הבלוג של אילון

אחרי "בריכת שחייה" ו – "8 נשים" היה זה לגיטימי מצידי לצפות מפרנסואה אוזון שיצליח להנפיק סרט מוצלח יותר מ"2X5”. ולא שזה היה סרט רע, אבל בהחלט לא הולם את הציפיות מהבמאי הספציפי הזה. פרנסואה אוזון הוא אחד מהבולטים שבבימאים הצרפתיים בעשור האחרון. ממש מיוחדג' (אם להתבטא רייטינגית). הוא מצליח להיות מגוון אבל לחזור על עצמו. הוא מצליח להיות מעניין תמיד (או לפחות לרוב) ואחרי "בריכת שחייה" ו"שמונה נשים" (שקסם לי באופן לא הגיוני כמעט)באמת שהיו לי ציפיות שיא ממנו. “2X5” עדיין משתמש בטריקים פילמאיים אבל דומה כי למעט הטריקים האלה, לאוזון לא היו הרבה שפנים בכובע. הפואנטה של הסרט היא מאוד פשוטה, אנו עדים לחמש סצינות ארוכות שאמורות להמחיש את התפוררות החיים הזוגיים של מריון וז'יל. הערך המוסף בסרט (אם ניתן להתייחס אליו ככזה) הוא שהסרט הולך מהסוף להתחלה. כן, כן, אותו טריק שהיה בסיינפלד ובעוד מיליון מקומות אחרים (ואף שימש כאלמנט מרכזי לאחרונה בסרט המחליא-לפרקים של גספר נוא "בלתי הפיך"). אודה ולא אבוש, האלמנט הזה עדיין לא שחק את עצמו לגמרי. השינוי שעוברות הדמויות של מריון וז'יל בעיני הצופים לאורך כל הסרט, הוא מדהים. יש לו ערך מוסף (לפחות מבחינתי כצופה) אבל זה לא זה. זה פשוט לא מספיק. ובכל-זאת, לאור הרצף הלא מוצלח ממנו סבלתי לאחרונה, גם "2X5" הוא ציפור שיר.

מהצד האחר, אתמול סיימתי לקרוא את "קוד כחול" של צביקה עמית, מה שמוכיח שהיום הזה באמת לא היה מושלם לגמרי. סיימתי לקרוא את הספר כיוון שהתחלתי. למעט מקרה אחד בהיסטוריה, אני לא זוכר שהתחלתי ספר ולא סיימתי אותו (טוב, שני מקרים). הזכרתי לפני כמה ימים את סוג הסרטים שמיד עם סיומם אתה צריך לרוץ לאינטרנט לחפש הסברים. אמרתי שאני לא אוהב את זה במיוחד. תארו לכם כמה מעצבן זה יכול להיות כשאתה קורא ספר. מסתבר שהוצאת "קוד כחול" גרמה לסערת רוחות-זוטא בקרב מפלגות הימין בעיקר מפני שהוא הציג את הימניים כסכנה לבטחון המדינה, כבוגדים וכמי שמערערים את יסודות הדמוקרטיה. גילה פינקלשטיין (מסתבר שיש אחת כזאת במפד"ל), דרשה לעכב או למנוע את הוצאת הספר וכו'. לצערי הרב, מאמצייה לא נשאו פרי והספר אכן יצא ונתגלגל אליי (מה נתגלגל, רבאק, קניתי אותו בכסף. איזה בזבוז). אלמלא פינקלשטיין, ייתכן והדיון המרכזי אודות "קוד כחול" היה על רמתו הירודה של הספר, על סופו הבלתי סביר או מוסבר ועל קלישותו-כי-רבה. אני לא מבין למה, בשם אלהים, סופר כותב ספר שלם ובוחר לסיים אותו בצורה שרק המילה האנגלית abruptly יכולה לתאר. בפתאומיות, בלי שום סיבה נראית לעין, בלי שכל קווי העלילה נפתרים ובלי שום הגיון. אתם יודעים מה, שווה לשרוד את 400+ העמודים של הספר רק כדי להבין על איזה סוג של סוף אני מדבר. זה פשוט לא יאומן. אני מבטיח חגיגית, קבל עם וישראבלוג, שאת הספר הזה אני מוסר לאחי היחידי בארה"ב. אני מקווה שהוא יספיק לקרוא אותו כל עוד אני אהיה שם על-מנת שנספיק לנהל עליו דיון. מישהו מוכרח לחלוק איתי את הזוועה הזאת ולהאיר את עיניי, אולי אני מחמיץ משהו מאוד עקרוני.

