הבלוג של אילון

אסור שההשעייה המחפירה של שביט אלימלך ע"י ההנהלה המגוחכת של הפועל ת"א, תשכיח מכולנו את העובדה ששביט (ואני אומר את זה בצער עצום) לא ראוי לעמוד בשערה של הפועל ת"א על סמך היכולת שהוא מציג העונה.

נכון, קורה שלשחקן יש עונות רעות בקריירה ולאיש שבמשך 11 עונות הביא לי כל-כך הרבה רגעים של אושר (ובאמת באמת שקשה לי לספור ולזכור את כולם) אסור לי לעשות חשבון ולדקדק, אבל בגיל 35 הסיכוי ששביט יתעורר מהעונה הרעה אל תוך עונה טובה יותר הוא קלוש. אני מניח ששביט מרגיש שיש לו בעצמות עוד עונה אחת טובה או שתיים, אלא שהוא כבר לא ראוי לעמוד בשערה של הפועל ת"א. אסור לנו לשקר לעצמנו.

כל מי שראה אותו העונה (למשל, במשחק החוץ בוינטר שבו הפועל ניצחה 4-3) ראה בחור שמדגמן שוערות ולא באמת עומד בשער. לאורך השנים, ואולי בגלל שהוא בחור כל-כך יפה ואליל נערות ובחורות, שביט כהראה התרגל לחשוב על עצמו כעל דוגמן ועל כן, הוא כבר לא מזנק לכדורים מעופפים אלא רק מלווה אותם במבטו. אני מוכן לקבל כמעט כל דבר משחקני הקבוצה שאני אוהד, אבל לא אדישות. רק לא אדישות. אחת מהסיבות שבגללן תמיד הייתה לי הערכה לניר קלינגר (ששיחק, להזכירכם אצל האויב הצהוב) הייתה העובדה שבכל משחק ומשחק, הוא בא כדי לאכול את הדשא. תשאלו את אוהדי היונייטד, את מי הם אוהבים יותר, את רוי קין או את בקהאם, והם יגידו שאת רוי קין. תשאלו כל אוהד של מילאן את מי הוא אוהב יותר את קאקה או את גאטוסו ואני משוכנע שהרוב יגידו גאטוסו. כי הוא אוכל את הדשא. כי הוא משקיע כל-כך הרבה מאמץ עד שלא נעים לך שלא לרוץ ולהתאמץ קצת יחד איתו.

שביט איבד את זה העונה. יהיו שיגידו שהשינוי נבע מעזיבתם של גרשון ודומב. אולי מעזיבתו של קשטן ההגנתי והקשוח לטובת שום ההתקפי (ובוא נודה, מאמן שדגל בשיטת משחק הפקרותית-משהו). אולי זה הגיל ואולי התרגיל ולא חשוב מה, בשורה התחתונה: אחרי 11 עונות, שביט כנראה כבר לא מספיק טוב לעמוד בשער הפועל ת"א. אם הוא היה בן 27, היה שווה לחכות ולתת לו צ'אנס, בגיל 35 הסיכון גדול מדי. על הספסל יושבים ניל אברבנל וגליל בן-שנן ומעבר לכביש (זה כבר לא מעבר לכביש כיוון שלבני יהודה והפועל ת"א יש את אותו איצטדיון ביתי) נמצא וינסנט אניימה.

עד כאן, האמת המרה והלא נעימה.

עכשיו, עם כל האמת המרה והלא נעימה, מגיעה הנהלת הפועל ת"א וכיאה להנהלת הפועל ת"א מצליחה לקבל את ההחלטה הכי לא נכונה בעולם. אני באמת לא מבין מה עבר להם בראש. לא מבין. לא מעכל ולא מבין. נכון, שביט אלימלך התבטא לכאורה כנגד ההנהלה. עקרונית, אף הנהלה סבירה לא אמורה לקבל את זה. אבל מפה ועד השעיית השוער בעונתו האחרונה בקבוצה, יש דרך ארוכה. דרך ארוכה שאיש לא צריך לעבור בה.

שביט אלימלך שיחק בהפועל ת"א יותר עונות ממשה סיני. אותו מס' 7 אגדי שההנהלה הנוכחית משום מה כל-כך חפצה להחזיר. אותו משה סיני שעזב את הקבוצה כשהיא ירדה ליגה וחזר אליה כאילו לא קרה שום דבר.

