הבלוג של אילון

מצלמה שנגנבה מביתו של ידוען תל-אביבי מכילה תמונות שלו ושל זוגתו במצבים אינטימיים. כותרת מהסוג הזה תמיד יכולה לעורר עניין והמחשבה שנראה את מכמניה של אותה כוכבת שמפאת צנעת הפרט (ובוא נודה, פחד מתביעות משפטיות) אני לא אנקוב בשמה המפורש מעוררת אצלי עניין רב, אין מה לעשות, שמאלנים מנומסים אבל חרמנים לאללה.

הקטע ההוא שביומיים האחרונים, האתר של NRG מלא בידיעות בנושא ובתגובות של אנשים שהולכים סביב הנקודה אבל לא נוגעים בה (גם המגיבים של NRG וגם מפעילי האתר לא רוצים להסתבך, מסתבר). אז הנה אני תורם את שני הסנטים שלי: מדובר בכוכבת נוער שניסתה להריץ כבר כמה תוכניות בטלוויזיה ולא הצליחה. היא כיכבה באופרת סבון טלוויזיונית שזכתה להצלחה רבה בראשית ימי ערוץ 2. אסף אמדורסקי וקרח 9 הזכירו אותה בשיריהם (אם כי לא באופן מפורש). היא חברה טובה של סטייליסט ומנחה טלוויזיה ידוע. היא מככבת במחזמר בהבימה שקשור בידוען פאתטי אחר. היא יצאה עם בדרן (שהפך ברבות הימים לפאתטי) שכיכב בתכינת טלוויזיה שהצליחה (גם בתחילת ימי ערוץ 2) ומאז לא שומעים עליו הרבה (וטוב שכך) והיא התפרסמה בזכות שתי מעלות בולטות אותם היא נידבה לכל הפקה.

זה כל מה שאני יודע, אני חייב לציין שכל מה שרשום הוא בתאוריה, יכול להיות שמדובר במישהי אחרת. בכל מקרה, אני ממליץ בחום לקרוא את התגובות ב - NRG. מצחיקות לאללה. 

שלושה דברים ראויים לציון מיוחד בסרט הנפלא הזה:

בראש ובראשונה תצוגת משחק אדירה של שלושת כוכבי הסרט. ווטס ודל טורו היו מועמדים לאוסקר על תפקידם בסרט ושון פן (שהיה צריך להיות המועמד האמיתי) זכה בסופו של באותה שנה באוסקר עבור "מיסטיק ריבר" (שאליו אגיע בעתיד). אחד ממבקריו של הסרט אמר שבעתיד יציגו את הסרט בפני סטודנטים למשחק כדוגמה לתצוגה יוצאת דופן של שלושה מהגדולים שבשחקני הדור הנוכחי. הוא לא הגזים. שון פן הוא בעיני שחקן ענק. כל תפקיד שהוא עושה הוא פשוט מדהים, אין דרך אחרת להגדיר את זה ו-"21 גרם" הוא רק דוגמה אחת מני רבות. ההופעה שלו ב"מתוק ומרושע" הייתה לא פחות ממדהימה והצליחה להציל מה שהיה בסופו של דבר סרט די בינוני של וודי אלן. ב - I am Sam הוא ריגש אותי עד דמעות וכנ"ל לגבי "21 גרם". ההופעה המצויינת של דל טורו וווטס אמנם קצת מתגמדת אל מול שון פן האדיר ובכ"ז שלושתם ראויים למחמאות מקיר לקיר.