כדי לא לצאת רק שלילי, אני מביא את תקציר הספר כפי שהופיע באחד מאתרי האינטרנט. אני משתמש בתקציר הזה יותר בשביל להסביר לעצמי למה קניתי וקראתי את זה. בתאוריה, זה נשמע מצויין:

האם זה יכול לקרות בישראל?
רומן מתח ראשון, שנכתב על רקע ההתנתקות מזהיר מפני תהליכים המתגבשים בתנועות הימין הקיצוני. הרומן, שנכתב על-ידי צביקה עמית, מי שהיה מנכ"ל איגוד לשכות המסחר בישראל, בהתבסס על תחקיר, שבחן את הלכי הרוח והמגמות הקיימות בתנועות הימין, אמור לשמש אות אזהרה בפני מה שעלול להתרחש בעתיד הקרוב. המחבר מנסה לחזות בספרו את התהליכים הצפויים במדינה, כאשר יחליט ראש ממשלת ישראל שאין פתרון לסכסוך הדמים הישראלי- פלשתיני, זולת צעד כואב - פינוי ההתנחלויות ביהודה והשומרון והקמת מדינה פלשתינאית.
המסר מועבר באמצעות דמותו של אחד מראשי המתנחלים, שכדי לסכל את תוכניתו של ראש הממשלה, מגייס קבוצות של קיצונים מן הימין ומחולל מערבולת של קנוניות, קשרים חשאיים ומזימות. להם שותפים בכירים ממערכות השלטון והצבא, בצד דמויות תמהוניות מתנועות שוליים משיחיות. סיפור העלילה מורכב ומתוחכם, מתחיל כאן ועכשיו וסיומו, לאחר חודשים ספורים, כאשר מדינת ישראל עוברת למציאות אפוקליפטית. ספרו של עמית מעמת חילונים עם דתיים, דמוקרטיה עם משיחיות, אנשי צבא עם אנשי מערכת המשפט.
עמית המכיר מבפנים את המערכות הפוליטיות והצבאיות של ישראל, אמר כי כאשר השלים את כתיבת הספר, לפני שבועות מספר, נראו כמה מן התרחישים המופיעים בו, רחוקים מן המציאות ואולי אף מופרכים. ההתפתחויות של השבועות האחרונים, מוכיחות כי הדמיון עולה על המציאות וגם התרחיש הקיצוני ביותר עלול להתממש במציאות הנוכחית של מדינת ישראל.

לכאורה, זה נשמע מעניין לאללה. בתיאוריה זה יופי. למעשה, מדובר בספר כל-כך קלוש ובלתי אפשרי שעיקר קסמו הוא בשיוך הביוגרפיה הדמיונית של חלק מהדמויות לדמויות אמיתיות מהמציאות (אפי איתם, משה פייגלין ויעקב עמידרור, למשל). תראו, יש בי המון כבוד למי שמצליח לכתוב ספר שלם. באמת. זה נראה לי דבר מסובך וקשה מאוד. אני לא רוצה לבוז לצביקה עמית, אבל לדעתי, ספרים כאלה, צריכים לבוא עם סימון של גולגולת ושתי עצמות מתחתייה. "קוד כחול" הוא ספר רע. אני כבר מת לראות מה יהיה לאחי להגיד עליו.

לפני כמעט שנה רשמתי לעצמי את הפוסט הבא.

