הבלוג של אילון

בואו ננסה להפיג את המתח לקראת המשחק בין גרמניה לארגנטינה, ונתעסק בנושא קליל למדי. החמאס. כתבת השער של מוסף השבת של ידיעות עוסקת בחמאס ובגל המעצרים של בכיריו (אני מקווה שישחררו אותם ברגע שרון ארד יחזור עם המפתח של התא שלהם). מצד ימין אפשר לראות את התמונות של צמרת החמאס וביניהם את אדום הזקן, החמאסניק המפורסם ביותר בארץ מוחמד אבו-טיר (שעיקר גדולתו היא כמובן בחיקוי המפורסם שלו שעושה טל פרדימן בארץ נהדרת). לא הייתי מתייחס לאבו טיר, אלמלא התמונה שמתחתיו. כן, כן, אמנם טל פרידמן עושה חיקוי מצחיק של אבו טיר, אבל עזיז דוויק מהנהגת החמאס הוא בעצם טל פרידמן בעוד 20 שנה, 20 ק"ג וזקן. ההוכחות מצורפות....

בוקר טוב,

אחת לכמה זמן יוצא לי לדחוק בקוראיי המועטים לגלות התייחסות לרשימת שירי השבוע שמופיעה פה למעלה מצד שמאל.

כן, כן, אני יודע, זה ממש לא קוּלי, אבל לא אכפת לי. יש לפעמים רשימות שרק מלקרוא אותן אני מתמוגג ממעשה ידיי. הרשימה של עכשיו למשל, היא אחת מהן. השיר של אלקטרה הוא פשוט השיר הכי מגניב של הימים האחרונים. הכי סיקסטיז שאפשר מבלי להישמע כמו העתקה. הכי רוקפור מבלי להישמע שי נובלמן. הכי סופרימז מבלי להישמע סמוקי רובינסון. בקיצור, 3:28 של תענוג.

והשיר של איימי מאן הוא השיר הכי יפה שאתם מכירים בלי לדעת מי שרה אותו. והטקסט שלו הוא הכי אלאניס שיש בלי שהיא תכתוב אותו. וברוס ספרינגסטין בקאבר מגניב לפיט סגר (זמר העם האמריקאי) מתוך אלבום של קאברים שהוא מוציא לכבודו. ולהקת פיקוד דרום באחד מאותם שירים-של-פעם, שירים-שלא-נס-ליחם, או בקיצור, שיר יום זכרון קלאסי שבקלאסי. ובסוף הרשימה, כבר שבועיים ברציפות, הקאבר המשעשע לדפש מוד. הסמבה הג'אזית הכי מגניבה שיש. בקיצור, נסו ותיהנו. כיוון שמבחינתי פספסתי קריירה של עורך מוזיקלי, הנה ההזדמנות לתיקון. בשמחות.

מוקדש לטליק שכתב את השורות האלה והזכיר לי מעשה שהיה כך היה...

ב-1982 הייתי בן 6. בחוץ הייתה מלחמת לבנון, בגין, אינפלציה ואריק שרון ובעולם כולו היה מונדיאל. ספרד 82' היה אחד המונדיאלים הטובים ביותר שהיו והוא ללא ספק המונדיאל הראשון שאני זוכר וכנראה גם משחק הכדורגל הראשון שאני זוכר.

