הבלוג של אילון

החבר-הכי-הטוב-שלי-2 סיפר לי פעם על פתיחה מדהימה של סרט: אלפי ציפורים עפות ופתאום נמעכות כנגד זכוכית בלתי נראית. נדמה לי שזה מה שהוא סיפר. לך תזכור, עברה שנה לפחות. בצורה דומה, הפתיחה של "ביום שזה יקרה" היא מדהימה. כל כך מדהימה עד שכמעט ואפשר לסלוח לסרט שלא מצליח לקיים לגמרי את ההבטחה שניתנת בפתיחה הזו. ולא שמדובר בסרט רע או בבזבוז זמן, אבל פשוט מדובר בסרט שלא מצליח לקיים את כל מה שהפתיחה שלו מבטיחה.

מערכת היחסים שלי עם מ. נייט שמלייאן ידעה מורדות ומורדות. "החוש השישי" היה אדיר ובזמנו חשבתי שמדובר באחד מסרטי המתח/אימה הטובים ביותר שראיתי. הזמן שחלף (וכנראה גם האכזבות מהתוצרת של שמלייאן) עזרו לי להתייחס לחוש השישי בפרופורציה. זה סרט ענק, אין ספק, אבל כנראה שעיקר תהילתו קשורה בטוויסט ולא בסרט עצמו. "בלתי שביר" היה מעיק ומאכזב (והיווה את הדוגמה הקולנועית הטובה ביותר למושג "משבר האלבום השני"). "סיינס" כבר היה שילוב של שיעמום, אכזבה ואפילו רמאות ואת "הכפר" לא היססתי לשחוט מעל הבלוג הזה ממש. את "נערה במים" לא טרחתי לראות ואפילו לא בסינמות.

ובכל זאת הגעתי ל"ביום שזה יקרה", בעיקר, בגלל שלא ידעתי שזה הסרט החדש של שיימליאן. החלטנו ללכת לסרט והלכנו. יחד עם הכותרות ועם אותה סצינת פתיחה, גיליתי שזה החדש שלו.

"ביום שזה יקרה" מצליח לכפר על סרטיו האחרונים של שיימליאן. הוא לא מדהים כמו "החוש השישי" אבל בהחלט ניתן למצוא בו כמה אלמנטים מסקרנים שיחד עם אותה סצינת פתיחה (שמצולמת ביד אומן ממש) ועם הקישור לסרטי אסונות אחרים מסוגו, כמו גם היכולת של שיימליאן לעצב סצינות מתח ברמה היצ'קוקית של ממש, מייצרים סרט שבהחלט נהניתי לראות. ועד כמה שזה רלבנטי, הצפייה על גבי המסך הגדול, עם הרמקולים של הקולנוע בהחלט תרמו. לא אהבתי במיוחד את המוזיקה של הסרט אבל מבחינת ייצור ערך דרמטי, היא בהחלט הייתה טובה.

"ביום שזה יקרה" מתאר סיטואציה שבה, ברגע אחד, בלי כל הסבר, ההמונים בסנטראל פארק מחליטים לשים קץ לחייהם. פועלי בניין במנהטן קופצים מהגגות אחד אחרי השני ושוטר תנועה שמנסה לכוון את הכול יורה בעצמו לנגד עינינו. מהמקום הזה מתחיל הסרט והסצינה הזו (פעם אחרונה שאני מתלהב ממנה, נשבע) ממשיכה להטריד את המחשבה גם בדקות שאחר כך. אני מודה שהעובדה שביקרתי בכל המקומות שנראים בסרט (לפחות בהתחלה) עזרה לי מאוד להתחבר לנושא. הכיכר בפילדלפיה היא אחד מהמקומות החביבים עליי ביקום. וואלברג מגלם בסרט מורה למדע, מסוג המורים הבלתי קונבנציונליים, שנאלץ להימלט מהאזור מוכה הטרור יחד עם אשתו, חברו הטוב וביתו של החבר. אף אחד לא יודע מה קורה, אף אחד לא יודע מה מניע את התופעה ואף אחד לא יודע לאן אפשר להימלט. אבל הם נמלטים. נמלטים לאזורים שבהם עדיין יש שלווה, לפחות באופן יחסי.