באופן מוזר למדי, זה עבד. בכל פעם שהיה יוצא לי לעבור על הבלוג שלי ולקרוא בו לאחור (משמרות לילה זה עסק מאוד טריקי שיכול להפוך למשעמם מהר מאוד) הייתי נזכר ב-16.8.2004 בסיפוק ואומר לעצמי, וואלה, זה היה יום טוב. נזכרתי בפוסט הזה היום, רציתי בכל מאודי שיהיה מה שיזכיר לי את אתמול. היה לי דייט ראשון מוצלח. זה לא נדיר כל-כך כמו שנדיר שגם אני יוצא מרוצה מהדייט. אני לא יודע אם יהיה לזה המשך, אני ממש לא בטוח. אני מאוד מקווה שכן. אני מקווה שגם היא מקווה את אותו דבר. בשביל מה שלא יהיה, הפוסט הזה נמצא כאן כדי להזכיר לי בעתיד שה-29.7.2005 היה יום מוצלח מאוד (ברובו. בבוקר הייתי בעבודה כך שהוא לא היה מוצלח לחלוטין). אגב, אני יודע שזה לא מנומס להשתמש בבלוג שלך בתור יומן ולהשאיר בו פוסטים ערטילאיים שרק אני יכול להבין, אבל אחת לשנה, גם לי מותר.

כפי שציינתי בעבר, נדירים הם המקרים בהם אני מחליט שלא לסיים צפייה בסרט.

בדרך כלל אני הטולרנטי באדם ואני מאמין שבכל סרט, רע ככל שיהיה, ישנה תועלת וישנה תקנה. "תאומי הדיסקו" הצליחו לעקר את האמונה התמימה הזו ואחרי 50 דקות בלבד נפרדתי מעליהם. זה לא אני זה הם. בספרייה, על המדף, זה נראה מפתה מאוד. זה אפילו היה נחמד. הלכתי עם ליעד לספרייה, לידנו עמדה בחורה שליהגה אתנו על כל מיני סרטים והתלבטה איתנו בקול רם (רם מדי לטעמי) איזה סרט לקחת. התלבטנו בין "משפחה קטנה שלי" ל"תאומי הדיסקו". היא בכלל הציעה דברים אחרים. היה לנו נעים. באמת, זה נתן אווירה של ספרייה שכונתית כייפית כזו. הכל היה נחמד עד שהתחיל הסרט בעצמו.

בדרך-כלל, סרטים אירופאיים זוכים אוטומטית לתו איכות (יש בזה הגיון כיוון שמראש אפשר להניח שסרט שאינו אמריקאי ששרד את המיון של המפיצים, הוא כנראה סרט שווה בהחלט), "תאומי הדיסקו" משנה גם את ההנחה התמימה הזו. אפילו המבטא האירי של גיבורי הסרט לא הצליח להציל אותו מכליה. זו הייתה חוויה רעה. ארבעים דקות לסוף הסרט נכנעתי והשארתי את פיג וראנט, גיבורי הסרט, לענייניהם. בחיים לא הפסקתי בצפייה באמצע עם כל-כך מעט סימפטיה או עניין בגיבורי הסרט. בחיים לא. "תאומי הדיסקו" הצליחו להרוס גם את זה.

אחת לכמה זמן יוצא לי להזכיר את ביטל ג'ורג' בבלוג ובדרך-כלל (תמיד, למעשה) בהקשרים חיוביים. ביטל ג'ורג' היה הטוב מכולם, אין על מה לדבר. הוא היה ציני (אבל לא מרושע כמו לנון), הוא היה מוכשר (אבל לא מלודי עד כאב כמו פול) והייתה בו שמחת חיים מרוסנת (כלומר הוא לא היה אהבל כמו רינגו). ביטל ג'ורג' הוא הביטל האהוב עליי מבין ארבעתם.

והנה סיפור קטנטן שיאשרר את חוות הדעת החיובית שתהיה לי לנצח על הביטל ג'ורג':

בימי השיא של הביטלס נהגו להתאסף מול אולפני EMI, שלימים יקראו אולפני "אבי רואד" (ועליהם באמת אפשר להגיד מיתולוגיים) מעריצים ובעיקר מעריצות של הלהקה. אם בתחילת הדרך המעריצות היו בעיקר נערות היסטריות שצרחו וצווחו להנאתן ולפורקנן הרי שלקראת סוף שנות השישים המעריצות הפכו להיפיות מזוגגות עיניים – ולא בגלל הקור הבריטי – שנהגו לחלק פרחים לעוברים ושבים. הביטלס ופמלייתם ואנשי הצוות של האולפן נהגו לקרוא להן בלעג, Apple Scruffs. אפל (Apple) על-שום חברת ההפקה שהביטלס הקימו ב-1968 וסקראפס (Scruffs) על-שום סיבה שאינה ידועה לי (בחייאת, מדובר בסלנג לונדוני של סוף שנות השישים, מאיפה אני צריך לדעת ?)