הוא עבר עם הקבוצה את המהפכה הגדולה של שנות התשעים והיה אחת מהסיבות העיקריות להצלחה של אותה מהפכה. אני לא מדבר על הגביעים של 99 ו - 2000 שהוא הביא במו ידיו. אני לא מדבר על המשחק בסטמפורד ברידג' שכולם משום מה טורחים להזכיר. אני מדבר על עצם זה שהבחור היה בקבוצה 11 שנים. 11 שנים, ובסופו של דבר, מוני הראל וחבר מרעיו מחליטים להשעות אותו עד לסוף החוזה.

עד לאן מגיעה החוצפה שלהם ?

אני מאוד מאוד מקווה שאוהדי הפועל ת"א ידעו להביע את המחאה בדרך הטובה ביותר במשחק ההפסד הקרוב לבני סכנין מחר בבלומפילד.

לפני שנתיים הגעתי למשחק סיום עונה בבלומפילד. זה היה שישי בצהריים, מכבי פ"ת והפועל ת"א סיימו את ענייניהם ואבי כנפו כבש את השער היחידי במשחק. הדבר היחידי שהעיב על השלווה היה שלטים בגנות ההנהלה הקודמת (תאומים ושות') שנתלו בשער 4-5. חשבתי אז (ואני חושב גם היום) שהנהלה שהצליחה להביא את הקבוצה לכל-כך הרבה הישגים ראויה למעט יותר קרדיט למרות כל הטעויות הנוראיות שהיא עשתה.

ההנהלה הזו לא ראויה לכלום. אני מקווה שה"ה הראל/ציטרון/בן-עמי יחזרו לחור שממנו הם זחלו ויעזבו את הקבוצה הזו בשקט. עדיף להיות סתם-קבוצה מאשר קבוצה מגעילה. בשביל זה יש את מכבי ת"א ומכבי חיפה.

לפני שלוש שנים כתבתי את הפוסט הזה לאחר צפירת יום השואה.

עכשיו חיפשתי אותו במיוחד. באיזשהו אופן היה נעים לי לראות שבשלוש השנים שחלפו לא השתנה הרבה.

באיזשהו מקום היה מטריד לראות שבשלוש השנים שחלפו לא השתנה הרבה.

אני עדיין מעדיף להתבודד בצפירות וברוב המקרים זה מצליח. ברור לי שאני כבר לא אותו ילד בן 8 או מתבגר בן 14 שמפחד מצחוק בלתי רצוני או ילדותי במהלך הצפירה, ובכל זאת, כוחו של הרגל, אני מעדיף להתבודד.

עד לפני כמה חודשים עבדתי במקום שבו הייתה לי את האפשרות להתבודד וכך, גם אם נגזר עליי להיות בעבודה בזמן הצפירה, הייתי מתרחק מעט ועומד לי בדד. אלא שעכשיו אני עובד במשרד אחד עם המנהלת שלי, והמשרד הקטן שלנו נועד לקבל קהל ובקיצור, הבדידות הפכה ללוקסוס. עקרונית, תיכננתי להתבודד גם השנה. זה לא שעשיתי תוכניות מקיפות על "איך לא להיות במשרד ב-10" אלא שפשוט הקפדתי להיצמד למקום לקראת השעה היעודה ולוודא שרק אני והמנהלת שלי במשרד.

אלא שכמה דקות לעשר פתאום נכנסה כרמלה. בדרך כלל היא לא מתעכבת אצלנו הרבה, אבל הפעם היא רצתה להראות למנהלת שלי את הצבע החדש בשיער (בהחלט יותר מתאים לה מהבלונד שאחז בה לפני חודש). עכשיו, מילא כרמלה, אבל פתאום נכנס שמוליק. בניגוד לכרמלה שמזדמנת לבניין שלנו רק מדי פעם, שמוליק עובר על פני החדר שלנו כמה פעמים ביום. הפעם, דווקא הפעם, דווקא היום, דווקא כשכל-כך רציתי להיות לבד, שמוליק רצה ללכת רכיל. וזה לא שאנחנו הולכים רכיל על בסיס קבוע, אלא ששמוליק (שלו אני בד"כ קורא "שמואל", סתם ככה כי זה השם שלו) ראה אותי אתמול עם לימור. וכיוון ששמואל עמד בראש הנסיון הכושל לשדך בינינו לפני שנה, וכיוון ששמואל מאמין שאנחנו זוג משמיים, היה חשוב לו לשכנע אותי לשמור על קשר טוב עם לימור ולהזמין אותה לקולנוע וכו' למרות שאני משולל כוונה רומנטית לגביה. עכשיו, מילא הרומנטיקה, אבל למה בשתי דקות לעשר ?

