את חגיגות הדאבל של הפועל ת"א הצלחתי להחמיץ (במובן הבלוגי של המילה). מאז חלפו להם שבועיים שבהם השתעשתי לא אחת במחשבה שאפרסם את נאום הכניעה שרשמתי במהלך אותו מחזור סיום. נאום שעסק בהשוואה בין מכבי חיפה כדורגל למכבי ת"א כדורסל. על רקע השנאה התהומית כלפי הפועל ת"א, היה ברור לי שמישהו צריך להגיד את המובן מאליו "בזמן שאתם שונאים את הפועל תל אביב, מכבי חיפה הולכת ונהיית מכבי תל אביב כדורסל". אלא שהגורל וערן זהבי רצו אחרת באותו ערב. הפועל ת"א לקחה את הדאבל וההשוואה בין מכבי חיפה למכבי ת"א תאלץ לחכות לעוד כמה אליפויות רצופות של הירוקים מהכרמל.
יש שני קווי דמיון שאפשר למצוא בהצלחה של שתי הקבוצות האלו: קודם כל, המעורבות והיסודיות של ההנהלה. תגידו מה שתרצו על שמעון מזרחי (ואלוהים עדי שאמרתי עליו כמה וכמה וכמה דברים נוראיים במהלך שלושים השנים האחרונות) אי אפשר לקחת ממנו את המעורבות והאכפתיות שבה הוא מנהל את מכבי ת"א. גם כשהאחיזה שלו מתרופפת במהלך השנים האחרונות וככל שהולך וגובר הצורך בכסף ובתקשורת צייתנית (כמו שהייתה לו פעם) עדיין שמעון מזרחי הוא המנהל הכל-יכול. בצורה דומה, יעקב שחר שומר על יציבות ניהולית מרשימה ובעיקר, יציבות בהצלחות. גם בשנים הפחות טובות, מכבי חיפה הייתה שם דבר והייתה בד"כ בצמרת. בניגוד להפועל ת"א שניהלה שתי עונות של מאבק-נגד-הירידה במהלך העשור האחרון ובניגוד למכבי ת"א ובית"ר י-ם שלוקות - כל אחת בדרכה שלה - במניה דיפרסיה אחת לעונה או אחת לכמה עונות. מכבי חיפה הייתה יציבה. זה לא דבר של מה בכך.
הדבר השני הוא הנזק שנגרם לקבוצה כתוצאה מהתחושה של "כל העולם נגדנו". בתור אוהד אדום מושבע ממש היה לי קשה לראות את כל עיתונות הספורט ולמעשה את רוב עולם הספורט מכנה את הפועל ת"א "בכיינים" או כל כינוי דומה, כשברקע, חיפה לא הפסיקה לחפור בעניין הקיזוז. הרי הקיזוז נקבע בהסכמת מכבי חיפה וכדרך להילחם בבית"ר. נוסף על כך, בתחילת העונה, איש לא ידע שחיפה דווקא תהיה המובילה (כלומר, זו שתיפגע מהקיזוז). בצורה דומה, מכבי ת"א מקטרת בשנים האחרונות נגד הפיינל פור.
אגב, בניגוד לשיטת הקיזוז בכדורגל, הפיינל פור בכדורסל הוא בהחלט אירוע חשוב ומעניין, אבל אירוע שכל כולו נועד כדי לגזול את האליפות ממכבי ת"א. הרי אף קבוצה לא תשרוד מול מכבי ת"א סידרה שלמה. במשחק אחד לעומת זאת, אפשר לעשות ניסים ונפלאות.
במקרה של העונה הנוכחית, שתי הקבוצות שילמו את המחיר על הבכיינות. במקרה של מכבי ת"א אפשר להוסיף את ההתנהגות הגועלית של פיני גרשון, אבל בסופו של דבר שתי הקבוצות שילמו את המחיר. מכבי ת"א לא פעלה מספיק כנגד הפיינל פור פשוט מפני שהמקום שלה באירופה מובטח.
שמעון מזרחי יודע שבכל מקרה, בעונה הקרובה הקבוצה תהיה ביורוליג ויהיה קהל מאוס שיבוא ביום חמישי וימלא את ההיכל המעולה.
אם חיפה הייתה יכולה להבטיח לעצמה מקום קבוע בליגת האלופות, ממש לא הייתה מעניינת אותה האליפות. שייקחו אותה האדומים. הם חיכו לזה כל כך הרבה זמן.
בכל מקרה, ההשוואה בין מכבי ת"א למכבי חיפה לא כל כך מדויקת. הכדורגל הוא עדיין יותר פלורליסטי והאליפות מתחלקת בין יותר קבוצות. גחמות חד או דו-עונתיות הוכיחו את עצמן כמצליחות (גאיידמק) בניגוד לכדורסל שבו למעט המקרה של דורסמן, קשה לחשוב על מישהו שהשקיע באופן מטורף וזכה בסופו של דבר להכניס לצהובים המאוסים.
אני משוכנע שיש רבים בארץ ששמחים על אובדן האליפות של מכבי ת"א. לא צריך להיות אוהד אדום בשביל לשמוח לאידם של המכבים. כשם שהיו רבים בעולם שלא ידעו מיהו סדאם חוסיין עד שראו את פסלו מנותץ לרסיסים ע"י המון עירקי משולהב ובכל זאת שמחו בשמחתם, כך גם לא צריך להיות אוהד של גליל/גלבוע כדי לשמוח על כך שהאליפות נוסעת צפונה.
הדבר המדהים ביותר הוא שרבים מאלו ששמחים לאידה של מכבי ת"א הם גם אלו שיעודדו אותה בשנה הבאה באירופה בטיעון המפגר שהיא מייצגת את המדינה. אין מה לעשות, האמביוולנטיות של החיים שלנו כאן באה לידי ביטוי בהרבה מקרים אקוטיים יותר מאובדן האליפות של מכבי ת"א.
ובסופו של דבר, אין אחר מלבדו, מה אתם יודעים ?
לפני כמה דקות אשתי הדליקה נרות שבת ואיחלה לי שבת שלום. יש אווירה נעימה של שבת ובמקום הטקסט עתיר השנאה לפיני גרשון שהתכוונתי לכתוב, יצאה לי השוואה בין מכבי חיפה למכי ת"א. מסימני השבת והשלווה שהיא מביאה איתה.
שבת שלום.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
