| 4/2009
אנשים לא יודעים להתמודד טוב עם אסונות
כשנורית גילתה באמצע יום עבודה שגנבו לה 4,000 ש"ח מהארנק, היא נעמדה במסדרון והתחילה לבכות. גבוהה, רזה ובהירה והתחילה לבכות. רוב הבנות נאספו סביבה והתחילו לצקצק. ממש ככה, לצקצק. חלקן היו באווירת "אוי יוי יוי" וחלקן צקצקו. ככה זה, אנשים לא יודעים להתמודד טוב עם אסונות. ונורית עמדה שם גבוהה מכולן ובכתה. לא מיררה בבכי אבל דָמעה ככה טוב טוב. אני בהחלט יכול להבין אותה. יש משהו מאוד מפחיד בזה שבאמצע יום עבודה, מישהו מרשה לעצמו להיכנס למשרד שלך, לפרוץ את המנעול של הארון, להוציא ממנו את התיק ולגנוב 4,000 ש"ח מהארנק. ואני לא מדבר על האובדן של הכסף. אז אולי זה לא תקף להיחשב כאסונות של ממש, אבל זה בהחלט מתסכל ובעייתי ובעיקר פוגע לך בכיס ב - 4,000 ש"ח, שזה לא מעט.
אנשים לא יודעים להתמודד טוב עם אסונות ויכולתי לראות את זה מהתגובות. לצקצק זה דבר אחד, אבל להתחיל להגיד דברים כמו "העיקר הבריאות" או משהו בסגנון הזה, זה כבר ממש גובל בחוסר רגישות. מה הקשר לבריאות ? ברוך השם, ככל שאני יודע נורית בריאה. שומרת על עצמה, רזה ולא מעשנת, מחייכת ונראית כמי שישנה טוב בלילה, אבל כרגע היא בחסרון כיס של 4,000 ש"ח שמישהו או מישהי בשיא חוצפתו הרשה לעצמו לקחת מהארנק שלה במהלך יום עבודה. ואיך זה בדיוק אמור לנחם אותה ? האם אמירה מסוג "הכי חשוב זה הבריאות" אמורה להשכיח ממנה את ה-4,000 ש"ח שאין לה. את זה שאין לה איך לשלם למטפלת של אימא שלה ?
וכולן עמדו סביבה וכמו כל התאספות במסדרון לאט לאט התחילה להתגבר כמות האנשים ולאט לאט הראשונות שעמדו מסביבה כבר הפכו לפרשניות לענייני הגניבה וידעו לספר כמה נגנב ואיך, אם הארון היה נעול או לא, למה בכלל היא הסתובבה עם 4,000 ש"ח בארנק וגם ידעו להגיד "העיקר הבריאות". אף אחת לא דיברה על זה ש 4,000 ש"ח זה כמעט הנטו החודשי או חציו. לא מדברים על נטו במקרים כאלה, מתרכזים בבריאות, ומזה, כנראה שיש לנורית בשפע.
כשנורית גילתה באמצע יום עבודה שגנבו לה 4,000 ש"ח מהארנק, היא נעמדה במסדרון והתחילה לבכות. כולם התאספו סביבה ולא נתנו לה אוויר. רק אני חיכיתי לאחר כך, והבאתי לה מהמגירה שלי 2 שוקולדים במילוי סוכריות עם חמאת בוטנים. והיא אפילו לא אמרה לי תודה. רק הביטה בי בוכיה. העיקר הבריאות.
| |
דו"ח צפייה: החלום של קסנדרה - יוואן מקגרגור, קולין פארל
אפולו הבטיח לקסנדרה את מתנת הנבואה אם תיענה לחיזוריו. אך לאחר שקיבלה את מתנת הנבואה הנערה חזרה בה ודחתה אותו, והסוף היה שאיש לא שעה לנבואותיה (כמה טוב שיש וויקיפדיה). בצורה דומה כשהאחים טרי ואייאן קוראים לסירה החדשה שהם קנו "החלום של קסנדרה" ברור שטוב לא יצא מזה. במיוחד שהם עושים את זה בסרט של וודי אלן, יוצר שמרבה להתעסק בנפש ובמוסר וביכולת שיש בכל אחד מאיתנו להתנער מכבלי המוסר לשם מטרות שנראות מוצדקות (הגם שהן לא). אחד הבלוגרים שכתב על הסרט היטיב לציין שאלן עושה פה טריק הפוך ל"נקודת מפגש" סרטו "המוסרי" האחרון: בעוד שבנקודת מפגש אנחנו ממתינים בכמיהה מסוימת לנפילה של הגיבור (שלא מגיעה בסופו של דבר), בחלומה של קסנדרה אנחנו חשים סימטיה כלפי פארל ומקרגור (בעיקר כלפי קולין פארל) אבל הטרגדיה רשומה על הקיר.
אין סרט חדש של וודי אלן שלא ילווה בדיון של ראוי או לא ראוי, לנוכח רמת היצירה שלו בשנים האחרונות. אני חייב להגיד שכמי שהתחבר לוודי אלן דווקא מהצד הקומי, אף פעם לא הייתי חסיד נלהב של סרטי המוסר שלו. מהצד האחר, אני בהחלט יכול לראות את הבדלי הרמות בין יצירות עבר של אלן דוגמת "פשעים ועבירות קלות" לבין התוצרת שלו בשנים האחרונות. אין ספק שהרבה יותר נעים לראות את הנפש האנושית במערומיה המוסריים ביצירה של אלן בשנות השמונים מאשר בזו הנוכחית.
בשורה התחתונה מדובר בסרט לא רע בכלל אבל בהחלט לא מסרטיו המובילים של אלן.