אז ניסיתי להדוף אותו ב-OK ולא שהיה אכפת לי לדבר עם שמואל שאיתו לא דיברתי בחיים שלי על הנושאים האלה, אבל לא לפני עשר. אבל שמואל לא עשו אותו באצבע. ועד שהוא לא שמע את ה-OK שהוא באמת רצה לשמוע (בסדר, בסדר, אני אלך איתה לקולנוע...) הוא לא הרפה. אלא שה-OK הזה הגיע ב-10:03. כן, כן גבירותיי ורבותיי, אולי אני מתבגר. החזקתי מעמד לאורך כל הצפירה והייתי בסדר. הקפדתי להסתכל על השולחן שעליו היה מונח מכתב שלא הספקתי לסיים לגבי איזה פגישה עם ראש העיר.

זה לא היה החומרים העצובים שלהם הייתי זקוק אבל זה היה די והותר.  

אני יודע, אני יודע. זה אינפנטילי שבן-אדם בגילי עדיין לא מצליח לשמור על פאסון בזמן הצפירה. ובכל-זאת, היום, כשעמדתי כמו כל אדם בוגר אחר, זה הרגיש כמו ניצחון קטן. ובסופו של יום, החיים הם סידרה של נצחונות קטנים (בטוח היה מישהו שאמר את זה לפני).

אני טיפוס נוסטלגי. מאוד נוסטלגי. כל-כך נוסטלגי עד שורד, חברתי הטובה, בתקופה בה עוד נהגנו להיפגש ולא רק תיכננו פגישות, קראה לי "הפלמחניק". ומה אתם יודעים, אפילו אהבתי את זה. כל-כך נוסטלגי עד שבמשמרות ערב במקום עבודתי הקודם נהגתי לשבת עם אילנה שנולדה בת"א בשנת 47', וטימטמתי אותה בשאלות שונות על איך היה ומה היה. היא רצתה לראות "אודטה" בשקט ואני רציתי לדעת מתי בפעם הראשונה בחייה היא ראתה מזגן ועוד כל מיני שאלות הרות גורל שכאלה.

כל-כך נוסטלגי עד שהבוסית שלי, במהלך תשעה חודשי עבודה משותפים אמרה לי לפחות שלוש או ארבע פעמים כמה שהייתי שמח להכיר את אביה עליו השלום שנפטר בגיל 83 וחי את כל חייו בארץ. "הוא ידע לספר סיפורים כל-כך טוב ואתה כל-כך היית נהנה משלמוע אותו". ומה אתם יודעים, אני מאמין לה ובאמת מצר על זה שלא יצא לי להכיר, בעודו בחייו את מר יוחננוף. אני מבטיח שברגע שאאסף, אני אחפש אותו שם למעלה ואשב לשמוע את כל מה שיש לו לספר לי על אז.

אומרים שפטריוטיזם הוא מפלטו של הנבל ובהשאלה, הנוסטלגיה היא מפלטו של הלא-מרוצה. אני לא יודע ממה בדיוק אני לא מרוצה כיוון שאני לא מכיר כל צורת קיום אחרת, ובכל-זאת, משהו בתוכי מתגעגע, אני לא יודע למה וכנראה שזה לתקופה שבה לא חייתי, ובכל-זאת אני מתגעגע.

נולדתי בשנת 76' ומבחינתי, ההומור המעוות של הגורל הוא זה שאחראי לכך שלא נולדתי ב-66' וזכיתי לחוות את מלחמת יום כיפור בזמן אמת (ושלא נטעה, צהריים אחד תפסתי את אימא שלי שרק רצתה לקרוא בשקט והכרחתי אותה לספר לי על איך היא עברה את המלחמה עם ילד קטן ובלי אבא שלי שהיה בגולן). ואם הייתי נולד ב-66' כנראה שהייתי מלין עכשיו על זה שלא נולדתי ב-56' וזכיתי לשמוע על חיפושיות הקצב בתור ילד קטן ובזמן אמת. ואם הייתי נולד ב-56' וכו' וכו' וכו'. הרעיון מובן.

לכן, בתור הנוסטלג שאני, הסתערתי כמוצא שלל רב על גיליון החג של מעריב שהכיל מוסף מחווה לשנת 77'. (לטובת קוראינו בניו ג'רזי והסביבה: אם תתנהג יפה - כלומר, תשלח תמונות של הגוזלים ובכמויות כיוון שכבר די הרבה זמן לא שלחת - אולי הגיליון יגיע אלייך בהזדמנות). עד לפני חודש כמעט ולא קראתי עיתוני חג וסופ"ש במשך חודשים ארוכים. ההתמכרות המעיקה ל-Fifa mannager שהותירה את חותמה על חיי החברה שלי כמו גם על מצבי הרוח המשתנים, לא השאירה לי יותר מדי זמן לעיתונים. את החסר השלמתי במגזינים ששותפה שלי הייתה מביאה הבייתה. אבל, כמי שמצא את עצמו אצל ההורים בערב חג שהמשפחה אף פעם לא חגגה (מה זה הפסח השני הזה בכלל ???), עייף אחרי הליכה בשמש הקופחת (טוב, לא קופחת אבל בהחלט טורדנית) ובעיקר משועמם, המוסף החגיגי נראה לי מזמין במיוחד.