דבר נוסף שחשוב להזכיר בהקשר של הסרט הוא היחס של אינאריטו (הבמאי המקסיקני של הסרט) לדמויות בסרט. סופרים ויוצרי קולנוע לוקים לעיתים באהבת-יתר לדמויות שהם יוצרים. אצל אינריטו קורה התהליך ההפוך. בדומה לסרטים דוגמת: "כנפיים שבורות" או "רקוויאם לחלום", המסע שעוברות הדמויות במהלך הסרט, מהבחינה הרגשית והנטל שהוא יוצר הוא עצום. שלושת הסרטים האלו מצטיינים בכך שהתחושות האלו מועברות בדיוק רב לקהל ומשפיעות על חוויית הצפייה. "21 גרם" הוא סרט לא נוח לצפייה. ושלא נטעה, בעיני הוא מעולה, אבל קשה לצפייה ולעיכול. ללא ספק, אחד מהסרטים העצובים ביותר שראיתי בשנים האחרונות. וזה לא סתם עצב של טלנובלות (למרות שלפעמים הסרט מעט נגרר לאזורים האלו) אלא תחושה כבדה כזו ומחנק בגרון. עד כדי כך. זו גדולתו של אינריטו מחד אבל גם הנקודה שמכבידה על הצופה מאידך. מי ששורד דרמות קשות מוזמן לנסות. מי שלא צריך טראומות נוספות מוזמן לוותר.

הנקודה השלישית והחשובה ביותר היא המבנה של הסרט. אינריטו שנחשב לעילוי צעיר בקולנוע העולמי משתמש בטריק ידוע (שבו הוא השתמש בסרט הבכורה שלו) ופופולרי מאוד ומציג את הסרט באופן לא כרונולוגי. קשה לתזמן את הסרט שנפתח במה שהיה אמור להיות סצינות הסיום שלו וממשיך במה שהיה אמור לבוא בפתיחה וכו'. עד לשלבים מתקדמים מאוד בסרט הצופה נאלץ לעקוב אחרי דמויות שתפקידן בכוח לא ברור ועל אחת כמה וכמה, ההקשרים ביניהם. הנקודה הזו הופכת למשמעותית בעיקר לאור העובדה שאם "21 גרם" היה נערך ומוצג באופן כרונולוגי הוא עדיין יכל להיות דרמת קולנוע מעולה שמתהדרת במשחק נפלא של שלושה שחקני-על. השימוש בטריק הטרנטינואי הזה הפך לפופולרי מאוד לאור ההצלחה של "כלבי אשמורת" ו-"ספרות זולה" ולעיתים נעשה בו שימוש יתר. לזכותו של אינאריטו ו-"21 גרם" אפשר לומר שזה לא פוגם בתוצר הסופי. "21 גרם" הוא סרט לא פחות ממעולה אבל עדיין קשה מאוד לצפייה. בכל מקרה, תצוגת המשחק (בעיקר של פן. סליחה שאני מנדנד אבל הוא היה ענק) שווה את המאמץ הכרוך בצפייה בסרט.

"21 גרם" הוא משקלה של הנשמה. זה המשקל שגוף האדם מאבד ברגע המוות. ניתן להבין מכך כמה דברים לגבי הסרט. ישנן הרבה פרשנויות לשמו של הסרט. לטעמי, המטרה בסרט כולו היא להראות את אפסותם ונזילותם של החיים. ישנן הרבה דרכים להראות את זה, אינאריטו בחר בדרך המקשה ביותר. הסרט מביא את סיפורם של שלושה אנשים שלכאורה ממש לא קשורים אחד לשני ובכל-זאת הם הכי קשורים שיש.

פול ריברס (שון פן) הוא חולה לב המצפה להשתלה שבלעדיה הוא חשוב כמת. בגופו מושתל ליבו של בעלה של כריסטינה פק (ווטס). כריסטינה היא אשה בורגנית הנשואה לארכיטקט ומגדלת שתי בנות ובעיקר, בגמילה מסמים. חייה סופגים מהלומה קשה כשג'ק ג'ורדן (דל טורו) הורג בתאונת פגע וברח את בעלה. ג'ורדן הוא אסיר משוחרר שהחליט לשים את מבטחו בישו אלא שהפנאטיות שבה הוא נוקט באמונתו כמו גם העובדה שהצרות מסרבות להרפות ממנו הופכות אותו לדמות טראגית לא פחות משתי האחרות. כל מילה נוספת עלולה להרוס חלקים בסרט ולכן אני אפסיק כאן. מי שעמיד בפני דרמות קשות במיוחד חייב-חייב-חייב לראות את הסרט הזה.

