הבלוג של אילון

אחרי הצפייה ב"המפיקים" חשבתי לעצמי, מה עוד צריך לקרות על-מנת שאבין שאני ממש, אבל ממש ממש, לא אוהב מחזות זמר. על אחת כמה וכמה מחזות זמר שעברו אדפטציה לקולנוע (לא הייתי חייב ובכל זאת נורא נהניתי לכתוב "אדפטציה").

מה עוד צריך מת'יו ברודריק לעשות על-מנת שאבין שהדמיון הקלוש בינו לבין אחי היחידי, לא יכול לספק לו הגנה מפני פשעיו הקולנועיים. ו-don't even get me started לגבי נת'ן ליין. שהוא המעצבן האמיתי.

בקיצור, כפי שניתן להבין, מאוד לא נהניתי מ"המפיקים". זה אולי עשוי טוב, מרשים, מתוזמר היטב וכו', אני משוכנע שברחבי העולם יש לא מעט גאים שמאוד מרוצים מהסרט, אבל זה זוועתון. אני סבלתי. יש מצב שבגירסה המקורית של מל ברוקס, לפני קרוב לארבעים שנה, זה היה סרט מוצלח. אולי קצת חתרני. אולי Zה אפילו ענה להגדרה של הומור מטורף. מה שלא יהיה ובעיקר מה שלא היה, זה עבר לו. ישנם דברים שמוטב היה להם, לו נשארו בעבר. שם תהילתם לשם הם שייכים. "המפיקים" הוא אחד מהם. אפילו וויל פרל בתפקיד אורח וויל פרל-י לא מצליח להעלות חיוך. בקיצור, לא עוד מחזות זמר. צריך להתחיל להקשיב לקומון סנס שלי.

מדי פעם הוא צודק.

עונת הכדורגל הסתיימה לפני כמה שבועות באווירה מעיקה במיוחד. הניצחון האדיר של הפועל ת"א בדרבי התגמד לנוכח האירועים שסבבו את המשחק, והנה, הקבוצות הגדולות מתחילות את אימוניהם כבר היום ואי אפשר שלא לחוש בריח החמוץ-עד-מסריח שעולה מכיוון פתיחת ההכנות. האמת, מקורו של הסרחון בהופעה של הנבחרת הצעירה (כשהבעיה היא לא ההפסדים אלא האווירה שאפפה את הנבחרת לכל אורך המסע, למעשה, החל מרגע ההעפלה לטורניר) אבל קשה להאשים רק את גיא לוי והילדודעס. הררים של מילים נשפכו על כך שמשהו רע קורה בכדורגל הישראלי, אבל אף אחד לא מונע את זה. וחבל.

יוסי אבוקסיס אולץ לפרוש ובכה כל הדרך למסיבת העיתונאים שלא התקיימה. קורנפיין החליט שלא להיאבק על מקום בשערה של בית"ר מול אף שוער אחר. שביט אלימלך פוטר בצורה מבישה ממש מהפועל ת"א ולדעתי, הדבר היחידי שמחזיק את נמני כשחקן פעיל הוא התקווה שלוני ימכור את הקבוצה ונמני יוכל לעשות מה שהוא רוצה. בינתיים, הוא משחק.

יש אווירה רעה ולא נוחה. באימון הראשון של העונה 800 אוהדי בית"ר קראו לשום להתפטר. בחיפה, לעומת זאת, רק 8 אוהדים (10 באתרים מסוימים) הגיעו לאימון הבכורה. זה לא נראה טוב וזה לא יהיה טוב. הלוואי ואתבדה.

כן, כן, במסגרת המתיחה הכללית שעוברת על בעל הבלוג, הקיץ הזה יוקדש ל"כוכב נולד".

שלב האודישנים הסתיים ואתמול גמאתי בשקיקה את התכנית הראשונה של הנבחרת, ומבחינתי, זו ההוכחה הטובה ביותר לזה שאני הופך/הפכתי לצופה אדוק.

אז מה היה לנו שם ?