הפתיחה הייתה מבטיחה. דנקנר (שלדעתי גם הוא נוסטלג לא-קטן) דיבר על המהפך, יהודה נוריאל דיבר על בגין וסאדאת, רוגל אלפר דיבר על מכבי ת"א (אגב, מאמר חובה לכל מי שעוד לא הבין שהם לא מייצגים את המדינה), גיל רימון על אטארי, נועם שיזף על כלכלה והייתה גם הפקת אופנה מגניבה בכיכובה של יעל שרוני (אני סולח לה על החברות עם מיה דגן ועדי אשכנזי. קוראים לה יעל והיא מדהימה ואני רוצה אותה. לעצמי).

אם מצליחים להתעלם מהקטעים המבאסים (דוד פרנקל, נעה ידלין), הרי שמדובר במוסף חג מגניב ושווה במיוחד.

מזמן לא נהניתי מלקרוא ככה עיתון. וזה לא קשור למיעוט הקריאה אלא לאיכות העיתונים.

אם הייתי נולד בזמן, הייתי יכול להגיד שאני מתגעגע ל-77'. אלא שנולדתי שנה לפני ואין לי הרבה זכרונות מהתקופה. כשהתחלתי להבין מה קורה סביבי, בגין כבר היה יותר קרוב לסוף מאשר להתחלה, טלוויזיה בצבע הייתה עובדה מוגמרת (ובעיתון עם השידורים היו כותבים (צ) או (של) כדי שנדע אם התכנית תשודר בצבע או שחור לבן), מכבי ת"א הייתה כבר אחרי גביע אירופה השני (ולחשוב שאז עוד חפצתי ביקרם), והקלאש הוציאו את rock the casbbah מה שכנראה קבר סופית את הפאנק.

ובכל-זאת, מבעד לדפי עיתון החג הצלחתי להתגעגע. למה שהיה ובעיקר למה שכבר לא נהיה. רבאק, אמנם מדובר ב-77' אבל אי אפשר שלא להתגעגע לתמימות שהייתה אז. תמימות שאפילו מלחמת יום כיפור הנוראית והשחיתות השלטונית לא הצליחו לעקור לגמרי.

בפתח העיתון כתב יהודה נוריאל, נתראה ב-2037. מעניין אם בעוד 30 שנה יוציאו גיליון מיוחד לזכר השנה הנוכחית או זו שתבוא אחריה או אחת מאלה שבאו לפניה. האם אני היחידי שמרגיש שאנחנו חיים בתקופה רעה ובעיקר לא מיוחדת. שאז היה אז ואז היה טוב יותר.

מי שטוב לו ושמח שיגיב. מי שמתגעגע, אפשר אולי עוד למצוא עותק של מעריב בפיצוצייה הסמוכה למקום מגוריכם.

חג שמח.

האמת חייבת להאמר. אפילו אני, מתעב מכבי מושבע שכמותי, לא נהנתי לראות את המפלה הצהובה אמש במוסקבה.

נכון, זה נשמע מוזר ולפרקים אפילו אני הרגשתי קצת לא בנוח עם עצמי אבל זה המצב. היה משהו מביך בלראות את מכבי ת"א אתמול. אני לא יודע מה בדיוק קורה לקבוצה הזאת העונה. אני יודע שיש תהליך חילופי משמרות ושאר המנטרות הקבועות שיש לכל קבוצה בעונה לא מוצלחת אבל חילופי המשמרות הטראומטיים ביותר, לא אמורים להראות ככה. קשה לי לזכור מאורע שבו מכבי נראתה כל-כך מביכה ומושפלת.

נבן ספאחייה נראה בחור סימפטי. באמת שכן. יכול להיות שגם הייתה לו או שאפילו יש לו משנה סדורה לגבי איך הכדורסל של מכבי צריך להראות, אבל כשברגע האמת הקבוצה שלך נראית ככה, זה כנראה הקיו לקום וללכת.

