד את עצמה לדעת ולאבד את הקהל שיכל להיות לאימפריית עבר כדוגמתה. מכבי פ"ת אמנם הצליחה להכפיל בשנים האחרונות את כמות אוהדיה אבל זה נבע בעיקר מילודה מוגברת במשפחת לוזון ולא משום סיבה אחרת.

התמיכה הדלה בקבוצות האלו תביא למצב של ליגה משמימה, אפילו עוד יותר מזו שיש לנו כרגע, בעונה הקרובה. מדברים על החשיבות של הכדורגל כמכשיר לניעות חברתית והתקשרות אל הפריפריה ובעונה הקרובה ליגת העל תשתרע מחיפה ועד אשדוד. זה כלום. פשוט כלום. למעלה מחצי הליגה תתרכז ברדיוס של כמה ק"מ בגוש דן (שלושת התל-אביביות, שתי הפתח תקוואיות, הרצליה ורמת-גן). בצפון תהיה את חיפה, בשרון את כפ"ס ונתניה, ב"דרום" את אשדוד ובירושלים תהיה את הקבוצה ההיא, נו...בית"ר משהו. צפונית לחיפה ומעבר לאשדוד לא תהיה ליגה וזה חבל.

אני יודע שהנושא הזה הוא עמוק ודורש דיון נרחב הרבה יותר מפוסט שנכתב ע"י מי שמתחמק מלסדר את הבית לקראת שבת. מצב הכדורגל וכמות הקהל היא אומללה גם בלי האובדן של סכנין, ובכל-זאת, חבל לי על הליגה הזו. מגיע לה יותר. מגיע לנו יותר.