מדברים הרבה על החיבור שיש בין הסרט לבין אמריקה של אחרי ה-11/9, אבל לקולנוע האמריקאי יש היסטוריה ארוכה של סרטי אסונות, סרטים אפוקליפטיים שלאו דווקא קשורים לתאריך המקולל ההוא. בשנות החמישים, ואולי בהשפעת המלחמה הקרה היו הרבה סרטים של השתלטויות עוינות על העולם מכל מיני כיוונים. נדמה לי שגם בשנות השבעים היה גל שכזה. "ביום שזה יקרה" מצליח להתכתב גם עם אותם סרטי אסונות ולטעמי, גם עם הקולנוע של היצ'קוק. הקולנוע הזה שבו דברים רעים קורים, אבל כמו בזרם תת הכרתי, כמו משהו שמתרחש מתחת לפני השטח, כמו המשחק של שארלוט רמפלינג (כמה שהיא הייתה מתאימה לסרט הזה). או כפי שדילן שר פעם "משהו רע מתרחש אבל אתה לא יודע מה זה". אצל שיימליאן זה מתרחש כל הזמן. נאמן לדרכו השיימליאנית, גם כשאתה יודע מה זה, אתה לא ממש מבין את זה ואתה בטח ובטח לא יכול להתמודד עם זה.

ובכל זאת, למרות מה שיכול להראות כמו אוסף מחמאות על הסרט, "ביום שזה יקרה" הוא סרט בינוני+. לא הרבה יותר מזה. למרות הסצינה בפתיחה ולמרות הפוטנציאל, שיימליאן עדיין לא ממש סגור על עצמו ובדרך, הוא מצליח להתיש גם אותנו.

קראתי אתמול בשקיקה את "אם יש גן עדן" של רון לשם. החל משעות הערב (חזרתי מארוחת צהריים מאוחרת באור יהודה) ועד 2:00 בלילה, עם הפסקה של שעתיים לצורך המשחק הנפלא של ספרד מול רוסיה. סיפרתי כבר פעם שאני מסוג האנשים שברגע שהם נתפסים לספר הם מרגישים שהם חייבים לסיים אותו והמקרה של "אם יש גן עדן" לא שונה, אולי למעט האינטנסיביות. הפעם, הקריאה הייתה הרבה יותר אינטנסיבית.

ולחשוב שהספר חיכה אצלי על המיטה בשלושת החודשים האחרונים....

בין אם זה ההמלצות החמות שקיבלתי מעבר לאוקיינוס לגבי הספר, ובין אם זה היום מילואים שהיה לי השבוע ובמסגרתו נאלצתי להיכנס למדי צה"ל, לראשונה מאז 1996, הייתי נכון ונחוש לקרוא את "אם יש גן עדן" והספר הצדיק את כל המחמאות שקיבלתי עליו ואף יותר.

קודם כל, "אם יש גן עדן" טוב לטעמי פי כמה וכמה מהסרט "בופור" שנעשה על פיו. וזה לא שבופור היה סרט לא טוב, כשם שהספר מצליח להעביר את הכול בצורה טובה יותר. חוץ מזה, ומעבר לרמה של הספר, "אם יש גן עדן" יכול לשמש כדוגמה טובה למשהו שסרט מצליח לאבד במעבר מספר לתסריט/סרט. ושוב, "בופור" טוב ושווה. "אם יש גן עדן" טוב ושווה יותר.

הגוף הראשון שבו מובא הספר מצליח להתעלות מעל תצוגת המשחק המשובחת של אושרי כהן בסרט וההפתעה שהמתינה לי בסוף הספר (זהירות SPOILER: העובדה שרון לשם לא כתב ספר אוטוביוגרפי אלא השתמש באוסף זכרונות של כמה וכמה אנשים שלא בהכרח שירתו ביחד) הייתה ערך מוסף לקריאה מענגת.

אני יודע שעיקר תהילתו של הספר כבר מאחוריו, ואני עוד יותר משוכנע שמי שלא קרא עדיין את הספר, יעדיף לראות את הסרט. הכול ברור ומובן, ובכל זאת, אני ממליץ המלצה חמה למי שעוד לא קרא. זה היה שווה את אתמול ועוד כמה אתמולים. חובה חובה.