בוא נגיד כך, עד לדקה האחרונה, עד לשניות האחרונות של המשדר, הכול התנהל by the book. כל המועמדים שחפצתי ביקרם עלו לשלב הבא, המועמדת שרציתי לראות מחוץ לתכנית נתנה את הביצוע הגרוע של הערב, והכול היה מוכן לקראת ערב גדול לעדה הרומנית (איריס שטרנברג) ולגזרת חולון-בת ים (איריס, דורון רוקח וחן אהרוני). אלא שבשנייה האחרונה, ממש כמו סל אליפות של ג'יימי ארנולד שחובט לך בפרצוף, הסתננה ארלין גולד, ללא-ספק המועמדת הכי מעצבנת בעולם, לשלב הבא, על חשבון איריס שטרנברג.

נכון, איריס לא הבריקה במיוחד, אבל ארלין גולד הייתה זוועה. לו הייתי חסיד של קונספירציות, הייתי אומר שההפקה דאגה להעביר את ארלין גולד הלאה, כיוון שהיא מעניינת יותר. אבל, אני לא רוצה להישמע כמו ילד קטן (מעניין, התחלתי לכתוב פוסטים בקצב על כוכב נולד, אבל אני "לא רוצה להישמע כמו ילד קטן....").

אגב, אני לא מבין גדול בשירה וכו', אבל מרים טוקאן לא הייתה כל-כך מדהימה בעיניי. יש לי תחושה שהעובדה שהיא, נו...איך אומרים...אתם יודעים...נו...ערבייה, די עזרה לה לעבור לשלב הבא. טוב להפקה שתהיה מועמדת ערבייה בשלבים הגבוהים. זה מביא רייטינג ו-SMS-ים.

ככלל, שלומי בראל נראה לי מועמד סביר לחלוטין וכפע שאמרתי לשותפי לצפייה, זה שיש סולו א-לה סלאש בערב שבת בערוץ 2 בפריים טיים, זה ההישג האמיתי. שיישאר ככה.

הלב הולך עם דורון רוקח ולא רק בגלל הקירבה הגיאוגרפית אלא בעיקר בגלל שמדובר בבחור שמן. שמן מאוד. הסימפטיה שלי אליו היא אוטומטית. בלי כל קשר, הוא שר מאוד מרגש.

עדי אולמנסקי מעצבנת פחות ועל כן לא שטמתי אותה בעקבות הביצוע המוצלח ליהודית רביץ שהשאיר אותה בתחרות. חן אהרוני (עדיין, כנראה, עם שרשרת של מכבי) נראה זחוח מדי, אבל שוב, הוא מחולון ועל כן אין לי שום יכולת להתיימר לאובייקטיביות במקרה שלו. השאר היו בסדר, פחות או יותר.

אגב, בלי כל קשר לביצוע, הייתי בטוח שהקהל ידיח את נדב קדמון ולו רק כדי להימנע מהצורך לראות אותו שוב. הוא אחד מהאנשים המכוערים ביותר שעלו על המסך שלי (ועלו לא מעט). כדי לאזן (ולא לצאת מרושע לגמרי) אני אגיד שהוא היה בסדר גמור.

ומה הערב: הערב יש לי הזמנות לקאמרי. "הכתובה" נקווה שיהיה מעניין. אולי, מי יודע, לראשונה אחרי כמה שנים אני אקליט בוידאו ואצפה אחר-כך (הוידאו נמצא אצל ההורים כבר שנתיים לפחות, הגיע הזמן לקחת אותו חזרה) ואולי לא. העיקר שהמרינה-פון-שוורצה-מקסמיליאן-דובלצ'איי-ארגולה-באך-פון טרייר הזאת תעוף מהתחרות. היא מעצבנת (וכן, כן, אני יודע שהיא מיוחדג'ת לאללה).

נסעתי היום בדרכי חזרה הבייתה, שמח וטוב לב (סתם, לא הייתי שמח וטוב לב. ב-17:00 היה לי תור לעקירת שן בינה) ושמעתי את הגירסה המחודשת של הראל מויאל לשיר "לא מכירים אותך" שהוא הוציא לפני כמה ימים. הסתבר שלרשת ג' או גלגל"צ מאוד הציקה ההגיה של המילה "מכירים" שהראל בחר לשיר בצירה במקום בפתח או קמץ או whatever ועל כן, מויאל חזר לאולפן, הקליט מחדש את השורה, מיקסס שוב, עריכה דיגיטלית, כל הסיפור, ושלח את השיר לרדיו. והכול, כדי שיהיה לאסף צ'רנילס או הדס אהרון או מקריא העומסים התורן בגלגל"צ אנקדוטה קטנה לספר בין גינות סחרוב לגלילות-פקוק.

