| 7/2003
צבעים (בהמשך לאירועי הפיטמה).
קיימת בי התלבטות ניכרת. אחת מהמגיבות לפוסט הקודם-הקודם, ביקרה את היעדר הצבעים בבלוג שלי. והנה אני, כעלה נידף ברוח, מחליט להקשיב לה ולצבוע את הבלוג בצבעי מסך. אני משוכנע שאני אצליח להרכיב קומבינציה גועלית למדיי. לא נורא. תסבלו איתי. בכל מקרה, כיוון שהבלוג ייה צבעוני החל מהדקות הקרובות הרי שאני רוצה להבטיח חגיגית לכל אחד ואחת מכן שזה לא יגרום לי לשנות את יחסי המפוקפק לבלוג ואת מידת הרצינות שתאפיין את דבריי. אוקיי, סיימנו עם ההזהרות, הנה בא הצבע !
| |
ריקושטים מהפיטמה
כשהייתי צעיר יותר, רציתי לפתוח אתר אינטרנט משל עצמי. אחי הגדול, שכבר החזיק מן אתרונצ'יק שבו הוא פירסם סיפורים ואנקדוטות (ואולי בעצם אחי יקירי היה אבי אבות הבלוג as we know it) אמר לי שעל-מנת למשוך קוראים לאתר שלי, צריך לרשום בו כמה מילות מפתח שיימשכו את הקוראים. למשל : Ziggy stardust. כל גולש אינטרנט שיריץ חיפוש על הערך המכובד הנ"ל, יגיע eventually לאתר של אח שלי ואולי יגלה עניין בשאר הדברים שרשומים שם. בסופו של דבר לא פתחתי אתר משל עצמי ואת הסיפורים והאנקדוטות שלי שמרתי לעצמי ולמקורביי (מקורביי = חברים, קרובים וחברים לעבודה. תמיד רציתי שיהיו לי מקורביי, אף-פעם לא היו. אולי עוד יהיו). והנה, לפני יומיים-שלושה פרסמתי בבלוגי המתהווה פוסט קצרצר ונטול קונטקסט מיידי לגבי פיטמה שנזדמן לי למצוץ (להלן: מצצתי פיטמה) ומיד נתמלאתי תגובות מבלוגרים אחרים. יפה. עד כה מוללתי וגוללתי כהנה וכהנה סיפורים ואבחנות חסרות משמעות ולא זכיתי לקמצוץ של יחס (ולכל אלה שהתייחסו, תודה רבה) ופתאום, פיטמה אחת, מעירה את תיבת הדואר הנכנס שלי. לא נורא. אם זה מה שצריך כדי למכור....
בכל מקרה, הכול בציניות, באמת. אני יודע ששבע תגובות זה לא איי-איי-איי. ואני שב ומודיע שאני לא טיפוס שרץ לספר לחבר'ה (בעיקר כי אני לא רץ מטעמים עקרוניים). ובכל מקרה מיציתי את נושא הפיטמה ההיא והגיע הזמן לתור אחר פיטמות אחרות שיארחו לי לחבר'ה. יומטוב יקירים.
| |
מצצתי פיטמה
אגב, סתם ככה לפני השינה: היום מצצתי פיטמה. אני יודע שיש אנשים שבשבילם זה ארוע די רגיל (ואני לא מתכוון לתינוקות) אבל בחיי הרווקות שלי זה אירוע שיש לציינו ולשתף את האומה בפרטיו.
זה לא יקרה. אין הרבה מה לספר. חברה לא נורמלית מהעבודה שמשום מה אני משתף פעולה עם גחמותיה הלא ברורות (זה לא משום מה, אני חרמן כמו חייל שחזר מהשבי) ואיכשהו יצא ש....היום מצצתי פיטמה.