1. מהצד האחד, אי אפשר שלא להודות שהיורו הנוכחי הוא פשוט אדיר. אין מה לדבר. הרמה מאוד טובה, הקצב משגע והטראומה שהשאיר בנו היורו האחרון עם הזכייה של יוון הולכת ונמוגה. מהצד האחר, אני מודה לבושתי שהעדרה של אנגליה מהטורניר, והעובדה שבשל סיבות אלו ואחרות לא יצא לי לראות עוד אף משחק של הולנד שכולם מהללים ומשבחים, קצת הרחיקו אותי מהטורניר. ובכל מקרה, ובלי כל קשר למה שיקרה בעתיד, ההדחה של יוון בשלב הבתים היא הפרס הגדול ביותר שניתן להוציא מהיורו הזה. ולא, אני לא מתייחס לנקודת המבט הצרה שתקפה את התקשורת הישראלית בעניינן של יוון ושוויץ (היריבות העיקריות של ישראל במאבק על הכרטיס למונדיאל. זה בסדר, לא נגיע לשם גם הפעם), אני מתייחס לזה שהכדורגל השלילי והגועלי שהציגה יוון בטורניר הקודם ושהביא לה את הזכייה המדהימה ההיא, בא על עונשו. למי ששכח, איטליה 90', הטורניר ההוא, הביא אותנו לשנים ארוכות של כדורגל הגנתי ומתסכל. לקח זמן עד שיצאנו ממנו ויוון החזירה אותנו במכה. אולי עכשיו נזכה לכמה שנים של איכות.

2. רציתי לכתוב אתמול ולא יצא לי, לקראת משחק רבע הגמר בין גרמניה לפורטוגל.

למעשה, היו לי שני דברים להגיד: הראשון הוא שההפסד של פורטוגל לשוויץ עלול להתברר כמשמעותי הרבה יותר ממה שעשו ממנו והדבר השני שמאוד רציתי להגיד הוא שמשום מה העיתונאים בחרו להציג את פורטוגל כפייבוריטית למשחק הזה בעוד שאני גורס שבאף מקרה, באף נסיבות שהן (כולל נגד ברזיל/ארגנטינה) נבחרת גרמניה היא לא האנדרדוג. באף מקרה שהוא.

רציתי לכתוב ולא כתבתי ועכשיו אני נראה כמו אחד שאומר "אמרתי לכם" בעוד שבפועל לא אמרתי שום דבר.

אני בהחלט מצליח להבין את השיקולים של סקולארי שהעדיף לתת לכוכבים שלו לנוח קצת אחרי העונה המתישה שהם עברו, ובכל זאת, בטורנירים מהסוג הזה, חשוב מאוד שלא להוריד את הרגל מהדוושה. על אחת כמה וכמה שבשלב הבא מחכה לך גרמניה. בדיעבד, אני משוכנע שסקולארי מתחרט. ולגבי גרמניה, גם העובדה שהנבחרת הזו משחקת שונה מכל נבחרות גרמניה שאנחנו זוכרים בעבר, לא משנה את העובדה שמדובר בגרמנים. ואין מה לעשות, פשוט אין מה לעשות. גרמנים זה גרמנים. לא לזלזל בהם אף פעם. בטח שלא לעשות מהם אנדרדוג.

3. אחרי שהחמאתי למיקי דורסמן בכל צורה אפשרית, אני רוצה קצת לתקוף אותו.

קודם כל, לא אהבתי את דרך ההתבטאות שלו כלפי ראש עיריית חולון. אני יודע שמטעמים אתיים עדיף לי לא להתייחס לעניין (זה סתם נראה כמו חנפנות) אבל אני לא חושב שעירייה צריכה להשקיע בקבוצת ספורט מקצוענית. בעניין הזה אני לחלוטין מסכים עם קופמן שאומר שעיריות צריכות להשקיע במתקנים נאים (יש כוונה לבנות אולם חדש בדרום-מזרח העיר) ובמחלקות נוער. מה שדורסמן תמיד שוכח לציין הוא שחלק ניכר מהתקציב שהעירייה כן מעבירה אליו כל שנה הולך לכיסוי חובות עבר. כיסוי שאלמלא הוא, לא הייתה קבוצה בכלל.

אבל, הבעייה העיקרית שלי עם דורסמן היא לא מערכת היחיסם שלו עם מוטי ששון. הבעיה שלי היא הכוונה שלו לאחד את חולון עם ראשל"צ. אני לחלוטין מבין את ההגיון בהפעלתה של קבוצת ספורט מאוחדת וגדולה שתהנה מתקציב גדול ויכולת טובה יותר לגייס ספונסרים.