בכל מקרה, אם השאלת הסרט מבלוקבסטר היא התרומה הקטנה שלי להמשך היצירה של אלן, די לי בידיעה הזו כדי להמליץ על הסרט.
| |
הדוקטור הטוב (החום חום הזה) - Dr. Pepper
אולי זה היה פורסט גאמפ שהעניק למשפחה של באבא המנוח 25,000 דולר פחות שלושה בקבוקי ד"ר פפר שהוא שתה בדרך, ואולי זה הידיעה שסרג'נט פפר היה אמור להיות ד"ר ורק בגלל המשקה הוא קיבל סַמַל, מה שזה לא יהיה, אחד הדברים הראשונים שעמדו לנגד עיני כשהגעתי לארה"ב בפעם הראשונה (אח, אח, אח, געגועים לשביתת הסטודנטים של 98') היה לשתות ד"ר פפר.
כמובן שהיה את העניין הפעוט הזה של לראות את אחי וגיסתי לעתיד, לטייל ולהגיע לניו יורק, להתפעם ממנהטן ולרצות לחיות לנצח בהמפטונז, אבל בראש מעייני עמד ד"ר פפר. רציתי לדעת מה זה.
כמו רוב הדברים שקשורים אליי, ובמיוחד אליי בגיל ההוא ובימים ההם, אלוני-אחי-היחידי לא הבין בדיוק מה פשר המשיכה. אלוני, שיהיה בריא, הוא לא אחד שסיפורים על פורסט גאמפ או אגדות אורבניות על סרג'נט פפר ישכנעו אותו, ובכל זאת, כיוון שמדובר במשאלה שקל מאוד להגשים, כבר ביום הראשון שלי בארה"ב נחשפתי לשניים מהדברים הגדולים שיש לאומה האמריקאית להציע: דייאט קולה בטעם דובדבנים וד"ר פפר. נדמה לי, אגב, שרק בטיול שלאחר הטיול הזה נחשפתי לראשונה לשילוב של שני הדברים הללו דייאט ד"ר פפר בטעם וניל-דודבנים ומאז גיליתי מטרה לביקורים התכופים שלי בארה"ב ולרצון המתמיד - איתו אני חי בשאר ימות השנה - להיות שם בכל דרך.
בכל מקרה, הפעם הראשונה שבה שתיתי ד"ר פפר הצדיקה את הציפייה הארוכה.
ישנם דברים בחיים שהציפייה לפעם הראשונה רק הורסת (קלמארי, למשל) וישנם דברים כמו ד"ר פפר, שמצדיקים כל ציפייה. אני מכור למשקאות קלים, אין לי בעיה להודות בזה. היו שנים שבהן בקיץ שתיתי אך ורק פפסי מקס או דייאט קולה. אלמלא הקפה שאני צורך וגילוי הסודה, כנראה שכמו חברי הטוב דודי, הייתי ניזון אך ורק מדייאט קולה (אגדה אורבנית ידועה טענה שדודי משתמש בדייאט קולה כדי לצחצח שיניים בבוקר). הטעם הקרמלי של ד"ר פפר תפס אותי מהשנייה הראשונה. וכמי שמכור לתחליפי סוכר, כמובן שגירסת הדייאט הייתה לי טעימה פי כמה מהגירסה הרגילה. עברו כמה שנים עד שהבנתי שהטעם הקרמלי שייחסתי לד"ר פפר הוא בעצם טעם של שקדים. כלומר, ד"ר פפר הוא בעצם קולה טעימה במיוחד עם ארומה של שקדים.
בניגוד למה שאומרים על ארה"ב אני מוצא שיש בה היצע אדיר של מסעדות. אולי הן לא הכי איכותיות בעולם אבל הן מציעות דילים הוגנים ומשביעים בהחלט. במסגרת הביקורים שלי בארה"ב יצא לי לאכול במסעדות איטלקיות, הודיות, ויטנאמיות, יפניות, סיניות, יהודיות ומה לא. כולן היו טובות עד טובות מאוד.
למרות בעיית המשקל שלי, אני די נוח בענייני אוכל. למרות שהייתי בארה"ב 6 פעמים ויכולתי לפתח את הסנוביזם שאנשים מגלים הרבה פעמים בבואם לדבר על ארה"ב, אני מת על המקום הזה. אולי זה בגלל המשפחה שלי שנמצאת שם, אולי זה בגלל שכוס קפה עם אחי בדאנקן דונאטס באמת שווה לי אלף דולר, ואולי זה בגלל שאני לא יומרני. כן, אני נוח להתרשם מהארומה של הקפה בדאנקן דונאטס ולא מעניין אותי שבפריז הוא טוב יותר. אני נטפל לרגע אחד לעניין הקפה משום שיצא לי כבר כמה פעמים לשמוע אנשים שמתלוננים על איכות הקפה בארה"ב. אני מת על קפה. ובכל זאת למרות ההיצע האדיר שיש כאן, אני שותה קפה שחור של לנדוור ואני מוכן לשתות כל נסקפה, חוץ מהנסקפה של עלית. בכל הביקורים שלי בארה"ב לא מצאתי שהקפה בדאנקן דונאטס, סטארבאקס או ווא-ווא (מעין 7/11 בגירסת החוף המזרחי בלבד) הוא פחות טוב ממה שיש לישראל להציע או לעולם כולו.
ואני משוכנע שיש כאלה שיקראו ויגידו "מה הוא מבין הקפה בארה"ב נוראי...."
בכל מקרה, כל הגלישה לנושא הקפה והיצע האוכל בארה"ב נועד כדי להגיד שלמרות כל האפשרויות הקולינריות שאני נהנה למצוא בארה"ב, ולמרות המשפחה היקרה שלי (שאני הכי אוהב בעולם), ולמרות בארנס אנד נובל, פילדלפיה, המרחבים ושאר מיליון הדברים שאני אוהב בארה"ב, בכל פעם שאני מזמין כרטיס טיסה לאמריקה, יש בי קמצוץ של התרגשות מכך שבמשך שלושה שבועות אני אוכל לשתות כמה ד"ר פפר שאני ארצה. אינפנטיילי, אני מודה, אבל לפחות כן והולך עם האמת שלי....(הערה: מה זה אומר לעזאזל ??!!??)
בטיסה האחרונה שלי, למשל, אחי היחידי לא הגיע לאסוף אותי משדה התעופה.