לכל מי שקרא את הבלוג שלי עד עכשיו, אנא אנא אנא אל תראו בי אדם ריקני. אני לא. אפילו לחבריי הקרובים והלא קרובים לא סיפרתי את העניין הזה. אני לא נורא מתגאה בזה (מה שדי סותר את הפואנטה של לפתוח פוסט מיוחד לכבוד האירוע). זה קרה. נזכרתי בזה עכשיו. אני מחייך קצת Therefore הפוסט התיכוניסטי הזה. זה לא יחזור על עצמו (האקט והפוסט). אם כן תשמחו בשמחתי.
| |
הבלוג שלי ואני
כל הקטע הוא בעצם עניין השקיפות.
כשהתחלתי לכתוב את הבלוג שלי (וכפי שניתן לראות עדיין לא התמכרתי לגמרי לעניין הזה) היה ברור לי שלא אופיע בבלוג תחת שמי האמיתי ושלא אפרסם תמונה. וזה לא שאני כל-כך מכוער ו/או מפורסם שאני מוצא צורך להסתתר אלא שרציתי לשמור את הבלוג הזה לעצמי. עד עכשיו הצלחתי. איש מחבריי הקרובים לא יודע שאני כותב בלוג ואני מקווה שאיש גם לא ידע. לא ציינתי דבר על מקום העבודה שלי או על החיים שלי ואין פה שום פרט מסגיר.
ולמרות כל זאת, ולמרות העובדה שבקושי כתבתי כמה פוסטים עד היום, אני מוכה בתחושה של חשיפה שהיא לחלוטין חסרת פרופורציות למציאות. כבר כשכתבתי את דבריי הפתיחה הנחתי שכל אחד מבאי הבלוג הספציפי הזה, יוכל לתאר לעצמו איזה סוג אדם אני ואיפה אני גר ומה אני עושה. אין לי מושג למה.
אולי כי אני מרגיש שקוף. במשך שנים ארוכות התייחסתי לעצמי ככזה. ואני לא מתכוון לשקוף ברמה שאף אחד לא שם לב כשאני נכנס וכו'. אני מתכוון לשקוף שרואים דרכו. שלא יכול להסתיר דבר כי הוא כל-כך חשוף וגלוי ומובן. ממש Text book. זה קטע מאוד לא ברור. כל הזמן הייתי צוחק בנוכחות אחרים על בעיות אלו ואחרות שקשורות בחיים שלי והייתי בטוח שאותם אחרים (שבחלק ניכר מהמקרים היו אנשים שהכירו אותי היכרות שטחית, אם בכלל) מבינים מראש על מה מדובר כי אני מקרין את אותן תכונות בעייתיות. רק לאחרונה, קרוב לסוף החלק הטוב של שנות העשרים לחיי הבנתי שזה לא ככה. לא כל בנאדם או בתאדם שמסתכל עליי יודע על התסכולים, הבעיות, הפוטנציאל, החלומות, הכוונות, הכשלונות, האכזבות, הפחדים, הדמעות. אני לא כל-כך ברור מאליו.
יכול להיות שאני לא כל-כך מעניין אבל אני בטח לא ברור מאליו.
אני יודע שיש כאן בליל של כל מיני רעיונות שבראש נשמעו הרבה יותר טוב. השעה המאוחרת, חוסר המיומנות בפוסטים (הא לכם תירוץ מובחר!) והלחות המעיקה, כל אלה חברו יחדיו, כדי לטשטש כל רעיון קונקרטי שרציתי לחלוק עם האומה.