מבין כל האנשים, ג'ורג' היה זה שהתנהג איתן בנימוס הכי רב וידע להעריך לאורך השנים את התרומה שלהן למעמדו ככוכב רוק ובכלל. האגדה מספרת שבאחד מהלילות, אחרי סשן ארוך באולפן ג'ורג' אף הזמין אותן לשמוע את העבודה שנעשתה במהלך הלילה. בקיצור, אנו למדים שג'ורג' היה בהחלט איש סימפטי עם רגליים על הקרקע.

בשנת 1970 יצא אלבום הסולו הראשון והמופלא של ג'ורג' "כל הדברים בני חלוף" (All things must pass). האלבום המשולש נחשב עד היום לאחד מאלבומי הסולו הטובים ביותר שהוציא אחד מהביטלס אחרי פירוק הלהקה. אחד מהשירים המקסימים ביותר באלבום נקרא Apple Scruffs והוא מוקדש לאותן מעריצות נאמנות שהמשיכו ללוות את ג'ורג' גם אחרי הפירוק הטראומטי של הביטלס. מסתבר שאחרי השלמת האלבום, ג'ורג' כתב מכתב לשלוש המעריצות האהובות עליו וזו לשונו: "קרול, קטי ולוסי היקרות. עכשיו האלבום גמור – ובדרכו למפעל. אין לי מושג אם הוא טוב או רע כיוון ששמעתי אותו כבר יותר מדי. במהלך הכנת האלבום העצום הזה (האלבום היקר ביותר ש EMI הפיקה) הרגשתי חיובי ושלילי, מרוצה ומתוסכל וכל שאר ההפכים שניתן למצוא בעולם החומרני הזה. הדבר היחיד שלא השתנה, כך נראה לי, הוא האהבה של שלושתכן ושל מל (מל אוונס היה עובד הבמה הנאמן של הביטלס), תמיד שם כתומכיי היחידים ואפילו ברגעים הקשים ביותר הרגשתי שהתמיכה שלכם מספקת בכדי לסיים את הדבר הזה. הרבה תודה. אני באמת המום מאהבתכם הבלתי נגמרת והמובנת מאליה ואני ממש לא מבין אותה. באהבה מג'ורג'".

ג'ורג' הריסון בשנת 1970 היה אחד מכוכבי הרוק המצליחים בעולם. הוא היה פליט של הלהקה החשובה ביותר בעולם מאז ומתמיד. הוא היה מוקף מעריצים, חנפנים מקצועיים, כסף, תהילה וכל מה שכוכב רוק חולם עליו, אבל הוא מצא בעצמו את הכוח ואת הצניעות לכתוב מכתב כל-כך מרגש ושיר כל-כך יפה למען מי שהביא לו את כל התהילה והעושר (בניגוד לדעות המקובלות ג'ורג' מאוד אהב כסף וידע לחיות טוב מכולם). לא לחינם אני תמיד אומר, הביטל האהוב עליי מארבעתם הוא הביטל ג'ורג'.

Apple Scruffs – George Harrison

Now I’ve watched you sitting there
Seen the passers-by all stare
Like you have no place to go
But there’s so much they don’t know about apple scruffs

You’ve been stood around for years
Seen my smiles and touched my tears
How it’s been a long, long time
And how you’ve been on my mind, my apple scruffs

Apple scruffs, apple scruffs
How I love you, how I love you

In the fog and in the rain
Through the pleasures and the pain
On the step outside you stand
With your flowers in your hand, my apple scruffs

While the years they come and go
Now, your love must surely show me
That beyond all time and space
We’re together face to face, my apple scruffs

Apple scruffs, apple scruffs
How I love you, how I love you