קצר בתקשורת הביא לכך שנחתתי בערב יום שבת בארה"ב, יצאתי מחוייך עם המזוודות, ניסיתי להראות קוּל, אבל בלב עמוק אמרתי "איפה הוא לעזאזל ???!!!"
האמת היא ששכחתי להזכיר לו שאני בא. יצאתי מהארץ חולה, יום אחרי ההופעה ההיסטורית של פול מקרטני, אחרי יומיים מילואים, שבר כלי ופשוט שכחתי להרים טלפון ולהגיד "אלוני, אל תשכח שמחר אני מגיע". בימים כתיקונם הייתי אמור להיכנס להיסטריה. אלא שהפעם, אולי בגלל שהייתי חולה, צלצלתי אליו, סיכמתי איתו שאחכה לו בניוארק, מצאתי מזנון, קניתי לי שני בקבוקי ד"ר פפר גדולים וישבתי לקרוא את הספר של הרלן קובן שקניתי בארץ.
אחי היחידי הגיע כעבור שעתיים, מתנצל כולו, ולא ממש הצליח להבין איך נשארתי כל כך רגוע ולא כועס.
עברתי המון חוויות בטיול הזה, נהניתי כפי שלא נהניתי בטיולים הקודמים, ובכל זאת, בימים האחרונים, בכל פעם שמצאתי את עצמי יושב מול "גוליבר" או מול האתר של "אמריקה ווסט איירליינז" וכמעט-כמעט מזמין כרטיס לספטמבר הקרוב, עברו לי בראש אותן שעתיים מקסימות בניוארק, כשאני יושב על המזוודות וליידי משפחה רועשת במיוחד מבנגלה דש. כיוון שקראתי מספיק ספרים של קובן בימיי, אני יודע שההשפעה שלהם מוגבלת, לכן, אני מייחס את מצב הרוחי הטוב באותו ערב לפפר. והנה עוד הוכחה לכוחותיו האדירים (טוב, אני מגזים. כנראה שבאמת הייתי חלש מהמחלה ומהטיסה).
אחד הדברים המעניינים שאפשר להגיד על ד"ר פפר הוא שהתגובות אליו בד"כ די קיצוניות. או שאוהבים אותו או ששונאים אותו. על קו האמצע אפשר למצוא את האנשים שטעמו ולחלוטין לא מצליחים להבין מה ההתלהבות שאני ושכמותי מגלים מהמשקה הזה.
עינת, שירדה לאמריקה לשנתיים במסגרת הרילוקיישן של בעלה מתה על ד"ר פפר. בפעם האחרונה שהסתובבנו בניו יורק, אחרי יום שלם כמעט שאל גיא (בעלה) "הד"ר פפר הזה, זה עניין שאתם באים איתו מחולון ??? מה הקטע הזה ??? זה פשוט לא טעים"
פלורה, שטעמה פחית ד"ר פפר בפעם הראשונה ביום הולדתה החמישים מתה על זה (והיא מימיה לא אהבה או נהגה לשתות משקאות תוססים). לעומתן, קרן מהעבודה עמדה פעם בדלת המשרד שלי 5 דקות וסיפרה באריכות כמה היא שונאת ד"ר פפר וכמה שהמשקה נוראי בעיניה. לשם השוואה, את כל הדברים הנוראיים שהיא אמרה על ד"ר פפר, שמעתי כבר על "ייגרמייסטר". כיוון שיצא לי לטעום יגר פעם אחת בחיי, אני חייב להגיד שזה היה קצת מעליב.....
בכל מקרה, כשחזרתי מארה"ב בפעם האחרונה, גמלה בליבי ההחלטה למצוא ד"ר פפר בארץ.
לשם כך עשיתי את הדבר הטריוויאלי שהייתי צריך לעשות כבר לפני כמה שנים, הלכתי לגוגל וכתבתי ד"ר פפר. בהתחלה גיליתי שיש אותו בשני מקומות: במכולת אחת בשיינקין ובפאב אחד ברעננה.
אמנם אני אוהב ד"R פפר, אבל שתי האפשרויות לא היו נגישות כל כך. המוצא הגיע מכיוונו של דודי (ההוא שמצחצח שיניים בדייאט קולה) שטען בתוקף שהוא ראה בסופר השכונתי אצלו ד"ר פפר.
עוד באותו ערב הוא הביא לי שמונה פחיות של דייאט ד"ר פפר. השמחה אמנם הייתה גדולה אבל המחיר היה מזעזע. כל פחית עלתה 8 ש"ח, ואין מה לעשות, גם באהבה צריך לשים גבולות. אותם 8 ש"ח שווים בארה"ב 6 פחיות של פפר במארז שאתה קונה הבייתה. ברור לי שגם היבואן וגם סופרמרקט "הגנבים" באזורי חן צריכים להרוויח, אבל יש גבול. חזרתי לגוגל רק כדי לגלות שיש סיטונאי מזון שמוכר ד"ר פפר.
ממנו הגעתי ליבואן ושם, בחורה ממש נחמדה שמחה לגלות לי שיש יבוא קבוע של ד"ר פפר לארץ כבר כמה וכמה שנים ושיש סיטונאיי מזון באזור מגוריי (מה לעשות, בת ים ואבו כביר קרובים לאזור מגוריי) שישמחו למכור לי מארזים של ד"ר פפר.
וכך, בשעה טובה ומוצלחת מצאתי קו אספקה קבוע של ד"ר פפר. זה עולה 50 ש"ח ל-12 פחיות וזה קצת יקר ביחס לשתייה קלה, אבל כמה כיף לפתוח את המקרר ולדעת שיש לי אופצייה לפינוק קטן גם בתחום השתייה הקלה (תחום עסוק עיקרי בתזונה היומית שלי).
אני מודה שעד היום לא הצלחתי לפצח את סוד הקסם שיש לד"ר פפר עליי.
בהתחלה חשבתי שאולי ד"ר פפר מסמן כמו כמה דברים אחרים את ארה"ב שאני כל כך אוהב. שלשתות ד"ר פפר משמעו להיות שם עם המשפחה שלי ועם האחיינים שלי. אבל האספקה הקבועה שממנה אני נהנה מוכיחה לי שזה לא רק זה. אני מצליח להנות מהמשקה הזה גם כשאני שותה אותו בחולון והאחיינים שלי וארה"ב שלי במרחק 12 שעות טיסה ואלף דולר פנויים.