זה רשמי. חבל על התחרות.

חלק מהעצבים והעייפות של היום האחרון נבעו מהעבודה. את אקורד הסיום ליום המסריח השני ברציפות נתנה הבוסית שלי שהצליחה לריב איתי על משהו שבו הייתי הכי צודק בעולם. יכולתי להבליג ולשתוק ובעיקר לשכוח אבל זה יכל להיות פשוט מדי. העדפתי לנצל את שעות הערב כדי לחטט קצת יותר בפצע. מחר יום עבודה חדש ואני יוצא למסע נקמה. ניצלתי את הערב הפנוי לחיפוש הוכחות ומצאתי אותן די בקלות. מחר אני בא לעבודה כמו מלך. עלי ורדים יושלכו לרגליי (וירטואלית או לפחות אצלי בראש) וה"בנאדם" המבואס מהפוסט הקודם יהנה מיום העבודה. בערב זיו מתחתן וה"בנאדם" לא צריך לנהוג עד כפר-סבא וחוצמזה הערב בהעדר כדורגל אני אפצה את עצמי ב - One night at McCool's. רק תראו מה שנקמה אחת קטנה יכולה לעשות.

אני מנהל מערכת יחסים אמביוולנטית עם החדשות. אני מנסה להתעלם מהן, מנסה שלא לדעת ובכ"ז לפעמים כבמטה קסם אני נגרר לצפייה במהדורת חדשות ואח"כ מתחרט. אני אח"כ מתחרט כי שום דבר טוב לא יכול לצאת מצפייה בחדשות פה בארץ. שום דבר טוב. אף פעם אין להם משהו מעודד להגיד ואם זה לא משהו שיגרום לך להתעצבן אז זה משהו שיגרום לך להתעצב. ואם לא תתעצב בגלל חיילים ופיגועים אז תתעצב בגלל שמראה הדור כפניהם של ערוצי הטלוויזיה. נבוב, ריק מתוכן וכו'.

אתמול בערב ראיתי חדשות. ראיתי גם עכשיו, את המהדורה של 5 בערב.

כבר יומיים ברציפות שאני דומע קלות מול החדשות. זה התחיל בלוויה של נעמי שמר ובמראה שלצ כל האנשים שבאו לחלוק לה כבוד אחרון ושנשארו לשיר בציבור על קברה הטרי. זה נמשך במותו של רועי ניסים מראשל"צ שלא הכרתי אישית (ואף פעם לא אכיר) ונמשך בטיל קאסם שקיפד חייהם של שני אנשים. אני דומע קלות כי בעיקר אני עייף בימים האחרונים. אני עייף וחומות ההתנגדות שלי הולכות וקורסות. אין לי כוח לנחור בבוז כלפי החדשות ואין לי כוח להעמיד פנים ולחכות לאסון הבא. אני פשוט עייף. הציניות הקבועה שבה אני עוטף את עצמי מתגלה כמעייפת ביותר וככל שאני יותר עייף פיזית אני הופך ליותר עייף נפשית. כשאין לי כוח החדשות מכניעות אותי. כשאין לי כוח אני יכול לשמוע את "ירושלים של זהב" או את דודו אלהרר מקריא את "אני גיטרה" ולהיחנק טיפה מבפנים ולדמוע קלות מבחוץ. אני יושב לבד בבית של ההורים שלי (שנמצאים בכלל בחו"ל) ואומר לעצמי: "בנאדם, מה קורה לך ?"

אבל "בנאדם" לא פנוי כרגע. הוא מתאבל על נעמי שמר ועל מיליון דברים אחרים שביום יום הוא מצליח להתחמק מהם.

גם ל"בנאדם" יש רגעים רעים.

