הבלוג של אילון

כשמגיעים לכתוב דו"ח צפייה על סרט כ"כ ישן (1998) שווה להסביר איך בכלל הגעתי אליו. ובכן, במקרה. ממש במקרה. חיפשתי סרט למשמרת לילה (הווי אומר, על קלטת וידאו) וזה הדבר הסביר היחידי שמצאתי. אני דווקא אוהב אגדות אורבניות ואני חושב שזה אחלה נושא לסרט. כל סיפורי הגדעון-רייכר "הטרמפיסטית העירומה" וכו'. אני מת על זה. זה כמו צ'יזבטים רק יותר מתוחכם. אלא שהסרט, "אגדה עירונית" שמסתבר שיש לו המשך (ששודר לאחרונה באחד מהסינמות ונראה הרבה יותר גרוע מהמקור), למרות שבא לחגוג את התופעה של אגדות עירוניות, הוא למעשה סרט אימה סוג ג' שמלא באלמנטים קלושים שממש לא מתיישבים עם ההגיון ולא מסתדרים באף צורה. החל באנשים שנרצחים ללא כל התערבות מצד המשטרה וכלה בטעויות הגיון בגוף הסרט עצמו. תוסיפו לזה את כוכב הסרט, "הרוצח" הכל יכול (שנולד בכל סרטי יום שישי השלוש עשרה, צעקה, אני יודע מה עשית בקיץ האחרון וכיו"ב) שההצלחות שלו הן ממש בלתי סבירות ותקבלו סרט אימה חביב למדי. אני יודע שכל הביקורת והרפש שהטלתי בסרט לא מתיישבים עם העובדה שמדובר בסרט חביב למדי אבל זה אשכרה ככה. אם לתת למוח לנוח בזמן שסרט רץ לך מול העיניים,  זה הסרט. חוץ מזה, ישנם בסרט כמה וכמה כוכבים שהיו אז על סף התהילה: ג'ארד לאטו תכול העיניים מ"רקוויאם לחלום" נמצא פה. ג'ושוע ג'קסון (פייסי מדוסונ'ס קריק ואפילו בתוספת פארודיה קטנה על הסידרה שפירסמה אותו). טארה ריד שבד"כ מופיעה בתפקיד הבלונדה המטומטמת נמצאת פה על-תקן הבלונדה השרלילה והופעת האורח המגניבה מכולן היא של רוברט אנגלונד שידוע יותר בתור פרדי קרוגר. במקרה הזה הוא דווקא משחק תפקיד של בחור שהוא לגמרי דיסנט (או שאולי לא....)

בקיצור, סרט אימה סטנדרטי, לא מותח במיוחד, לפעמים אפילו מצחיק וכל כולו סביב הנושא של אגדות עירוניות.

העלילה: כמה סטונדטים בקמפוס יוקרתי בניו-אינגלנד, עורכים מסיבה שנתית לטבח שבוצע בתלמידי אחד מהמעונות בפקולטה. הטבח הוכחש ע"י כל המעורבים בדבר, כולל הרשויות, ולמרות זאת, הם חוגגים. לדידם של רבים, הרצח הוא עוד אגדה עירונית. צ'יזבט שעובר מדור לדור ומקמפוס לקמפוס, בשינויי גרסאות אלו או אחרים. בד בבד עם ההכנות לחגיגה, מתחילה סידרת רציחות מוזרה להטריד את הקמפוס. הרציחות מבוצעות ע"פ אגדות עירוניות ידועות וכולן סובבות סביב אחת מהתלמידות בקמפוס שלהוטה לפתור את המסתורין. זה בערך סיפור העלילה שבפועל, היא קלושה הרבה יותר מאיך שהיא נשמעת. לחובבי הז'אנר, הסתלבט והאגדות העירוניות.

אמא שלי נולדה ב - 1941 במחנה הריכוז "מוגילב" (שהיה באזור טרנסניסטרייה).