עקרונית, אם ממש הייתי מתאמץ, הייתי יכול לייצר ד"ר פפר ביתי. כל כוס דייאט קולה רגילה עם מעט תמצית רוזטה יכלה להפוך לד"ר פפר ביתי משובח, אבל ערבוב של דייאט קולה עם רוזטה כדי לקבל ד"ר פפר נראה לי כמו תירוץ להתקמצנות-על, התקמצנות לשלם 50 ש"ח בשביל 12 פחיות של משקה שאני כל כך כל כך אוהב.
ליד דלת הכניסה לבית שלי, במקום שבו אוספים את הבקבוקים והפחיות שהולכים למיחזור, ניצבות להן בגאון 18 פחיות ריקות של ד"ר פפר. עוד שמונה מחכות לי בבטחה במקרר (טוב, רק 7, שתיתי אחת במהלך הכתיבה כדי לקבל את הווייב המתאים). לפי מה שהבנתי הד"ר פפר הולך ונהיה נפוץ יותר בפיצוציות ברחבי העיר. אני ממליץ לכל אחד ואחת לנסות את זה. איכשהו, יישמח אותי מאוד לגלות שמדובר במשקה מוצלח. אני מרגיש שזה יכסה במעט על האינפנטיליות שגלומה בהתייחסות שלי אליו.
| |
מדנס Madness או: השגעון נמשך לאורך כל הדרך
בארבעת החודשים האחרונים אני לא מצליח להפסיק לשמוע את מדנס (Madness).
אחת לכמה זמן אני נדבק למשהו מוזיקלי ולא זונח אותו למשך תקופה, אבל במסגרת כל התחיות המחודשות של דברים ששמעתי ואהבתי, מדובר בתחיה הממושכת ביותר. נדמה לי שאפילו הביטלס לא זכו לכזה כבוד באף אחת ממיליון התחיות שלהם בחיי.
כבר 3 חודשים לפחות שאני רוצה לשבת ולכתוב על התחיה הזאת. כבר חודשיים שאני מאמין שאם רק אתן לתחיה הזאת ביטוי בבלוג שלי, ביומני היקר, היא אולי תדעך ואולי אני אתפנה לשמוע דברים אחרים, ובכל זאת זה לא קורה. אני כמעט ולא שומע דברים אחרים ועדיין לא מצאתי את הזמן לכתוב על זה בבלוג. אלא שהפעם אני לא מוותר. וגם אם תחיית מדנס שלי תמות מחר, אני רוצה שיישאר לה תיעוד.
תמונה ראשונה, אני בן 6 או 9 או בין לבין My girl is mad at me, חולון:
מדנס זה עסק רציני וכדי לאתר את מקורות המשיכה ההיסטורית שלי לשביעייה המופלאה הזו אני פונה לאדם שמלווה אותי מאז שנולדתי ואחראי על טעמי המוזיקלי האקלקטי. אחי היחידי.
הוא, בדרך כלל לא זוכר כלום, אבל דווקא הפעם הוא זוכר שלחבר שלו, איל ישראלי הייתה קלטת וידאו עם כל הוידאו-ים שלהם. אותם קליפים שהפכו את הלהקה לשם דבר והקנו לה יתרון עצום בעולם מוזיקה שהלך ונהיה יותר MTV מיום ליום. כמובן שאנחנו בארץ לא ידענו מזה כלום, לנו היה "עד פופ" ולאיל ישראלי, כך מסתבר, הייתה קלטת וידאו שלהם. משם אנחנו מכירים ומוקירים את מדנס. שם זה התחיל.
אני בכלל זכרתי את זה אחרת. באותו גיל ובאותה חולון, אני זוכר את אחי חוזר יום אחד הבייתה עם תקליט שהעטיפה שלו קצת הפחידה אותי. שבעה אנשים צולמו על העטיפה, רובם נראו הגונים, אחד מהם הפחיד אותי קצת. היה בו משהו קריפי, ממושקף ומאיים. התקליט היה Complete Madness, אוסף הלהיטים הראשון שהלהקה הוציאה.
מכאן הדעות חלוקות.
יכול להיות שהקשבתי לתקליט הזה הרבה פעמים, יכול להיות שזה הקלטת של איל ישראלי. הכול יכול להיות. מה שברור הוא שהכרתי והוקרתי את מדנס מגיל מאוד צעיר. אני אפילו כמעט משוכנע שידעתי שמדנס מנגנת סקא או רגאיי וסביר להניח שאלוני, אחי היחידי היה זה שדאג להסביר לי את זה.
כש – It must be love הופיע בפסקול של הסרט ההוא עם אמה תומפסון וג'ף גולדבלום, כבר ידעתי שזה שיר של מדנס. כשה-MTV פרץ לחיינו בתחילת שנות התשעים וכלנו התענגנו על תוכניות עם כל הקליפים של מדנס, אני כבר הכרתי את השירים ואת הקליפים.
תמונה שנייה, Our house in the middle of the street, אני בן 11 או 12, תמיד חולון
והיה גם את "דודג'ר, בונזו וכל השאר", זוכרים ?
זוכרים את התקופה הזאת כשהיינו ילדים ובטלוויזיה היו דוחפים לנו כמעט של שטות שה-BBC ייצר ?
אז הייתה את התכנית הזאת "דודג'ר, בונזו וכל השאר". מעין "משפחה וחצי" עם תה. השיר פתיחה שלהם היה Our house של מדנס. אני זוכר שהכרתי אותו. אני זוכר שאהבתי אותו. Our house נופל בדיוק לנישת השירים האלה שתופסים אותך מהשמיעה הראשונה. שירים שהמלודיות שלהם מלוות אותך לכל החיים. אצלי הוא אחד מהעשרים שירים שאני אקח לאי בודד. פשוט ומדבק ובעיקר, מזכיר לי את הילדות, מהכיוון הנכון שלה.