בספרד 82', הונגריה מחצה את אל סלבדור 10-1. ברייאן רובסון כבש את השער המהיר ביותר בהיסטוריה של המונדיאלים (ועוד לרשת של צרפת...) ונורמן ווייטסייד היה לשחקן הצעיר ביותר שאי פעם שיחק במונדיאל. ב-1982 מחזור כ"א של בי"ס יסודי ע"ש י. שפרינצק בחולון סיים את לימודיו. בימים ההם, מסיבות מחזור היו עסק די פשוט. מתכנסים במגרש של ביה"ס, הבוגרים מעלים הצגה או איזה שטות, המורים מברכים, ההורים מתרגשים וכולם בסוף הולכים לחוף הסלע בבת-ים ונשארים ערים כל הלילה. במסיבה ההיא הייתה עוד אטרקציה קטנה: אני. בבוקר של אותו יום נכנסה רות לבב (לנצח סגנית המנהלת) לכיתה שלנו, א-4(הכיתה שלנו הייתה ממוקמת בקומת הקרקע ורות לבב שתמיד הלכה עם עקבים מחודדים של 12 ס"מ לפחות כנראה לא רצתה לעלות במדרגות) ושאלה מי מהילדים יודע לקרוא טוב. רק גיא שמואל ואני הצבענו. היא העיפה מבט אחד בגיא ומבט אחד בי, ובחרה בי. בכיתה א' הייתי ילד מתולתל ורזה, עם עקבות של הבלונדיני שהייתי בשנים הראשונות לחיי והייתי חמוד. לאללה חמוד. מסתבר שאז גם היו לי "ביצים". רות שלפה אותי מהכיתה, לקחת אותי למזכירות (אחד מהביקורים הרבים שיהיו לי במזכירויות השונות של המוסדות בהם עברתי) ונתנה לי טקסט לקרוא. עשיתי אודישן מצויין. באותו רגע הפכתי לנציג השכבה הצעירה שמברך את הבוגרים בטקס שנערך בערב. הגעתי לטקס עם כל המשפחה. אבא, אמא ואלוני (שכנראה היה במשימת ריגול כיוון ששנתיים מאוחר יותר הוא היה עתיד לסיים את לימודיו באותו מקום בדיוק). אני לא זוכר איך הקראתי את הטקסט שלי. אמא שלי אומרת שהייתי מעולה (אבל יש לי תחושה שהיא משוחדת). במשך שנים אחר-כך היא הייתה מזכירה לי את הרגע שבו אמרתי: "היום אתם עוזבים (ובתנועה דרמטית ספקתי את ידיי) ואני נשאר פה". וכשאני אומר היא הייתה מזכירה לי את הרגע אני מתכוון לזה שהיא הייתה מספרת לי עליו כי אני לא זכרתי ממנו כלום. רק דבר אחד אני זוכר מהטקס ההוא. דבר אחד בדיוק. את הרחש שעבר בקהל ברגע שסאסי השמן הודיע שאיטליה מובילה 2-1 על ארגנטינה. חייבים להבין, ארגנטינה של המונדיאל ההוא הייתה ארגנטינה של מראדונה בן ה-22. מראדונה של ימי ברצלונה. מראדונה שהיה אמור לכבוש את העולם ובסופו של דבר הורחק באדום מוצדק נגד ברזיל, בבית רבע הגמר. הופעת הבכורה שלי בפני קהל ואני לא זוכר ממנה כלום. רק את הרחש הזה, השמועה שעוברת מפה לאזו, איטליה מנצחת. אני מבין לליבו של טליק שעלול להחמיץ את המשחק בין גרמניה לארגנטינה לטובת מסיבה של כיתה א'. אני מקווה בשבילו שהוא לא יחמיץ, אבל בסקופ הרחב של הדברים, אולי זה שווה את זה. יש דברים שהולכים איתך לנצח ולגמור את כיתה א' בזמן מונדיאל הוא כנראה אחד מהם.   

שריקת הסיום למשחק בין ברזיל וגאנה אישרה את מה שפחדתי ממנו לפני יומיים. לא היו ולא יהיו הפתעות במונדיאל הזה. ככה זה. אם גרמני אז עד הסוף. ברזיל נראתה טוב, במיוחד לקראת סוף המשחק, אלא שעד כה, היא לא נתקלה באף יריבה שווה באמת. בבית המוקדם היה לה את קרואטיה (וברזיל התקשתה), אוסטרליה (סביר) ויפן (שבד"כ נראית נלהבת מגודל המעמד ופחות קשורה אליו) ועכשיו בשמינית, גאנה. ברבע גמר ברזיל צריכה לפגוש את ספרד או צרפת (הלוואי הלוואי הלוואי שספרד) ושם היא תצטרך, אם לא להתאמץ, אז לפחות להזיע קצת.

משחקי אתמול היו רעים במיוחד. המשחק בין אוסטרליה לאיטליה לא היה עד כדי כך רע אבל הסיום שלו כמו נלקח מסרט רע במיוחד. כשהייתי צעיר יותר הלכתי לראות עם החבר'ה את הסרט "היט". אל פאצ'ינו שיחק את הטוב ורוברט דה-נירו שיחק את הרע. אני לא אוהב את אל פאצ'ינו. מאוד לא אוהב את אל פאצ'ינו. ואני זוכר שלאורך כל הסרט אמרתי לעצמי "אם אל פאצ'ינו מנצח בסוף, אני מפסיק ללכת לקולנוע" ובאמת אל פאצ'ינו ניצח בסוף ואני אמנם לא עמדתי בהבטחתי והמשכתי ללכת אבל בהסתייגות קלה. ככה זה היה אתמול. לא הגיע לאיטליה. פשוט לא הגיע לה. על יכולת כזו צריך לעוף הבייתה. על יכולת כזו צריך לתת לנו את הצ'אנס להפתעה במונדיאל הזה. אבל, זה לא קרה. האיטלקים שרדו בדרכם האיטלקית. ונחנו תפקידנו זה לנגב את הדמעות. ככה זה. ידעתי שלא הייתי צריך לאהוד את האוסטרלים.

