הבלוג של אילון

בז'אנר הקולנועי המכונה "קומדיות בריטיות חביבות ובלתי-מזיקות בעליל" שמור ל"נערות לוח השנה" של נייג'ל קול (שביים גם את "להציל את גרייס" ומתגלה כדובר הקולנועי הנאמן ביותר של גיל הבלות אצל הנשים הבריטיות), מקום של כבוד. הצרה היחידה (אם אפשר לכנות את זה צרה) הקשורה בסרט, היא העובדה שהוא נשאר בגדר "קומדיה בריטית חביבה" לכל אורכו ולא לגמרי מתרומם. זה לא שאין התפתחויות בעלילה וכאלה אבל הן פשוט לא הכי מעניינות. את הסרט ראיתי במהלך משמרת בוקר בעבודה (שבת בבוקר) והוא עזר לי להעביר נתח נאה של זמן. את זה אני יכול להגיד לטובתו. יכול להיות שאם הייתי בבית או לא עסוק במיוחד הייתי נהנה ממנו גם כן. אם הייתי הולך לקולנוע במיוחד בשביל לראות אותו, הייתי מתבאס. "נערות לוח השנה" דומה בעיקרון להרבה סרטים אחרים שרובם, איך לא, בריטיים גם כן. "להציל את גרייס", "The full Monty" וכאלה. למעשה, אני חושב שאלמלא The full Monty לא היו עושים את "נערות לוח השנה" (הגם שהוא מבוסס על סיפור אמיתי). אם ממש מתעקשים אפשר למצוא בסרט הרבה משמעויות מעבר למובן מאליו: ההתמודדות עם המוות, גיל הבלות, החיים הכפריים החדגוניים בבריטניה וכוחה של התקשורת בעידן הפוסט מודרניסטי אלא שאיכשהו אני די משוכנע שנייג'ל קול לא כיוון למקומות האלה אלא הגיע אליהם אגב סרט.

במרכז העלילה עומדות אנני (ג'ולי ווטרס) וכריס (הלן מירן) שתי חברות טובות המתגוררות באותה עיירה בריטית טיפוסית ומשעממת. שתיהן משתעממות מחייהן אבל בסופו של דבר נכנעות להווי הכפר. כשבעלה של אנני גוסס ובסופו של דבר מת מסרטן הן מגלות שלבית החולים המקומי אין ספה בחדר האירוח. במסגרת מועדון הנשים הפוריטני בו הן פעילות הן מחליטות לגייס את הכסף אלא שלשם כך הן מציעות לצלם לוח שנה ובו תמונות עירום של חברות המועדון. הצעתן גורמת לסערת רוחות והרבה תקלות אולם לבסוף משמופץ הלוח הוא מתגלה כהצלחה אדירה. אבל, בסרטים, כמו בסרטים, להצלחה יש מחיר. זה בעיקרון תקציר העניינים. שאפו להלן מירן על משחק אדיר. מחמאות ליוצרי הסרט. תהנו ותסעדו.

השותפה שלי ואני מכירים כבר 15 שנים. למדנו יחד בתיכון, היינו יחד באותה חבורה (יענו חברה) אחרי הצבא ונשארנו בקשר לטנטי למרות שבשלב מסויים התנתקתי מהחבורה שרק הלכה והתברגנה. כשהיא התקשרה אליי בעניין של להיות שותפים היא ממש הצילה אותי. אין היצע גדול של דירות לרווקים בחולון והמעט שיש יקר מדי. אוסי (השותפה שלי) היא הפתרון המושלם. היא לא איזה בנאדם זר שאני צריך להתרגל אליו ולמניירות שלו והיא לא מספיק קרובה אליי ע"מ שהמגורים המשותפים יסכנו את מערכת היחסים בינינו.

מאז שעברנו לגור יחד תכננו להזמין את כל החברה לחנוכת בית. בגלל הילדים (שלהם) והלו"ז (שלנו) וזה שעופר היה בחו"ל וכו' וכו' וכו', זה לא יצא. עד היום בערב. בשעה טובה ומוצלחת זימנו את כולם לערב גבינות (וכיוון שלא היה יין ואף אחד ממילא לא שותה יין, אני נמנע מההמשך הכה מתבקש). לפני כמה ימים הלכנו לעשות יחד קניות והשארנו בחצי חינם כמה מאות שקלים והכול רק למען הערב הזה. קנינו כל גבינה שיש לסופר הענקי הזה להציע. קנינו סלמון ושוקלדים וגלידות ועוגות ותותים וקצפת ועלי גפן ממולאים וירקות כבושים ופיתות-קטנות-עם-זעתר ובגטים וחומוסים וסלט חצילים ומשקאות ובירות וכל דבר שקיים בערך. אתמול קניתי בורקסים ולחמניות. אוסי הכינה סלט ירקות ענקי, קרן הביאה סלט חסה, אני הכנתי עוגת שוקולד עם אגוזים וקוקוס ופשטידת תירס ואוסי גם הכינה שתי פשטידות (ברוקולי ופטריות עם גבינה). היום בערב כולם באו (חוץ מליעד שהיה בהקלטות). היה ממש מקסים. אני טופח לעצמי על השכם (וטופח וירטואלית על השכם של אוסי שישנה כרגע) על המבחר, השפע (שזה בעצם אותו דבר כשחושבים על זה) והארגון. אני חושב שהצלחנו להדהים את כולם. זה לא שהם חשבו שניתן להם חצי פיתה עם חומוס ומלפפון חמוץ אבל משותפים בתחילת דרכם, ללא כל נטייה לבשלנות, קשה לצפות להרבה and we delivered.