ובדיוק באותה תקופה התגלה הבלופ של משינה. ופתאום כולנו ידענו להגיד ש"רכבת לילה לקהיר" זה בעצם Night boat to Cairo של מדנס (אגב, הדמיון בין השניים מדהים אותי עד היום, זה פשוט לא יאומן) ואח"כ כולנו ידענו להגיד שריקוד המכונה זה בעצם One step beyond (אשכרה אין להם בושה למשינה האלה !!!), אבל את משינה אני לא מעליב. זה לא העתקה, זו מחווה ומחוות מותר.
תמונה שלישית, My name is Michael Caine, אני בן 17, חולון (וגם קצת אנגליה)
ב – 1992 מדנס התאחדה בפעם הראשונה אחרי הפרידה בשנת 86'. צמד הקונצרטים שכונה Madstock זכה להצלחה אדירה ומספרים שתושבים שגרו בסמוך למקום הקונצרט דיווחו על רעש אדמה בה בשעה שהלהקה ניגנה את One step beyond. לכבוד האיחוד, הלהקה הוציאה אוסף להיטים נוסף Divine Madness. מי שרוצה ללמוד בקצרה על ההיסטוריה של הלהקה והרפרטואר המדהים שלה, זה המקום להתחיל בו.
אם עד שנת 92' מדנס הייתה מבחינתי השירים שהיו ב – Complete Madness ועוד שיר אחד שהכרתי די במקרה, Divine Madness חשף אותי לשנים שבהן הלהקה ירדה מהסקא והרוקסטדי שהעלו אותה לגדולה והתרכזה בייצור פופ מושלם עם נגיעות של סקא ובעיקר, מה שאפיין את הלהקה, מלודיות מדהימות וקליטות. בקיץ 93' נסעתי לאנגליה בפעם הראשונה בחיי. הייתי במחנה נוער ובכל פאונד פנוי שהיה לי קניתי דיסקים. קניתי את Off the ground של מקרטני, את Nevermind של נירוואנה ועוד הרבה דברים אבל הדיסק שאותו שמעתי הכי הרבה מאותה נסיעה הוא Divine Madness.
בשנים שחלפו מאז הדיסק בא וחזר לחיי, אחת לכמה זמן. בכל פעם שאבא שלי השאיר לי את האוטו לכמה זמן, הדיסק הראשון שהיה מלווה אותי הוא Divine Madness. החל מהקצב המקפיץ של The prince שפתח אותו וכלה ב – (Waiting for the) Ghost train המלנכולי שמסיים אותו בפזמון מדבק, מדובר בשלמות. כנראה, אוסף ה – The best of… הטוב ביותר שאני מכיר.
תמונה רביעית, Lovestruck I’ve fallen for a lamppost, אני בן 23, חולון
משום מה אני זוכר את 98'-99'-00' כשנים בהן ישבתי והתבוננתי בטלוויזיה כשבעצם הייתי אמור ללמוד למבחן זה או אחר במסגרת התואר הראשון. הטראומות שהתואר הזה הותיר בי עוד חוזרות אליי בחלומות, אבל למה להכתים שיר הלל למדנס בסיפורי תואר ראשון שלי. לשם זה יש פסיכולוגים ומכות חשמל.
בכל מקרה, באחת מאותן פעמים שהייתי אמור לשבת וללמוד למבחן זה או אחר, הטלוויזיה הייתה פתוחה על MTV או VH-1 וכן הזדמן לי לגלות שמדנס מתאחדת, בהרכבה המקורי. הלהקה אמנם התאחדה אחת לשנתיים לכבוד MAdstock אבל האיחוד בשנת 98'-99' היה הפעם הראשונה שבה הלהקה התאחדה על-מנת להקליט חומר חדש. התוצר היחידי שהכרתי מאותו איחוד הוא Lovestruck שאלמלא Our House היה כנראה השיר של מדנס שאני הכי אוהב.
כאילו לא עברו 13 שנים מהפעם האחרונה בה הם הקליטו יחד וכאילו לא עברו 20 שנים מאז שהם היו בחורים מאוד צעירים ומשוגעים מקאמדן טאון שהנחיתו על העולם את אלבום הבכור המופלא שלהם One step beyond, מדנס הצליחו להישמע בשנת 99' טריים ומלהיבים בדיוק כשם שהם נשמעו בשנות השמונים. אז נכון שסאגס הסולן השמין וצ'אז סמאש (ההוא שתמיד עומד ליד סאגס ולא ברור מה תפקידו בלהקה) נראה כאילו הוא בלע מקרר גדול במיוחד, אבל האנרגיה הייתה אותה אנרגיה והפופ המושלם הזה נשמע אותו דבר, רק יותר טוב.
אחד השירים הראשונים שהורדתי, אחרי שגיליתי את קאזה, היה Lovestruck.
מסיבה שאינה ברורה לי, לא בחרתי להוריד חומרים של מדנס שלא הכרתי עד אז. יכול להיות שהעדפתי להסתפק במה שאני מכיר ומוקיר. הכרתי את הלהקה דרך שני אוספי להיטים ודרך תעשייה שלמה של סרטוני וידאו מדהימים ומכאן חשבתי שאפשר רק לרדת. טעיתי.
תמונה חמישית, The liberty of Norton Folgate, אני בן 33, חולון
אני ממש לא זוכר איך, אולי במסגרת שיטוט אקראי בוויקיפדיה, גיליתי שמדנס מוציאה אלבום ראשון עם חומר חדש מאז שנת 99', אלבום קונספט שנקרא The Liberty of Norton Folgate. הצלחתי להוריד אותו, אי שם בסוף דצמבר וניגשתי אליו מלא חששות. לרגע לא חשבתי שהשביעייה המופלאה הזאת (שגיל חבריה נע כיום בין 49 ל – 53) תצליח לייצר משהו שיהיה דומה, ואפילו באופן מרוחק, לפופ האיכותי שהם ייצרו בעבר. הצלחתי לטעות שוב.