הבעיה היא שקבוצת כדורסל היא קצת יותר מהספונסרים שלה ומהתקציב שלה. קבוצת כדורסל היא מסורת ואוהדים וזכרונות ושייכות ועוד הרבה דברים אחרים. כשהרצליה התאחדה עם רעננה זה עוד היה סביר. לשתי הקבוצות הייתה היסטוריה מאוד קצרה וכמות אוהדים בינונית. במקרה של חולון וראשל"צ זה פשוט לא לעניין. אולם הפחים לא היה ריק אפילו פעם אחת העונה (למעט בעונשי הללא-קהל), לחולון יש מספיק קהל ואין שום סיבה לפרק את כל ההיסטוריה הזו בשביל ספונסרים. אז נכון, האליפות של השנה האחרונה הייתה אחד מהרגעים הכי מתוקים שהיו לי בספורט אי פעם, ובכל זאת, אני מעדיף שהקבוצה תשחק בליגה שנייה ולא תתאחד עם ראשל"צ.

4. ובלי כל קשר, בוא נודה על האמת. אם דורסמן באמת היה רוצה, הוא היה מוצא ספונסרים. אני פשוט לא מעלה על דעתי שלא הייתה אף הצעה, ותהא זו ההצע המינימלית ביותר לספונסר לקבוצה. יכול להיות שדורסמן מקווה לאיזשהו חוזה אימוץ א-לה מכבי ת"א ועלית. אני בהחלט מבין אותו ויותר ממעוניין שהוא יזכה לחוזה כזה. אבל אני לא חושב שלחלוטין אין הצעות אימוץ לקבוצה. יש, פשוט לא ההצעות שדורסמן רוצה.

5. עכשיו מספרים שמוני הראל ושחר בן עמי חוזרים להפועל ת"א.

במהלך שנראה כאילו תוכנן מראש מתכוונים לחזור הראל ובן עמי ואולי אפילו לקבל את הקבוצה לתמיד. אני בהחלט מבין את סמי סגול שקצה נפשו בקבוצה ובבובע מייסעס של תאומים לגבי שינוי חברתי וכו'. עזבו. זו קבוצת כדורגל שדורשת השקעה ועבודה קשה ובעיקר, זריקה של כסף שלא יחזור. לסגול נמאס וזה בסדר גמור. השאלה היחידה היא, אם הראל ובן עמי חוזרים (כפי שהיה די צפוי שיקרה), למה היינו צריכים את הכמה שבועות האלה בהן כל השחקנים כבר סגרו בקבוצות וכל הקבוצות התחמשו. האם בהפועל צמאים לעוד עונת כמעט-ירידה ?

למרות שאני לא כותב הרבה לאחרונה, רק לפני כמה שבועות ויתרתי על פוסט שמאוד רציתי לכתוב על פסטיבל הביטלס המופלא שנערך בחולון. מהצד האחד רציתי להחמיא אבל מהצד השני הבנתי שלהחמיא לגוף שבו אני עובד יהיה קצת לא לעניין (אל תראו אותי ככה, אני יש לי אתיקה מאוד קפדנית ). היום הסתכלתי על רשימת שירי השבוע שעידכנתי והתמלאתי תאווה להחמיא לרשימה ולשירים שבה. יכול להיות שבעבר נשבעתי לעצמי להפסיק להחמיא לטעמי המוזיקלי על-גבי הבלוג, אבל מהצד השני, בעבר הבטחתי לעצמי לעשות דיאטה/להתחיל לעשות ספורט וכיו"ב. בקיצור הבטחות זה לא הצד החזק שלי. טעם מוזיקלי לעומת זאת....זה כבר סיפור אחר:

Swing batter swing - Trace Adkins - השיר נפתח בבריטון גברי שאומר/מצווה "Take me out to the ball game!!!" ומיד אחריו נכנס קאנטרי של גיטרות חשמליות שכולו שיר הלל לבייסבול. אז בבייסבול אני לא מבין (למרות שלפעמים יש לי אבחנות מעניינות) אבל בשירים כייפים אני כן מבין. טרייס אדקינס הוא זמר קאנטרי שנראה בדיוק כמו שהוא נשמע (רד-נק עם שיער ארוך וזקן) ואת השיר אני מכיר מהפרומואים לפלייאוף של ה-NBA. זה מקפיץ ומגניב ונשמע כמו הגירסה הקאנטרית-בייסבולית ל-take me out של פרנץ פרדיננד.