אני מודה, לא הייתי שם לב לכל הסיפור הזה אלמלא הטור של של דוד רוזנטל בוואלה!

במקום שבו מויאל לקח הכול בספורטיביות, רוזנטל התרגז בשמו והחליט לזעוק את ההתנשאות על בוגרי כוכב נולד. בולשיט.

רוזנטל מפספס את הנקודה העיקרית. אמנם הראל מויאל עושה רושם של בחור נחמד מאוד ויש לי תחושה שמדובר ביוצר טוב בהחלט (אני מכיר רק שלושה שירים שהוא כתב ושלושתם יפים בעיניי) אבל חשוב לזכור, מויאל התפרסם בזכות "כוכב נולד 2" וכוכב נולד, מה לעשות, מייצרת בעיקר סלבריטאים שעם קצת מזל והכוונה נכונה הופכים להיות זמרים טובים ויוצרים טובים לא פחות.

כשזה מגיע ליוצאי כוכב נולד, any publicity is good publicity וצריך תמיד לזכור את זה.

אין לי ספק שבטענתו הבסיסית, דוד רוזנטל צודק: רשת ג' או גלגל"צ נטפלו למויאל בלי שום סיבה טובה. הרדיו הרי מלא בשיבושי לשון (במקרה הטוב) ושטויות (במקרה הפחות טוב) והפתח/קמץ של מויאל הוא לא מה שיציל את דעתם המשתבשת ממילא של בני הנוער. אלא שטענתו הבסיסית של רוזנטל לא רלוונטית למקרה.

מויאל חזר לאולפן והקליט מחדש את השורה בשיר כיוון שהוא ידע שזה יעורר הדים. והדים, מעוררים קהל, וקהל מעורר עניין ועניין מעורר מכירות. simple as that. כשם שלקראת כל אלבום של אביב גפן (בתחילת דרכו) היו מופיעות כתבות על בני נוער שאיימו להתאבד בעקבות שיריו והגותו, כך מויאל לא מעודד התאבדויות, אבל חוזר כמו ענק כדי לשנות שורה בשיר.

ובכלל, מבלי להכיר את האיש לעומק, יש לי תחושה שמבין כל יוצאי כוכב נולד, מויאל ניחן במה שבהעדר הגדרה אחרת ניתן לתאר כ"לא פראייר" ובענק. הבחור זכה בהפתעה בכוכב נולד 2 בצורה הכי הגונה שאפשר (יש שיאמרו שלא) ובכל זאת, שנתיים הוא נאלץ לראות את סקעת בתפקיד הקדוש המעונה (ואין מה לעשות, בכל ראיון עם סקעת מרחפת מעל תחושת "אכלו-לי-שתו-לי").

הוא מיהר לעזוב את "משפחת טדי הפקות" (עלק משפחת...) אחרי הזכייה, ויש לי תחושה שזה נבע מכך שהוא באמת ובתמים רוצה להיות זמר ולא מופיע בפסטיגלים (סקעת) או עושה מחזות זמר מבישים (סקעת) או סתם בארון (כנראה ששוב סקעת).

מהצד האחר, הוא יודע לנצל טוב-טוב את דקות התהילה שניתנו לו. הוא באמת רוצה להיות זמר, אבל הוא לא מהסס להשתמש בפלטפורמה של כוכב נולד. הטקסט של "לא מכירים אותך" בין אם בצירה ובין אם בחטף/קמץ מעיד על סוג של התבגרות. ואתם יודעים מה, יש לי תחושה שהוא מתכוון למה שהוא אומר שם. אולי זה קצת ציני מצידו לכתוב שיר מהסוג הזה לאור הדרך שבה הוא קנה את תהילתו, אבל מכיוון שלי נראה שהוא מתכוון לזה, אני סולח לו.

בקיצור, לא פראייר וכנראה שגם לא זקוק לעזרתו האדיבה של רוזנטל.

בגיל 84, אחרי אין ספור הפסדים, נמצא ההסדר שמאפשר את בחירתו של שמעון פרס לתפקיד כלשהו. מועמד יחיד. איך לא חשבנו על זה קודם.

ובכל זאת, בואו נודה, כשקולט פרשה ורובי פרש, ופרס נשאר לבד, נכון שהיה רגע שבו חשבנו שעדיין הוא לא יבחר. שמשהו יקרה והחלום של שימון שלנו יטורפד. תודו תודו, אני מודה.