The liberty of Norton Folgate מצליח לסכם, ואולי באופן בלתי מודע לחלוטין, את כל מה שמדנס הייתה ועודנה: הסקא, הרגאיי, השירים על קאמדן טאון שגורמים לך להרגיש כאילו אתה ממש שם, הרוק/פופ המלודי המושלם, היכולת לייצר שירים קליטים שלא מרפים ואפילו ההפקה של קלייב לאנגר ואלן ווינסטאנלי (צמד המפיקים שמלווים את הלהקה מיומה הראשון ואחראים יחד עם חברי הלהקה לצליל המדהים הזה). מצאתי את עצמי מאזין לאלבום הזה בלי הפסקה. נהנה ממנו באופן הכי טהור שאפשר, בדיוק כשם שנהניתי מאלבומים בילדותי, כשעוד היינו מקשיבים לאלבומים שלמים ולא לשירים בודדים. מתלהב כל פעם משיר אחר: Sugar and Spice הנוסטלגי, Idiot child המדבק, Rainbows ואפילו The Liberty of Norton Folgate האפּי, שיר של 10 דקות שמורכב מחמישה שירים שונים שסובבים סביב אותו רחוב בלונדון, Forever young שאמור היה להיות הסינגל המוביל מהאלבום, ו – On the town שנשמע ג'ף לין יותר ממדנס ובכל זאת מצא חן בעיניי.
תמונה שישית ואחרונה, Madness they call it madness, אני עדיין בן 33, חולון
ההתלהבות שלי מ – The Liberty of Norton Folgate הייתה בעצם המניע לתחיית מדנס.
הלכתי לספרייה המוזיקלית ולקחתי את Take it or leave it. סרט מוקומנטרי משנת 81' שנוצר הרבה לפני שאנשים בכלל ידעו מה זה "סרט מוקומנטרי". חברי מדנס שיחקו בסרט (באופן מעורר הערצה) את עצמם בימים שלפני התהילה. זה היה כל כך משכנע עד שלא ידעתי (בערך את אמצע הסרט ועד שבדקתי באינטרנט) האם מדובר בסרט אמיתי או שמא במוקומנטרי. עד כדי כך.
אחד אחרי השני לקחתי את על האלבומים של מדנס שמצאתי וגיליתי פנינים מדהימות.
קודם כל, ללהקה הזו היה הספק מדהים. בין דצמבר 79' לדצמבר 82' הלהקה הוציאה ארבעה אלבומים מעולים, הופיעה בלי הפסקה והצליחה לייצר סרטוני וידאו מדהימים (שאפילו שרדו בחלקם את מבחן הזמן). חוץ מזה, למרות שמייק בארסון (הפסנתרן) וכריס פורמן (הגיטריסט) היו המלחינים העיקריים בלהקה, שאר החברים ידעו גם הם לכתוב והלהקה נהנתה מאספקה שוטפת של חומרים מצוינים.
וכך, בששת האלבומים שהלהקה הוציאה בין 1979 ל – 1985 מסתתרות פנינים מדהימות שלא נכנסו לאף אוסף להיטים ובכל זאת שוות את כל המחמאות שבעולם.
סוף דבר
מי שמחפש מוזיקה טובה ושמחה ולא מפחד להתחבר לדברים איכותיים מהעבר (וגם קצת מהווה) מוזמן לדגום בהרחבה את הלהקה הזאת. אמנם השירים הידועים House of fun, It must be love ודומיהם הם בהחלט חזקים ביותר, אבל כל אלבום וכל אוסף להיטים מכילים עולם ומלואו של מוזיקה ששווה לגלות.
| |
האח הגדול VIP - סיכום
בהן צדקי שבארבעת השבועות האחרונים חשבתי לפחות 10 פעמים אם לא יותר לשבת לכתוב על "האח הגדול". הדבר היחידי שמנע ממני לעשות את זה היה היעדר זמן מצד אחד, והרצון לכתוב משהו קצת יותר מעמיק מצד אחר. היו לי מיליון ואחד ניתוחים על "מחנה אמיר" או "מחנה מנחם" ועוד מיליון ואחד דרכים להגיד שאני לא סובל את מאיה בוסקילה, אבל איכשהו, אף פעם לא מצאתי את הזמן באמת לשבת ולכתוב.
והנה, הפעם, כשאני ממש מכריח את עצמי, יוצא לי לכתוב על " האח הגדול VIP " אחרי שהוא נגמר. ועכשיו, עכשיו זאת החוכמה הקטנה ביותר בעולם להגיד שדודי מליץ הוא ההפתעה של התכנית ושפנינה טורנה הזאת מחופפת לגמרי אבל MILF ברמות.
ובכל זאת, כיוון שהבלוג הזה משמש גם כיומני היקר וגם כמקום שבו אני יכול להגג להנאתי, אני לא יכול לפטור את האח הגדול מחיי מבלי להקדיש לו כמה שורות ואמירות. אז ככה...
· אני והאח הגדול – סיפור שקרה באמת:
את האח הגדול הקודם סירבתי לראות בכל תוקף והכנתי מניפסט שלם למה לא צריך לשתף פעולה עם הפרומו-אים הבלתי נגמרים של ערוץ 2 שהרסו את ההנאה מכוכב נולד 6.
אחרי שהתכנית צברה תאוצה בלעדיי, היה לי מניפסט חדש על ההתבהמות שכרוכה בהתבובלילות. אני לא אוהב את ארז טל ואני לא סובל את אפרת אברמוב. האח הגדול היה אסור לעיכול והאחות הקטנה הגעילה את הנשמה.
· אז למה בסוף ראיתי?
70% מהעובדים סביבי הן עובדות. באח הגדול הקודם נאלצתי לשמוע כל בוקר שיחות בובליל/שפרה. עד ערב הגמר של האח הגדול, כל הנסיונות שלי להתעלם מהתכנית לא עזרו והגעתי לגמר כשאני מכיר את הגיבורים. ידעתי מי זה בובליל, ידעתי מי זאת שפרה, מי זה ליאון, וגרוע מכך, עכשיו אני יכול להודות שצפיתי בגמר ברמה של עניין. לא שלחתי SMS-ים, אבל בהחלט ידעתי שאני אתבאס רצח אם בובליל יינצח. הוא לא ניצח, ראיתי בעצמי.