Brighter than sunshine - Aqualung - הבעיה היחידה עם שירים מהסוג הזה היא שהם תקועים בפסקולים של סרטים לא כאלה משמעותיים. במקרה הזה, brighter than sunshine שהוא סוג של בלדת רוק מודרנית מצא את עצמו בסוף של "הכי דומה לאהבה" (שאלמלא אירח את אשטון קוצ'ר ואת אמנדה פיט היה סתמי עד כאב). ראיתי את כותרות הסיום של הסרט כשאני במצב נימנום מתקדם תוך שאני מרוח על ספת העור של הורים שלי. העובדה שהתעוררתי לחיים וחיכיתי לכותרת שתבשר את שם השיר מעידה על מצוינותו. אני מהספות האלה כמעט אף פעם לא קם.

Give me just a little more time - Chairman of the board - מעבר לחולשה הקבועה שיש לי לשירים של מוטאון ובעיקר לשירים מתקופת הביניים (אחרי סמוקי לפני סטיבי), ומעבר לעובדה שלא הכרתי את השיר הזה עד לפני זמן מאוד קצר, המיקום שבו השיר הזה הגיע באותו פרק של "נמלטים" שבו הכרתיו לראשונה, היה לא פחות מגאוני: טי-באג נוסע עם המשפחה שהוא חטף באזור אלבמה, פרנקלין סועד עם הבת שלו בדיינר ונופל קורבן לשוד וברקע זמר שחור של פעם מייבב "Give me just a little more time, and your love will surely grow". בין אם זה המיקום בתוך הפרק ובין אם זה השיר עצמו, זה גאוני. פשוט גאוני.

מה שהיה היה - שב"ק ס' - הרבה אנשים שונאים את המנהג של הרכבי היפ-הופ לרתום שירים ידועים לצרכיהם. אני דווקא די אוהב את זה (נו טוב, בדרך כלל). בדומה לשימוש המושכל שעשו שב"ק ס' ב"בשמלה אדומה" לצורך "יהיה פיצוץ", כך גם הפעם הם השכילו להשתמש ב"מה שהיה היה" (אחד השירים היפים ביותר של אריק איינשטיין בתקופת טרום-שבלול) לצורך שיר באותו שם ועם אותה בשורה. השילוב נשמע טבעי לחלוטין ולמעט חוסר התלהבות קל בקול של חמי ומירו, זה נשמע נפלא.

Turpentine - Elvis Costello and the Imposters - לא יצא לי לשמוע הרבה אלבומים שלמים של אלביס קוסטלו, אבל יש לי תחושה שבכל אלבום יש לו את השיר הזה. השיר שלא התפרסם, לא יצא כסינגל ומוכר רק למתי מעט. אבל מי שמכיר אותו, מת עליו. שווה פעם לעשות רשימה של שירים כאלה. שירים שמתחבאים באלבומים. במקרה של אלבומו החדש שעונה לשם המדהים Momofuku, השיר הזה הוא Turpentine. הכי אלביס קוסטלו שאפשר להיות. הקול הצרוד הזה, הזעם העצור והיכולת לייצר מלודיות שנראות הכי פשוטות בעולם ובכל זאת תופסות אותך לחלוטין.

The fizzy and the still - Mark Knopfler - ואני אפילו לא יודע מה זה fizzy.

כששומעים את השירים של מרק קנופלר, קשה להאמין ולהבין שפעם הוא היה קוּל. כשרואים את הוידאו של money for nothing וקנופלר מופיע עם הסרט הנוראי ההוא לשיער (ובכלל, מה העניין של שיער ארוך עם קרחת) קשה להאמין שאז, ב-1985 זה היה מקובל. אז, הוא היה הכוכב רוק הכי גדול בעולם. היום, קנופלר מייצר מוזיקה מדהימה שמאוד מאוד נעים לשמוע. למרות השנים שחלפו, הקול הוא אותו קול והמגע הזה בגיטרה הוא פשוט אלוהי. אז נכון שלקלפטון עשו את כל יחסי הציבור אבל קנופלר ראוי לא פחות. השיר הזה, מתוך אלבום הסולו האחרון שלו kill to get crimson הוא עוד דוגמה לשיר שמתחבא באלבום. למלודיה מדהימה שקנופלר יודע לייצר ובעיקר לשיר שאני הכי נהנה לשמוע בימים האחרונים.

