הבלוג של אילון

בוקר טוב,

"הבלוג של אילון" מציין היום שנתיים להיווסדו.

האמת, אין לי שום דבר מיוחד להגיד על זה. ממש כלום.

אני מודה מקרב לב לכל מי שטורח לקרוא ולהגיב או לקרוא ולא להגיב.

אני מעריך את הסיבולת של הקבועים שלי שנאלצים להתעמת לעיתים תכופות עם ביקורות על סרטים זניחים ומשחקי כדור.

אני מקווה להמשיך לכתוב גם בשנתיים הבאות לפחות.

תיכננתי לקראת יום השנה לשנות את שם הבלוג ולהתחיל להשתמש בשם המקורי שלי אבל החלטתי שלא לעשות את זה. מי שקורא כאן באופן קבוע יודע מי אני. מי שלא, זה לא חשוב לו. ואני יכול להסתייע באנונימיות היחסית בשביל לכתוב דברים כמו "אבי נמני מנייק".

כיוון שלא יפה לסיים ברכה שאני כותב לעצמי במילים "אבי נמני מנייק", אני מעדיף לסיים בנימה אופטימית. החיוך בתמונה שלמטה מוקדש לכל הקוראים הקבועים שלי. ניפגש ביוני 2007.

אחת לכמה זמן יוצא לך להיתקל בסרט זר, שווה במיוחד, וכשזה קורה, שמחה גדולה. אין מה לדבר. "לפתות את ד"ר לואיס" הוא ללא ספק אחת מהשמחות האלו. מי יכל להאמין שסרט בצרפתית (ועוד צרפתית-קנדית שהיא מוזרה יותר מהצרפתית הרגילה) יכול להיות כ"כ מקסים ומשובב (אני. בגלל זה ראיתי אותו). סנט מארי לה-מודרן הוא כפר דייגים בלב שומקום. פעם, הכפר ידע עדנה כשהים הניב שלל מדי יום אולם בשמונה השנים האחרונות תושבי הכפר חיים על דמי אבטלה, ללא כל עתיד באופק. הסיכוי היחידי שלהם להינצל מהייאוש הוא ע"י מפעל שאמור להיות מוקם בכפר אלא שהבעיה היא שהמשקיעים לא מוכנים להקים מפעל אם לא יעבור להתגורר באי רופא שיעבוד במשרה מלאה. באמצעים מפוקפקים למדי מצליחים תושבי הכפר לגייס את ד"ר לואיס, רופא עירוני צעיר ונאה. המאמצים שמשקיעים תושבי הכפר בשכנועו של לואיס להישאר בכפר מהווים את חלק הארי של הסרט החמוד הזה. זה לא שיש בסרט הבלחות קומיות שלא ראינו באלף מקומות אחרים וזה לא שהסרט מכיל בשורה מיוחדת אבל, בדומה לסרטים כמו "להעיר את נד", "להציל את גרייס" וכיו"ב, גם "לפתות את ד"ר לואיס" (ורק עכשיו אני שם לב שלשלושת הסרטים שהזכרתי יש את אותו שם בשינויים קלים) מתבסס על הדינמיקות המיוחדות שמאפיינות מקומות קטנים והומוגניים. אותי זה הצחיק לאללה. השותפה שלי שהצטרפה אליי באמצע הצפייה גם נהנתה מאוד, לפיכך, המלצת הבית היא בכיוון הלראות את הסרט.