· אז איך יוצאים מהאידיאולוגיה שעליה הטפת בנחרצות רבה כל כך רק לפני חודש ?
פשוט מאוד. ממציאים תירוץ. באח הגדול המקורי לא צפיתי מפני שכאדם בוגר, לא אמור להיות לי שום עניין בחבורת אנשים זרים שכלואים ביחד בתוך בית ומבצעים משימות של תנועת נוער. בשביל לראות ערסים עילגים אני יכול להסתובב בכמה רחובות נבחרים בחולון ובשביל לראות בחורות יומרניות אני יכול להסתובב בכמה רחובות סמוכים בחולון. ובכל זאת, לבית האח הגדול VIP נכנסו אנשים שהיו מוכרים לי ברמה כזו או אחרת. קשה לי להגיד שהייתי מזהה את דודי מליץ או פנינה טורנה אם הייתי נתקל בהם ברחוב, אבל ידעתי שהם קיימים. ידעתי שהוא האקס של מאיה ושהיא חברה של ריטה. אני קורא את מנחם בן באדיקות. אני תופס משימי תבורי זמר ענק ששר חומרים שבד"כ לא מעניינים אותי וכן הלאה. שאלה אחת הייתה אקוטית ונותרה כזו גם לאחר חודש: מי זה לעזאזל גיא לובלצ'יק ולמה הוא צריך לעניין אותי ???
· מה הסיפור עם מנחם בן ?
הוא כזה. מיוחד כזה. לא ידעתי שהוא נכנס לוילה, אבל הבנתי את זה ברגע שהוא נכנס. שתול או לא שתול, ההפקה ידעה שהמפגש בין הפסאודו אינטלקטואליזם המטרחן ומייגע של בן לבין שאר תושבי הוילה יעורר בעיות. תוסיפו לזה את נפשו המסוכסכת של בן ותקבלו מתכון לחודש מענג. לפחות מבחינת ההפקה.
· אז מה בעצם היה הרגע המשמעותי ?
היו כמה: הריב בין אמיר לדודי היה נפלא. אבל בעיקר האמירה של אמיר "באת להציק ?"
כלומר, מבחינתו של גוטמן, הנוכחות של דודי מליץ היא הצקה. באת להטריד את מאיה הכוהנת הגדולה. אמיר חושב בסלבית. מבחינתו לדודי מליץ אין זכות קיום מחוץ ליקום של מאיה בוסקילה. באיזשהו מקום הוא אפילו צודק. היה עוד רגע בריב שאהבתי, האמירה של אמיר (הנעלב עד עמקי נשמתו) "אם רק היית עושה פסיק ממה שעשיתי". על מה בדיוק הוא מדבר ?
הוא נמצא ב-Performing arts ודודי מליץ במקרה הטוב מקדם מסעדה. איך בכלל אפשר להשוות בין אחד לאחר ? והיה עוד רגע של טלוויזיה משובחת ומציצנית: התמונה של גיא לובלצ'יק מקבל את ההודעה על מות סבתו. בהתחלה נורא רטנתי כנגד זה וראיתי בזה מציצנות מיותרת לחלוטין. אבל היה דבר אחד גאוני ברגע הזה: שנייה לפני שגיא נכנס לחדר האח הגדול לקבל את הבשורה, הוא לבש חולצה שעליה כתוב You’re not dead yet. הוא לא ידע, וכנראה שאם היה יודע היה נמנע מזה, ובכל זאת, רגע טלוויזיוני ענק.
· OK, ועכשיו כשהסכמת, התוודעת והתמכרת, אתה מתכוון לצפות באח הגדול הבא ?
אני לא יודע. ברור לי שזה דורש-זמן והתמסרות ואני לא בטוח שאני רוצה לעבור את התהליך הזה עוד פעם. מספיק נהייתי צופה קבוע בכוכב נולד, האח הגדול כבר ממש יהיה מוגזם. מהצד האחר, ולא נעים לי כל כך להודות בזה, ממש ממש אהבתי את זה. באמת שכן. וזה היה מעניין. ויכול להיות שזה יעניין אותי גם כשיהיו אנשים זרים. ובקיצור, אני מכין סט חדש של תירוצים שבעקבותיו יהיה לי "מותר" לצפות.
· ולסיכום, אולי כמה מילים על כל מתמודד....
יוסי מילשטיין – בכיתה י' כשיסדנו את המחששה של ביה"ס, היה בה בחור בשם עודד "פילטר". הוא היה בכיתה ט', בחור נחמד אבל תלמיד דפוק לחלוטין. די מהר המערכת התייאשה ממנו ולאורך רוב שנת הלימודים יכולנו למצוא אותו יושב במחששה. בכל שעה שבה היית יוצא מהכיתה או לא נכנס אליה בכלל, ידעת שעודד פילטר יהיה במחששה. נכון לכל שיחה איכותית. יוסי מילשטיין הוא בערך אותו דבר, רק בלי השיחה האיכותית. מימיי לא ראיתי בן אדם שמעשן כל כך הרבה.
דניאלה פיק – שתי פיקיות נכנסו לוילה. אחת דברנית ומלאת חיים (דניאלה). השנייה לא אמרה במשך ארבעה שבועות כמעט כלום וכמעט ולא נשארה בזכרון (שרונה).
אחת הייתה המודחת השנייה מהוילה (דניאלה) אחת שרדה עד יומיים לפני הסוף (שרונה).
אם בסופו של דבר הפיקית שעוד דיברה והראתה סימני חיים הייתה זו שעפה כמעט-הכי-מהר, מה זה מעיד על דעת הקהל על הפיקיות ???
כוכי מרדכי – משום מה בכל פעם שהשם שלה עלה בשיחות על התכנית בעבודה, שמעתי ביטויי נאצה וחוסר אהדה כלפייה. אני מודה שלא לגמרי הצלחתי למצוא את זה. מתוך כל האנשים שסבבו את אמיר פיי גוטמן היא הייתה זו שפחות עצבנה אותי.