יש בחור אחד (או יותר נכון לומר היה בחור אחד) שקוראים לו ג'ון לנון והוא פעם כתב שיר שנקרא Instant Karma שזה גמול מיידי, אם תרצו. חשבתי על הביטוי הזה, "גמול מיידי" בהקשר של נבחרות שבדיה ודנמרק. בניגוד לדעת הרוב (לפחות אצלי בחברה) אני לא מאמין שהמשחק היה מכור. זו האשמה חריפה מדי בעלת קונוטציות לא חיוביות. יש דרך אחרת להסתכל על זה: שבדיה ודנמרק הן מדינות שכנות ובארצות סקנדיביה הקירבה הגיאוגרפית דווקא גורמת ליחסים חיוביים, שלא כמו מדינות אחרות שאני מכיר, והיריבות הגדולה ביותר בין שתיהן היא כנראה ספורטיבית. ומהצד האחר עומדת נבחרת איטליה שהיא נבחרת שתמיד מציגה כדורגל לא מוצלח במיוחד שאיכשהו מצליח להביא אותה לשלבים המתקדמים. זו בדיוק ההגדרה לנבחרת מסוכנת. אני משוכנע שגם לדנמרק וגם לשבדיה היה את האינטרס להעיף את האיטלקים על-מנת שאף אחת מהן לא תאלץ לפגוש אותה בשלבים מתקדמים יותר. כך שבעצם אפשר להגיד ששתיהן, מתוך חוסר כבוד האחת ליכולת של האחרת (שכן הן העדיפו להשאיר האחת את השנייה ולא את האיטלקים), גרמו להעפת האיטלקים. אני לא חושב שצריך לעשות הרבה תיאומים בעניין הזה. ברגע שלשתי הנבחרות יש אינטרס משותף, אין דבר שהוא קל יותר לביצוע מזה. ולא שצריך לסגור מראש על תוצאה אלא אפשר פשוט להגיע להבנה שבשתיקה שלשתי הקבוצות מתאים תיקו 2. מנצסטר יונייטד הגדולה וולנסיה עשו את אותו דבר. הן פשוט לא תקפו ולא התאמצו יותר מדי והמשחק בין שתיהן נגמר ב - 0-0 והעלה את שתיהן לשלב הבא בליגת האלופות, לפני כמה שנים. אלא שאם זכרוני אינו מטעני, גם אז, שתי הקבוצות נענשו. ולנסיה הפסידה באותה שנה בגמר שמנצ'סטר כלל לא הגיעה אליו. כך גם לגבי שבדיה ודנמרק. דנמרק הודחה אתמול בידי הנבחרת הטובה באליפות (עד כה) ושבדיה הודחה שלשום במה שהפך להיות המשחק הגרוע ביותר באליפות, בדו-קרב פנדלים שהיה, לפחות לטעמי, אכזרי במיוחד.

אז מה יצא לשתי הנבחרות מהמזימה הבלתי-מוכרזת על איטליה ? ממש כלום. שתיהן לא הצליחו לקצור את פירות שיתוף הפעולה ושתיהן חוזרות לסקנדינביה.

בסיכומו של עניין, עוד יתברר שהמרוויחה הגדולה מכל האירוע היא דווקא נבחרת איטליה.

מהצד האחד האיטלקים תמיד יוכלו להגיד שאכלו להם ושתו להם ולקחו להם וכו'. מהצד האחר ההדחה המוקדמת מהיורו תגרום לקברניטי הנבחרת האיטלקית לעשות בדק בית ולבדוק מה קרה לסקוואדרה אזורה (ובשעה טובה ומוצלחת להיפטר מדל פיירו, ויירי ושאר הדוגמניות) ומהצד העוד יותר אחר, ההדחה המוקדמת איפשרה להם להימנע מהמפגש עם הולנד או צ'כיה בשלב רבע הגמר - מפגש שלאור היכולת האיטלקית היה יכול להפוך לחוויה מפוקפקת וטראומטית במיוחד לדוגמניות השיער האיטלקיות.