לילה טוב יקיריי
| |
להיות כוכב - חיים צינוביץ'
נסעתי באוטו לפני כמה ימים והקשבתי לאוסף שירים שערכתי לעצמי. שירים שהורדתי מהאינטרנט (גם אני כמו כל אחד אחר, פושע קטן וחובבני). אחד מהשירים היה "הבל החן שקר היופי" של צינוביץ'. עוד לפני שהתפוצצה כל פרשת "השרוף" (ועל כך, כל הכבוד לצינוביץ') כבר הכרתי את חיים צינוביץ'. זכרתי את ההופעה הכובשת שלו ב"העיקר זה הרומנטיקה" (ערב המחווה ליוני רכטר, אי-שם בתחילת שנות התשעים), תקליט הג'יבריש שהוציא ("סוניה מרדייה, סוניה מרדייה" וכו'), ואפילו הכרתי/זכרתי קלות שני שירים שהוא הוציא בתקופה הרצינית שלו. שיר אחד שנדמה לי שקראו לו "גדל הילד" ושיר אחר שבו הוא שר כמעט בראפ על רקע ריפ גיטרה שחוזר על עצמו. שיר מאוד מעניין.
ישבתי באוטו וחשבתי לעצמי שזה פשוט לא הגיוני שאף אחד לא זיהה בזמן אמת שהאיש ששר את "הבל החן" הוא בעצם חיים צינוביץ'. זה כל-כך נשמע כמוהו שזה מדהים. אני משוכנע שלו הייתי מקשיב לרדיו (דבר שאני משתדל שלא לעשות) הייתי עולה על זה בטוח. ולפיכך אני משוכנע שצינוביץ' שיחד מישהו ע"מ שיכתוב עליו בתור "השרוף", אחרת זה ממש לא הגיוני.
Anyway, זו לא הסיבה שלשמה התכנסתי. העניין הוא שמאז שהתפוצצה פרשת השרוף, יוצא לי לראות את צינוביץ' כמעט בכל מקום. בין אם זה ברייטינג במדורי הרכילות לצידה או לא לצידה של מורן אייזנשטיין ובין אם זה בתוכניות אירוח בטלוויזיה ובין אם זה בתור המנחה של וואי-וואי-וואי בלילה ובכל מיני מקומות כאלו ואחרים ואין לזה שום הצדקה.
חשוב לי להדגיש שאין לי שום דבר נגד הבנאדם עצמו. יכול להיות שהוא טיפוס חיובי, אין לי מושג. אלא שחיים צינוביץ' הוא בעצם סלב. זה כל מה שהוא עושה. החל מרגע שהוא הפך למפורסם כי הוא עבד על העיתון של המדינה, כל מה שהוא עושה, נגוע ברצון העז שלו להישאר בפרונט. אתה רואה אותו מגיע לכל מיני פתיחות ותערוכות ועניינים. עומד לצידה של מורן אייזנשטיין (שכבר הייתה צריכה להיות מוכתרת בתור "השדיים של המדינה") וחסר כל תועלת או תפוקה באופן כללי. נכון לעכשיו, חיים צינוביץ', המוזיקאי הכשרוני, אחד מכותבי הג'ינגלים הכי טובים שיש בארץ, הפסיק להתקיים. החל מהיום, דבר על חיים צינוביץ' הסלב. זה כל מה שהוא יודע וצריך לעשות. הוא יעבוד שעות ארוכות בנסיון להנציח את מעמדו הסלבריטאי שנשען כמעט על כלום. אין לו שום הצדקה תקשורתית למעט העובדה שאתה מכיר אותו וראית את הפנים שלו קודם. וחבל.
אני בהחלט מבים שבבסיס עניין השרוף עמד הרצון להתפרסם ולהציג את התקשורת הישראלית במערומיה אלא שצינוביץ' כיום, אותו סלב שנמצא כמעט בכל מקום על תקן של כמעט שומדבר, הוא בעצם המייצג הבולט ביותר (או לפחות אחד המייצגים הבולטים ביותר) לתרבות הסלבז הקלוקלת שהתפתחה בארץ.
הוא לא לבד צינוביץ' קשישא. אני משוכנע שלכל אחד ואחד יכולים לרוץ בראש עשרה שמות פוטנציאליים של סלבז שהם חסרי כל תועלת. זה מה שנהיה מאיתנו. זה מה שנהיה מצינוביץ'.
| |
לדף הבא
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