מאיה בוסקילה – מבחינתי, היא התגלית האמיתית של התכנית. אם עד "האח הגדול" סתם לא אהבתי אותה, עכשיו לפחות קיבלתי את כל הסיבות המתאימות. כנראה שהיא הכי מעצבנת בארץ. אני לא יודע מה יש בה במאיה בוסקילה שנראה כל כך לא אמיתי , אבל זה כבר גובל בהטרדה. כל מילה שיוצאת לה מהשפתיים נשמעת כמו שקר. ומה זה לעזאזל המשפט "באתי עם האמת שלי". מה זה החארטה הזה ??? מה זה אומר לעזאזל ??!!??
נכון לימים אלה אני אפילו מתעב אותה יותר משאני מתעב את אופירה אסייג. הישג אמיתי לכל הדעות.
אמיר פיי גוטמן – בשבוע הראשון של התכנית אני מודה שממש התפעלתי ממנו. הוא בחור יפה שהפגין כושר מנהיגות ונראה כמו התגלית האמיתי של הוילה. כנראה שבתום השבוע נגמרו לו הבטריות והחל מהשבוע השני ההתנהגות שלו הייתה פשוט מביכה. וחבל שכך. עד שהוא התחיל לדבר על זה שהוא "בא להפיץ אהבה" יכולתי באמת להאמין שיהיה מעניין אותי לשמוע מה שיש לו להגיד גם אחרי התכנית הזאת. זה עבר לי מהר.
גיא לובלצ'יק – לא באמת, מי זה ???
עדי נוימן – ההחמצה הגדולה של התכנית לטעמי.
עדי נוימן צעירה, אנרגטית, כוּסית (בנסיבות המתאימות), קשקשנית ומלאת חיים. אני חושב שהיא יכלה להתבלט הרבה יותר ולעשות הרבה יותר. איכשהו זה לא בא לידי ביטוי ויכול להיות שההתחברות למחנה הנרגן של אמיר קצת דפק את דעת הקהל כלפיה. עוד יותר חבל ששנייה של התקוטטות ואי-לבישת תחתונים יהיה כל מה שיזכרו ממנה. היא באמת הייתה שווה יותר.
שרונה פיק – במשך ארבעה שבועות ראינו אותה בוילה ועדיין לא שמענו אותה אומרת כלום. ממש כלום. וכנראה שכל מה שייזכר משרונה הוא זה שהמשפחה הגועלית שלה לא באה לבקר אותה. ככה זה, כשזה למשימה באמצע היום והזדמנות של דקה וחצי להופיע בטלוויזיה, צביקה או דניאלה לא ממהרים להופיע. לעומת זאת, שניהם טרחו להתייצב בטרום גמר. בכל זאת, 33.5% רייטינג זה לא בא ברגל.
קורין אלאל – קורין עפה כי לא היו מספיק אנשים שהצביעו עבורה בגמר. היה ברור שלאף אחד לא יהיה את הלב להדיח אותה. איך אפשר להדיח את קורין אלאל ? זה כמו להכות כלב עם שלוש רגליים. קורין אלא היא היחידה שהקפידה להתנהג כאילו זה לא הבית שלה. היא כנראה ההומלסית הכי מסודרת בהיסטוריה. במשך חודש היא חיה בוילה כל כך מושקעת ובכל זאת גם בה היא הקפידה להראות רוב הזמן כמו הומלסית.
פנינה טורנה – אם לא דודי אז היא. Definitely. היחידה שלא היססה להשתגע בפני המצלמות. אני לא יודע בדיוק איך החברות בינה לבין ריטה עבדה כל השנים. שתיהן מצטיירות כ – Drama queens ולהחזיק חברות במצב כזה נראה לי קשה במיוחד. אגב, טורנה שיחקה את אוולין בסרט "חולה אהבה סשיכון ג'" אותה אוולין שגרמה לשמיל בן-ארי (חרפוף) להשתגע. במציאות כנראה שהיא זו שהייתה צריכה להיות מהצד השני של גדר בית המשוגעים. ובכל זאת, אני מת עליה. MILF ברמות.
מנחם בן – אני לא חושב שהוא היה שתול של ההפקה. אני פשוט חושב שהצליחו למצוא מישהו שבדומה לתומרקין, לא יהסס לפגוע בכל מי שיעמוד מולו. בלי סיבה, סתם בשביל הכיף.
באח הגדול הבא בטח יביאו את קדישמן שיסתובב שם כל היום עם חיתול או כל אחד אחר שיסכים להעליב את כולם. אולי נתן זהבי.
שימי תבורי – הוא זמר ענק, פשוט זמר ענק. גם ג'ון לנון היה ענק (אבל כנראה חרה של בן אדם). יש הרבה כאלה. "שיתרכז בלשיר. הכי טוב".
דודי מליץ – ברגעי הסיום של הגמר הבנתי שאם הפרס היה הולך לשימי תבורי ולא לדודי, הייתי מתאכזב בערך כמו אחרי הפסד של הפועל בדרבי. לא רק בגלל ההפסד של הפועל אלא בעיקר בגלל הנצחון של מכבי. חוסר הרצון לראות את הצהובים עולצים.
דודי היה הכי ראוי והכי צודק. בשבוע הראשון ציפינו שהוא ינסה לעצבן את מאיה. אחר כך המשפט השגור ביותר היה "אני ממש מופתע מדודי. הוא הרבה יותר אינטיליגנט ממה שחשבתי". ובסוף הוסרו הכפפות וכולם אמרו "מה לעזאזל הוא עשה איתה 3 שנים ???"
כנראה שבגלל מאיה בוסקילה ציפינו שדודי יהיה חכם כמו קרש חיתוך. עכשיו, בגלל הרושם שדודי מליץ עשה, אולי סוף סוף נוכל לשקם את תדמיתה של מאיה בוסקילה בעינינו. בכל זאת, היא יצאה עם דודי מליץ פעם.....
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