במקור המשפחה של אמא שלי הגיעה מצ'רנוביץ'. בקרב יהדות אירופה המזרחית, צ'רנוביץ' נחשבת למקום מכובד מאוד. מדובר בעיר שהייתה במקור חלק מאוסטרו-הונגריה (או גרמניה, אני לא ממש זוכר) ואח"כ עברה לרוסיה (כיום היא שייכת לאוקראינה). המשפחה של אמא של אמא שלי הייתה מכובדת וידועה באותו אזור. סבא-רבא של אמא שלי היה ראש עיר. אלא שאז התחילה המלחמה והכול השתנה. המשפחה מצד אבא שלה נספתה כולה בשואה. זו הייתה משפחה ממוצא אוסטרי שהייתה בעלת נטייה בולטת לאמנות. הצד של אבא של אמא שלי הוא החלק של המשפחה שלי שעליו אני לא יודע כלום. ממש כלום. כולם הלכו במלחמה. ממש כולם. חוץ מאבא של אמא שלי. אבא של אמא שלי, ברונו ברנדמן, היה מהנדס מאוד מצליח. הוא למד הנדסה בצ'כיה ונחשב לעילוי בתחומו. כשפרצה המלחמה והמשפחה כולה הועברה למחנה ריכוז, אבא של אמא שלי, נבחר, בזכות יכולותיו כמהנדס, ע"מ להיות אחראי על תחנות הכוח באזור. ליהודי, באותה תקופה, זהז היה תפקיד מאוד חשוב וזה איפשר לו לתת קצת אוכל למשפחה שלו שהייתה במחנה. אף-אחד לא עבד באותה תקופה, לא היה כסף, וחודש וחצי אחרי שאמא שלי נולדה, נולד לדודה שלה בן בשם דוריאן אחרי 7 חודשי הריון. בזכות העבודה בתחנת-כוח אבא של אמא שלי קיבל חתיכת חמאה קטנה שאותה היו מביאים לדוריאן ע"מ שישרוד ויתפתח. זה היה המצב אז. אני לא אפליג בתיאורים וסיפורים על תקופת השואה כי זה בכל-זאת שבת בצהריים וזאת לא מטרת ההתכנסות.