אם לא הספיקה לנו הטרגדיה של הצהריים, באה אתמול הטרגדיה של הלילה. אני לא חושב שהמשחק בין שוויץ לאוקראינה היה עד כדי כך רע, אבל אני משוכנע שהיה עדיף לי ללמוד למבחן שהיה לי היום בתיאוריות וגישות מאשר לבזבז 120 דקות על המשחק של אתמול. ועכשיו, איטליה ואוקראינה יפגשו ברבע הגמר ואחת מהן תזכה בכרטיס הכי לא מוצדק לחצי גמר. רבים מזכירים את המונדיאל של 82' והיכולת הדלה של האיטלקים עד לשלבים המכריעים. אני לא חושב שהדוגמה במקומה כיוון שאיטליה ההיא הצליחה לנצח את ברזיל באחד המשחקים הטובים בהיסטוריה. בכנות, מישהו שראה את האיטלקים אתמול באמת חושב שהם יכולים להנפיק מעצמם משחק שיהיה קרוב ברמתו למשחק ההיסטוריה ההוא. אין צ'אנס שבעולם.

הערב, ב-22:00 ספרד מול צרפת. ספרד נראתה עד עכשיו הרבה יותר טוב מהצרפתים אבל לספרד יש מסורת של כשלונות בטורנירים גדולים. כל פעם מחדש הם מצליחים לאבד את הראש בשלבים המכריעים. מהצד השני צרפת. זידאן יודע שכל משחק מקרב אותו לסוף הקריירה ואני משוכנע שהוא לא רוצה שהיא תיגמר בשמינית. חוץ מזה לצרפתים יש את הנרי וויירה ומקללה ואם דומאנק לא יפריע להם כפי שהוא השתדל לעשות עד עכשיו, אולי נראה את צרפת מנצחת ומפחידה את הברזילאים ברבע גמר. אגב, חשוב לי לציין, ככל שהמונדיאל הולך ומתקדם, אני מאבד את הסבלנות של כלפי הברזילאים. זה לא שציפיתי שכל משחק שלהם ייגמר בהצגות של 5 ו - 6-0 אבל יש משהו מאוד ציני בכדורגל שלהם וגרוע מכך, בכבוד שהשופטים נותנים להם. אם יש משהו שאני שונא זה כבוד מהשופטים. זו בדיוק אחת הסיבות בגללה הערכתי מאוד את מייקל ג'ורדן אבל לא סבלתי אותו באותה נשימה. לפיכך, ברזיל מוכרזת החל מעכשיו כפרסונה נון גרטה ואני מוכן אפילו לראות את הצרפתים מנצחים אותם, רק לא לראות אותם. זהו, עכשיו משהבטחתי את זכייתה של ברזיל בגביע העולם, אני יכול לעבור לסרטים.

מצטער פוסי. אני פשוט מצטער, אבל אם טליק יכול להשתלח (ובצדק גמור) בנבחרת האנגלית, אז אני יכול להשתלח בסקוודרה אזורה. חוץ מזה, אמרת לי פעם שאת בעניין של פלורליזם. לא ככה ?

פשוט לא הגיע לאיטלקים. לא הגיע להם. לא הגיע לנו בתור קהל לראות את המשחק הזה, ולא הגיע לסקוודרה אזורה לשרוד את השמינית גמר הזו. כל-כך רציתי הפתעה וכל-כך רציתי שהאוסטרלים ינצחו. ואם כבר להפסיד אז עדיף to go down in flame ולא באנטי פנדל הזה. כמה נחמד יכל להיות רבע גמר בין אוסטרליה לאוקראינה שמתוכן אוסטרליה הייתה עולה. אבל זה לא יקרה. איטליה תטייל בדרך לחצי גמר (או אולי לפי המודל של גרוסו: תצלול לחצי הגמר...) והאוסטרלים יחד עם חוּס הידינק הענק יתנחמו (?) בסימפטיה. חבל, כל-כך חבל.