לפני שנה, כשמכבי שיחקה בגמר גביע אירופה מול צסק"א ישבתי ועודדתי את הרוסים. סיכנתי את חיי, חירפתי את נפשי ויצאתי כנגד שכונה שלמה של חולונים עצבנייים, והכול על מזבח הספורטיביות ועל זה ש"מכבי לא מייצגים את המדינה". לפני שנה מכבי ממש הופיעה לגמר גביע אירופה. היא אמנם הפסידה לקבוצה שהייתה טובה יותר ונהנתה מיותר מזל, אבל היא הופיעה למשחק. אולי בגלל זה היה קל יותר לשטום אותה.

מכבי של אתמול נראתה כמו ציפור פגועת כנפיים שמנסה לעוף. כמו הטבח האומלל ההוא שהופיע ב"חלומות בהקיציס" וטען שהוא שר כמו אייל גולן (מי שראה את הרגע הטלוויזיוני המצמרר ההוא, יודע בדיוק על מה אני מדבר), כמו דוד מול גוליית - אלא שהסוף של הסיפור ההוא היה הרבה יותר טוב.

הכול יכול לקרות בכדורסל וההשפעה המצטברת של התבוסה המחפירה מאתמול + יתרון הביתיות של יד נוקיהו עוד עלולים להביא את מבכי ת"א למוסקבה בשבוע הבא. מי שזוכר, באחת מהשנים הגדולות של מכבי (מקדולנלד, האפמן) היא הצליחה להפסיד לבולוניה במשחק הראשון רק כדי לתת תצוגה מדהימה בשני ולשחוט את האיטלקים במשחק השלישי בבולוניה. אני מתקשה לראות תסריט כזה חוזר על עצמו במקרה של מוסקבה. אולי באמת עדיף למכבי לשחק מול בולוניה (אם אני לא טועה, הקבוצה התפרקה לפני שנתיים או שלוש).

אנחנו עומדים בקומה השישית של בניין מגורים ברמת אביב ומסתכלים מבעד לחלון הגדול אל הבניינים שמסביב.

אין חלון אחד מואר שבו לא מסבים לשולחן הסדר. הילדים מתרוצצים בסלון וכולם כבר מחכים לאוכל. מי שלא מסב לסדר, החלון שלו חשוך. אני אומר לאמא שלי שזה פשוט מקסים. שזה הדבר הכי ישראלי שיכול להיות. המראה של החלונות בליל הסדר. הלילה הזה שבו באמת באמת, כולנו מסובים. ואני חושב לעצמי שאם אי פעם אני אגור בחו"ל, המראה של הבתים בליל הסדר, הרחובות שמלאים באנשים לבושי לבן ביום כיפור והאווירה של ימי השואה והזכרון, יחסרו לי יותר מכל דבר אחר כי אלה אולי אולי, הדברים שהכי משתייכים אצלי בתודעה לישראל וללהיות ישראלי. אמא שלי נרגשת מהאבחנה אבל רעבה. השנה עשינו את הסדר אצל בן דוד של אמא שלי. הבנות שלו הביאו את הילדות הקטנות ולכבודן עשינו עניין שלם מלקרוא את ההגדה ולשיר את השירים. בירכנו ושרנו ונהיינו רעבים לאללה.

ואני בינתיים עומד ליד החלון ומפליג בזכרון. אני נזכר בפעם האחרונה שאחי היחידי היה פה לכבוד ליל הסדר. ב-2002. סיימנו לקרוא ולאכול ואבא שלי הדליק את הטלוויזיה. ואנחנו כהרגלנו רטנו "למה אתה תמיד חייב להדליק את הטלוויזיה ?" ואבא שלי כהרגלו, אדיש לרטינות. ואז הודיעו על הפיגוע במלון פארק בנתניה. ובהתחלה זה היה עוד פיגוע בשרשרת ואחר כך זה הפך להיות הנורא שבהם. באותו לילה כבר לא חזרנו לשולחן הסדר. אני הלכתי לעבוד משמרת לילה ואפילו הגעתי שעה וחצי מוקדם יותר כדי שאוכל סוף כל סוף לעשן את הסיגריה שרציתי אחרי הפיגוע. לאח שלי לקח חמש שנים לחזור לביקור מולדת והאסוציאציה המיידית של כל ליל סדר השתנתה לנצח.

אז אני עומד שם מול חלון בקומה השישית של בניין מגורים ברמת אביב. לא מפסיק לחשוב על אח שלי והילדים וכמה שהייתי רוצה שהם יהיו איתנו כאן. שיוכיחו לילדים של הבנות דודות שלי מה זה בלגאן אמיתי (אגב, אתמול הוכח סופית שלהעניק את השם "יונתן" אצלנו במשפחה משמעו: אתה הבלגאניסט של המשפחה) ונזכר במלון פארק. משם בא העצב.