אחרי המלחמה כולם נשארו באזור צ'רנוביץ'. אמא של אמא שלי, ארנסטינה, נפטרה ב - 1949 כתוצאה מסיבוכים של מחלת הטיפוס שהתחילה לה בתקופת המלחמה. אמא שלי אומצה ע"י דודתה וגדלה יחד עם דוריאן ואחיו הקטן ג'קי. הזמנים עדיין היו קשים. גם ברומניה לא היה אז הרבה ובכל-זאת כולם שרדו. דוריאן (שהוא בעצם דורי) גר ליידי בחולון, אחיו ג'קי גר כיום בז'נבה אחרי שנים ארוכות בניכר (איטליה ואח"כ פניקס ואח"כ בוסטון) ואמא שלי גם גרה בחולון ועושה את הקציצות הכי טעימות בעולם.
אבא של אמא שלי נפטר ב - 1960. הוא אף-פעם לא התחתן שוב אבל לפחות הוא זכה להכיר את אבא שלי (הורים שלי התחתנו בשלהי 1959). היום דיברנו עליו במהלך ארוחת צהריים. אמא שלי סיפרה לי כבר כמה פעמים את סיפורי המלחמה ההיא והמשפחה שהלכה וזאת שנשארה. אחד מהכשרונות הגדולים ביותר של אמא שלי הוא לספר סיפורים. היא מאוד טובה בזה. לצערי הרב, הגן הזה עבר לאח שלי ולא אליי. אבל היום קרה משהו מיוחד שהעלה שוב לדיון את ארועי השנים ההן:
אבא שלי שחה להנאתו בקאנטרי כשלפתע הוא התנגש באיש אחד ששחה באותו מסלול. לכאורה מקרה רגיל לחלוטין שקורה כל הזמן לכל אחד. אלא שאבא שלי התחיל לדבר עם האיש. בלי סיבה מיוחדת. ממש בלי שום סיבה. מפה לשם השיחה מתקדמת ומסתבר שהאיש הזה הגיע ארצה לפני כך וכך שנים מצ'רנוביץ'. אבא שלי סיפר בגאווה שגם אשתו (אמא שלי שתחייה) הגיעה מצ'רנוביץ'. האיש שאל לשמה המקורי ואז אבא שלי אמר: "אליס ברנדמן". האיש הסתכל עליו ואמר "אני זוכר את משפחת ברנדמן. המהנדס. ברונו ברנדמן". ולזה אבא שלי השיב: "נכון. זה אבא שלה". ואז האיש סיפר לו את הסיפור הבא (שיובא פה בגוף ראשון להעצמת האפקט הדרמטי): "אני לא איש דתי, בכלל לא". כך אמר האיש לאבא שלי, "אלא שפעמיים בשנה אני הולך לבית הכנסת ומדליק נרות לזכר כל אלה שהיו ואינם. ותמיד כשאני מדליק נרות, אני דואג להדליק נר אחד לזכרו של ברונו ברנדמן. כשהמשפחה שלי הגיעה למוגילב, בתחילת המלחמה, אבא שלי מיד נפטר. לא היה אוכל ודווקא הוא לא החזיק מעמד. אמא שלי גם הייתה במצב גרוע. אני עבדתי בתחנת הכוח ויום אחד קראו לי למשרד של מנהל התחנה. אדון ברנדמן רוצה לראות אותך. הגעתי למשרד שלו. באותו יום ברנדמן ביקש ממני לעבוד בתחנה גם כשומר לילה באופן קבוע. האוקראינים היו פושטים לעיתים קרובות על התחנה על-מנת לגנוב סולר ולכן היה צורך בשמירה. הסכמתי. מהר מאוד גיליתי שכל מי שעבד בלילה יכל להגניב דרך המסכה שלו (לשומרים היו מסכות דומות למסכות אב"כ לצרכי עבודה) סולר אל מחוץ לתחנה ולמכור אותו. ברנדמן בחר אותי לעבודה בדיוק בשביל זה, בשביל שאוכל למכור את הסולר ולהאכיל את המשפחה שלי. בכסף שעשיתי מהסולר הזה הצלחתי לקנות בכל-פעם קצת אוכל ולהציל את החיים של אמא שלי ואחותי. שתיהן שרדו את המלחמה ועלו ארצה. ובגלל זה, בכל פעם שאני הולך לבית הכנסת ומדליק נרות לזכר בני המשפחה שכבר אינם, אני מדליק נר לזכרו של המהנדס ברונו ברנדמן שעזר לי לשמור על מעט המשפחה שעוד נותרה".
אני יודע שזה ממש לא הזמן לסיפורים מהסוג הזה אבל שמעתי את זה לפני כשעה והרושם שהותיר בי הסיפור הזה עדיין לא עזב אותי. ברונו ברנדמן היה סבא שלי. בן-אדם שנפטר 16 שנים לפני שנולדתי ושזכיתי להכיר רק מתמונות מהוהות וסיפורים. אח שלי קרוי על שמו (השם השני שלו הוא בנימין). אני משוכנע שלכל בני הדור השני,השלישי והרביעי מקרב ניצולי השואה יש סיפורים מהסוג הזה. זה הסיפור שלי או יותר נכון הסיפור של סבא שלי. הסבא שמעולם לא הכרתי.

אני חייב להצטרף במקרה הזה לדעת עמיתי, "הפסיכופט המתורבת", שלא כ"כ אהב את הסרט. זה לא סרט רע במיוחד או שהצפייה הייתה בלתי נסבלת אבל למעט המשחק של דפ וטורטורו אין הרבה ממה להתרשם. האווירה הקריפית שמאפיינת עיבודים קולנועיים לספרים של סטיבן קינג נשמרה גם הפעם אבל זה בהחלט לא "מיזרי". סתם עוד סרט מתח-אימה לא מוצלח במיוחד. דפ נותן הופעה מוצלחת והסרט הוא למעשה כל-כולו ג'וני דפ. הוא בסדר. את דעתי על טורטורו כבר נתתי בעבר (היא הייתה חיובית בהחלט) ולרגעים קצרים הסרט אפילו מצליח להפחיד אלא ששורש הבעיה נעוץ בכך שראינו את "חלון סודי" במאה ואריאציות אחרות. בכל פעם קראו לו אחרת אבל זה תמיד אותו סרט. זה צפוי עד כאב.

ולעלילה בקצרה: מורט רייני (דפ) הוא סופר שנפרד מאשתו ומתגורר לבדו בבקתה ב- up-state. יום אחד מתדפק על דלתו בחור בשם ג'ון שוטר (טורטורו) הטוען שרייני גנב ממנו את עלילת ספרו האחרון. רייני מכחיש וטוען כי יש בידיו להוכיח שסיפורו "חלון סודי" פורסם עוד לפני המועד בו שוטר טוען שהוא סיים את כתיבת סיפורו. אלא שהעלילה מסתבכת. שוטר מתגלה כמטורף לא קטן שפוגע ברייני, בגרושתו-לעתיד, בחברה של הגרושה ובקרוביו של רייני.