תהנו גם אתם.

בחמש השנים בהן אני כותב בבלוג יצא לי לחזור משני סוגים של חופשות: האחד, חופשות שיטוטים בחו"ל. חופשות שבהן גם אם הייתי אצל אחי היחידי באזור החוף המזרחי, הלכתי הרבה ושוטטתי להנאתי. השני, חופשות רביצה. חופשות שבהן אתה יושב או שוכב מול קו המים, בין אם זה בכנרת ובין אם זה באילת וכל ישותך זועקת "תנו לי שקט". פעם כשעבדתי במוקד קראנו לזה "כוּס אוֹמוֹ אזרחים".

החבר-הכי-הטוב-שלי ואשתו הזמינו אותי, זו השנה השלישית ברציפות, להצטרף אליהם לחופשת שבועות השנתית עם המשפחה של אשתו. הביטוי "משפחה", אגב, מובא בגירסתו האשכנזית - כיוון שהמשפחות כל כך מצומצמות, אתה קורא "משפחה" לכל מי שקשור או לא קשור (משפחה, חברי ילדות של האמא של אשתו, שכנים, בנים של חברי ילדות של האמא של אשתו, נכדים של חברי ילדות של האימא של אשתו וכיו"ב). השנה באופן מיוחד, היה חשוב לי להתנתק. היה חשוב לי לסוע איתם לכנרת ולנתק את עצמי לחלוטין במשך שלושה ימים מכל מה שקשור לעיר. לעבודה ואפילו לחיים בגירסתם הנוכחית. במובן הזה, אני שמח מאוד להגיד שהצלחתי.

ביום שישי, כשרק הגענו לכנרת עוד הייתי אפוף באדי העיר. זה עבר לי מהר מאוד. עד הערב הספקתי לשכוח מזה. 72 השעות שחלפו בין יום שישי בצהריים ליום שני בצהריים היו 72 השעות הנעימות ביותר שהיו לי מזה תקופה. ואולי הן הצטיינו בכך שהן עמדו בניגוד גמור לשבוע שהקדים אותן. מה שזה לא היה, היה לי טוב.

מצאתי את עצמי יושב מול הכנרת, אוכל ובעיקר לא עושה כלום. לא קראתי, בקושי שמעתי מוזיקה, כמעט ולא נכנסתי לאינטרנט, לא התעניינתי בתוצאות של היורו שהתחיל קצת בלעדיי, לא חשבתי על מחלות (טוב, כמעט כל הזמן לא חשבתי על מחלות), לא חשבתי על העבודה אפילו פעם אחת ואפילו הרשיתי לעצמי לשכוח שאני בדיאטה. תכננתי להיות ילד טוב ולשמור גם בחופש אבל התכנון עלה בתוהו מהר מאוד.

יכול להיות שלא הייתי טורח לכתוב את כל זה אלמלא הדיכאון שאפף אותי ביום שני בערב. המחשבה על חזרה לשיגרה וחזרה לעבודה הייתה מדכאת מתמיד. יצא לי כבר לחזור לעבודה כמה וכמה פעמים אחרי חופשות. אף פעם זה לא הרגיש ככה. וכך, כשם שבחופשת הפסח גיליתי עד כמה מהר אני יכול לחזור להרגלי השינה הדפוקים שלי וללכת לישון ב-4:00 בבוקר אם רק תינתן ההזדמנות, כך בשלושת הימים בכנרת גיליתי כמה מהר אני יכול להתרגל לחיי בטלה בשמש כשהטירדה היחידה בחיים היא האם לעשות על האש עם כולם בערב או ללכת למסעדה בראש פינה. זה, ולהזיז את הכיסא אחת לשעה כדי לא להיות בשמש.

מסתבר שזה ממכר ובפעם הזו התמכרתי.

עכשיו אני בחזרה בשיגרה. אל תספרו למישרה שלי אבל ביומיים האחרונים לא הייתי לגמרי איתה. התנהגתי כמו תמיד, אבל בלב עמוק חלמתי על מה שפעם הייתה הכנרת.