הבעיה היחידה היא בכמויות. את כל התאוריה של השפע למדתי מאימא שלי. בכל פעם שהיו באים אלינו אורחים היא הייתה שמה על השולחן בערך מיליון דברים שאחד יותר טעים מהשני. בפעמים הממש טובות אבא שלי היה מתגייס ועושה גריל רומני כדבעי. בקטע הזה, הורים שלי הם no. 1, אין טענות. אלא שהדבר שלא הצלחתי לרשת מהם הוא לדעת כמה לקנות. למרבה הצער גם אוסי לא כל כך יודעת ולפיכך אנחנו תקועים עכשיו עם מקרר מ-פ-ו-צ-ץ בשלוש פשטידות, קצפת, קילו תותים, ירקות, גבינות שיספיקו לנו עד 2006 לפחות, חומוסים, שוקולדים ושלושה מיכלים של גלידה. מבחינת הבירות, אין ספק שליורו הקרוב אני כבר לא אצטרך לקנות. הפריזר, אגב, נכנע סופית: יש לנו לפחות שני בגטים, חלה גדולה, שני לחמים קפואים, 15 לחמניות, 20 פיתות ושתי קילו בורקס לפחות. אני ממש לא יודע מי יאכל את כל זה. הזמנתי חבר למחר לארוחת-צהריים ויש לי הרגשה שכל שאר החברים שלי (ארבעתם) יגיעו לכאן לסייע בהקלת העול מהמקרר המסכן שלנו. אבל היה מדהים. וכולם נהנו (או לפחות ככה הם אמרו). עד שיגיע החשבון הקרוב של הישראכרט אני המרוצה באדם.

ריצ'רד קרטיס שהתנסה לראשונה בבימוי ב"אהבה זה כל הסיפור" (Love actually במקור) היה שותף ליצירת: יומנה של ברידג'ט ג'ונס, המופע של מר בין, פרנצ' וסונדרס, ארבע חתונות ולוויה אחת והעבר שלו מרחיק עד ימי "ספיטינג אימאג'" המיתולוגית (התוכנית ששימשה בסיס לחרצופים ודומיהם ושכיכבה בוידאו הבלתי נשכח של ג'נסיס ל - Land of confusion) לפיכך ניתן להבין מה הרקע הקולנועי והתפיסתי של קרטיס. הוא רומנטיקן חסר תקנה וקולנוען ותיק ומוערך מספיק כדי לגייס שורה של כוכבים שיופיעו בסרטו: יו גרנט, ליאם ניסן, קולין פירת', אלן ריקמן, אמה תומפסון, קירה נייטלי, לורה ליני, בילי בוב ת'ורנטון,ביל ניי, אנדרו לינקולן, דניס ריצ'ארדס, קלאודיה פישר ושאנון אליזבת' (שלושת האחרונות בקמיאו מצחיק במיוחד), רוואן אטקינסון ומייקל פרקינסון. מכמות השמות אפשר להבין שלא מדובר בסרט רגיל אלא בכמה אפיזודות שמתקדמות האחת לצד השנייה. המכנה המשותף לכולן הוא האהבה על היבטיה השונים אלא שקרטיס, רומנטיקן חסר תקנה, כנראה, מציג את האהבה על היבטיה הסכריניים ביותר. תוסיפו לכל זה את העובדה שהסרט סובב סביב חג המולד (שהוא תמה ידועה בסרטים) ותקבלו קומדיה רומנטית על רומנטיקה. אין ספק שלפרקים זה מעיק ומתוק מדי אבל מבחינתי, לפחות, זה היה שווה כל רגע. יו גרנט (שכנראה לעולם לא יצליח להתשחרר מתדמית המבולבל-המקסים שהוא מגלם בכישרון כל כך רב) היה מצחיק למדי. ליאם ניסן  שחקן על. ובעיקר, הכי בעיקר, ג'ון קיוזאק האנגלי, קולין פירת' (חשוב להדגיש: בינו לבין קיוזאק אין דבר וחצי דבר. הם אפילו לא דומים. פשוט הם השחקנים שאני הכי אוהב). קצרה היריעה מלפרט את כל הסיפורים שמופיעים בסרט: חלקם מרגשים יותר (לורה ליני ואמה תומפסון, כל אחת בסיפור שלה), חלקם פחות. יותר מכולם אהבתי את קולין פירת' שנוסע לחופש בפורטוגל ומתאהב בעוזרת הבית שלו שלא מבינה מילה ממה שהוא אומר. כל השאר גם כן בסדר. חובה לבוא לסרט הזה בגישה המתאימה ועם נכונות לקלוט כמויות אדירות של סוכר. מי שינקוט בשיטה הזו, יהנה לאללה.