מי שמחפש עוד קצת substance לסרט יכול למצוא אותו בכך שהסרט מדבר על קשיי היצירה, אלא שגם את הנושא הזה ראינו בגירסות טובות הרבה יותר בסרטים אחרים.

למעריצי/ות דפ, למי שמחפש קצת אימה ב-DVD ולמי שממש לא מוצא שום דבר אחר בספרייה. 

רק לפני כמה ימים היללתי ופארתי את התחייה המחודשת של הביטלס אצלי במחשב והנה קם לארבעת המופלאים מתחרה בדמות שנות השמונים העליזות (לא עליזות במובן של ג'ימי סאמרוויל אלא במובן הרעיוני). מסתבר שהיורופופ, למרות איכותו הלקויה והשיער המזעזע, הוליד כמה דברים שנעים לי להיזכר בהם. אז אתמול בדרך לחתונה שמעתי את "מריה מגדלנה" (זה נכון שהבסיסט היה החבר של סנדרה ?) וגם את Do you really want to hurt me של Culture club או "תרבות אגדה" כפי שהם נקראו ממש באותו הקליפ. היום בבוקר אלה היו מל וקים (שאחת מהן כבר החזירה ציוד) עם Respectable ויאז עם The only way is up (אגב, רק מלכתוב את השמות של כל השירים האלה אני מרגיש כמו משה מורד/נועם גילאור מינימום). ובלילה בדרך לעבודה, השיר האולטימטיבי, The captain of her heart שנקרא בשוש עטרית, "אדמירל לבבה". מכל השירים שציינתי הוא ממש טוב. סולו סקסופון, אווירה מחרמנת וזמר נשי למדי. שווה בהחלט. אני לא אגרר לכל מה שהשירים האלה מזכירים לי - רמז: אסיפות כיתה, נפגשים בשער בית ספר בארבע, בנות עם קליפס, שושלת, אלף, מונדיאל 86', לא הכנתי שיעורים, אבא חוזר עייף מהעבודה, אני הולך מכות עם אחי, כדורגל בחצר, דיסקו קלאסיקה 2000 במתנ"ס השכונתי, בת מצווה/בר מצווה, צמה ארוכה (טוב, זה יש לי גם היום) המורה ענת וכו' - זה פשוט מגניב לשוט במורד הזמן. מהנה למדי. לטובת אלו ששכחו וסביר שאף פעם לא התעניינו, המילים של Captain of her heart של הצמד Double. דווקא אחלה שיר שבעולם.

The Captain Of Her Heart

It was way past midnight
and she still couldn't fall asleep.

This night the dream was leaving
she tried so hard to keep.

And with the new day's dawning
she felt it drift away.
Not only for a cruise
not only for a day

Too long ago, too long apart
she couldn't wait another day for
the captain of her heart.

As the day came up, she made a stop.
She stopped waiting another day for
the captain of her heart.

1.רמת הכדורגל בארץ כ"כ עגומה וחסרת חדווה עד שלא נותר אלא להתעסק בשטויות ומזה, ברוך השם, יש בשפע. מסתבר, שלאחרונה, הפוליטיקה שמתחרה על בסיס קבוע על תשומת הלב של התושבים עם הכדורגל הבינה שבשביל לנצח במאבק הזה, שווה לרדת לרמה של הכדורגל.  Ynet מספר שענבל גבריאלי ניסתה לשחרר את בן-זוגה, לירן שטראובר משירות מילואים. "אם זה נכון", כך נאמר, "צריך לשחר את שטראובר מהנבחרת". OK. עברו רק כמה ימים מאז שאפי איתם התגלה כסדרן עבודה אזרחי בשירות צה"ל ועכשיו גם ענבל גבריאלי. אני עצוב לגלות שהח"כים הנכבדים גבריאלי ואיתם כנראה לא ממש מבינים מה לא היה בסדר במה שהם עשו. נניח לזה. לקראת הבחירות והתעמולה הם ימשיכו לדבר על שליחות ואמונה וליכוד וכאלה ובתאכל'ס האחד, פיו ולבו אינם שווים, והשנייה, נכנסה לכנסת אשכרה בשביל לעשות סידורים למען המשפחה (קזינו לדוד, מילואים לחבר וכו'). אלא שאני לא מוצא קשר בין ההופעה בנבחרת לבין שירות המילואים. אני בכלל לא מוצא קשר בין הנבחרת לצבא ואני לא חושב שמי שלא שירת לא צריך לשחק בנבחרת אבל להיטפל לשטראובר בגלל המילואים זה קצת מוגזם. שטראובר כבר שירת בצבא וכיום בגיל 30 אפשר לשחרר אותו ממלאכת האפסנאות בלי שזה יפגע בענייני הנבחרת. אני לא מסכים עם הדרך שגבריאלי בחרה אבל זה לא צריך לפגוע במשחקו של שטראובר בנבחרת. אגב, כששטראובר וגבריאלי התחילו לצאת ביחד, היא הכחישה את הרומן הזה תחת כל עץ רענן למרות שהם נראו ביחד במיליון מקומות, מסיבות ונסיבות. אני לא מבין מה יש להכחיש פה. מי שלא מתביישת בזה שהיא יוצאת עם מישהו ממכבי לא צריכה להכחיש וכו'. ובכלל, למה ההכחשה. מה יצא מזה. סתם יצאת שקרנית. אני יודע שבאמות המידה של הישראליאנה בימים הנוראיים האלה זה מותר לשקר אבל מחברי כנסת חשוב שנצפה ליותר.

אגב, חשוב לי לציין שמאז ומתמיד תעבתי את שטראובר (גם כשהוא היה בקבוצות אחרות ממכבי). יש בו משהו מעצבן ואני בהחלט מאחל לו את גבריאלי. מגיע לו.

2. אברהם גרנט לא הזמין את ברקוביץ' למשחק הידידות מול קרואטיה והכותרות בישרו על סוף עידן ברקוביץ' בנבחרת. אני לא רוצה להיכנס לשיקולים של גרנט באי-זימונו של ברקוביץ'. אני חושב שכל נבחרת יכולה להתגאות בשחקן מרמתו ומסוגו. הוא נותן את הנשמה בכל משחק ומשחק ועושה הכול למען הנבחרת. אני מבין את השיקול של הקמת נבחרת צעירה אלא שאני לא חושב שיש מישהו שיכול להשתוות לברקוביץ'. בכל מקרה יש לי מילה קטנה לעיתונות: ברקו בן 32. יכול להיות שהוא כבר שיחק את המשחק האחרון שלו בנבחרת, בהחלט יכול להיות. אבל בה במידה יכול להיות שהוא יוזמן בעתיד מסיבות אלו ואחרות. לשחקן שתרם כ"כ הרבה לנבחרת העגומה שלנו מגיע קצת יותר כבוד. אל תמהרו לחגוג על הגופה, תנו לו קצת זמן. אולי הוא יפרוש מרצונו הטוב. מילת גנאי אחרונה מגיעה לשלמה שרף. אני לא בדיוק זוכר את מקורות הסכסוך בין גרנט לשרף אבל שלמה שרף בערוב ימיו הופך לפאתטי. שוב, אני מגן על גרנט שאותו אני ממש לא סובל (הלוואי ויעיפו אותו מהנבחרת) מפני ששרף חייב להירגע. אני משוכנע שבתור מאמן הוא לא היה שש לשמוע כ"כ הרבה ביקורת כלפיו, על אחת כמה וכמה ביקורת שנובעת ממניעים אישיים וין בה שום שמץ מקצועיות. גם שרף בשעתו החליט לזמן או לא שחקנים אלו או אחרים ואני לא זוכר את שרף בתור מאמן נינוח וסבלני שהיה מוכן להקשיב לביקורת או להסביר את מהלכיו. יש את הפתגם הזה שמתחיל ב"מה ששנוא עלייך..." אם מישהו עובר בגן חיים בתקופה הקרובה שידאג להגיד אותו לשרף.

3. שיקרתי. זה לא שתי קטנות זה שלוש. זאת הפעם השנייה שאני מפרסם את התמונה הזו של גבריאלי ושטראובר בבלוג. אני יוגע שתמונות זה לא דבר דינאמי ובכ"ז נראה לי שגבריאלי נראית רע יותר מפעם לפעם.

ענבל ולירן בתקופת ההכחשה.