הבלוג של אילון

לא כתבתי מאז הגמר של המונדיאל. עשרה ימים. הגמר של המונדיאל, זוכרים ? פעם, בעולם אחר, כמעט בחיים אחרים, היה גם מונדיאל. והיה זידאן וטרזגה וקנאברו ובופון ועכשיו כאילו שזה לא קרה. כאילו שזה קרה לאנשים אחרים בזמן אחר, ואם נשב ונדבר על זה, אז אנחנו בעצם נספר סיפורים ששמענו מיד שנייה. "פעם היה מישהו שישב וראה את המונדיאל". כבר יצא לי להעדר יותר מעשרה ימים מהבלוג שלי. הרבה פעמים. אלא שבכל המקרים זה היה מבחירה או בגלל חו"ל. רציתי נורא לכתוב בעשרת הימים האחרונים אלא שעברתי תפקיד בעבודה, ובתפקידי החדש אין לי אינטרנט צמוד ובתפקידי החדש אני עייף. כל הזמן עייף. זה אולי יעבור לי אחרי שיגמרו המבחנים (ביום ראשון הקרוב, המבחן האחרון לעת עתה) אבל בינתיים אני כל הזמן עייף. ואני כל הזמן מסתיר את זה. אני אמנם לא גלולת המרץ של הקומה שלי, אבל אני לא רוטן ונרגן על זה שכל בוקר אני צריך לקום (קבוע) ב-6:50. אני נושא את זה בחן. רציתי לכתוב הרבה בימים האחרונים, אלא שלא הספקתי. יכולתי לנתב ולקצוב את הזמן שלי טוב יותר (וזה משפט שאני אומר לעצמי כבר 25 שנים) אלא שארוע רדף ארוע. ביום שני לפני שבוע לא הספקתי לכתוב על הגמר של המונדיאל וכבר הגיעו צרות חדשות. הנשיא קצב (זוכרים שפעם, בחיים אחרים, הוא הואשם בהטרדה מינית ?), העבודה החדשה, המבחן בחשבונאות (ואני יותר מגאה לומר: ההצלחה במבחן בחשבונאות), העבודה החדשה, הארועים בצפון, העבודה החדשה, המבחן במתודולוגיה (ואני יותר מגאה לומר ההצלחה במבחן במתודולוגיה), העבודה החדשה, פניניצ', המבחן בביקורת המדינה (ואני מקווה שבקרוב אני אוכל לומר...), ובעיקר (כפי שודאי שמתם לב) העבודה החדשה. כן, כן, אחרי כמעט שמונה שנים באותה עבודה, שבה התקדמתי לאט לאט עד שלא נותר לי לאן להתקדם, שבה שרדתי יותר ממה שכל בן אנוש ממוצע בגילי צריך לשרוד, שבה מיציתי כל דבר ודבר שהיה למקום ההוא להציע לי (והיה לו מעט מאוד), עברתי תפקיד. שברתי את התבנית. אני עובד במוסד ציבורי ובכל-זאת התקדמתי בגלל הכישורים שלי. לא שכבתי עם אף-אחת ועם אף-אחד, לא מירפקתי את דרכי ולא עשיתי שום פוילעשטיק. הייתי אני וכנראה שהם אהבו את זה. אני יותר מנחוש להוכיח לעצמי שאני שווה את האמון שנתנו בי. אני דרוך ומזומן לכל אתגר ומוכן (ואפילו רוצה) לעבוד קשה. אני מאוד רוצה להצליח ואני מאוד מקווה להצליח. והנה ביום ראשון הקרוב המבחן האחרון בשנה הראשונה. וככה פתאום, לפני שממש הרגשתי, נגמרה השנה הראשונה ומגיעה שנת הלימודים האחרונה שלי (אלא אם כן יהיה דוקטורט בעתיד). ואני בן 30. ועובד איפה שאני עובד ועושה את מה שאני עושה. וברקע העולם מתפוצץ. ואין לכם מושג כמה שהיו לי מיליון דברים להגיד על זה ולא אמרתי. פשוט שתקתי. לא רציתי להעיר את רובן.

יש לי מחר מבחן בחשבונאות וכנראה שאני לא אסיים להתכונן לעולם. סביר להניח שאני אראה היום את הגמר ואבכה על זה אחר-כך בספטמבר (או אז יגיע חברי הטוב: מועד ב'). שתמות החשבונאות. הלוואי אמן. מונדיאל שלם אני מלהג ודווקא הערב, ברגע השיא, אין לי זמן לכתוב זכרונות מהגמרים של 86', 90' (לא ראיתי, כאב לי הראש), 94', 98' ו - 2002 (ראיתי בעבודה). העיקר שמחר אחרי המבחן אני אוכל להסתכל על עצמי במראה (ואני אהיה חייב, לא התגלחתי כבר כמה ימים ואני צריך ללכת לעבודה מחר). בווינר אני מתכוון לשים כמה לירות על 1-0 קטן לאיטליה (המשחק עצמו+אנדר). בליין אני נותן שער ראשון לטוני, ותיקו במחצית, נצחון במשחק לאיטלקים. זהו, אני חוזר לחשבונאות. פורצה איטליה.

תהרגו אותי אם אני מבין למה מכבי ת"א כל-כך טרחה בחיפוש אחר מאמן שנראה ככה:

כשבאת'נס, ג'ורג'יה יש מי שישמח לגור בארץ ולעבוד בה, ונראה ככה:

והוא עצמו מכיר טוב-טוב עוד אחד מאמריקה שעושה מוזיקה ונראה ככה:

ואם כבר אמריקאים אז למה להסתפק במאמן כשאפשר להביא שחקן:

ואם כבר שחקן אז למה להתרוצץ עד ארה"ב כשאפשר להביא שחקן מפה:

ואם כבר בשחקנים עסקינן, נבחרת איטליה מסכנת את מטראצי בספיגת צהובים:

כשאחיו הגדול משוטט בארה"ב ומחכה לסרט הבא של האחים כהן:

ואם כבר מונדיאל, כולם ראו ששוויץ מתקשה להבקיע בגלל ההחמצות של פריי:

אז אולי במקום פריי הם יכלו לפנות ליאיר (חבר טוב שלי) שחיפש עבודה עד לא מזמן:

ובכלל, מה יש לי להיות מרוצה כל-כך מהעבודה בעירייה:

כשבאותה קלות יכולתי להיות מלך של ממלכה שכנה:

או לפחות זמר באופרה:

או שסתם זמר עם קול גבוה:

אמרתי מראש שזה קלוש. שבת שלום.

האם שווה לשרוד מונדיאל שלם, לדעת עמוק בפנים שהוא לא כל-כך טוב, להמשיך לצפות בו למרות העייפות, לגלות עניין למרות שכל הנבחרות שחפצת ביקרן כבר עפו וכל זה בשביל 2 דקות מתוקות בסוף ההארכה בין גרמניה לאיטליה. האם 2 דקות מתוקות שוות את כל זה ? התשובה נכון לעכשיו (00:38 ומחר אני צריך לקום מוקדם) היא כן. כן. כן. כן. היה תענוג. אין כמו גרמנים בוכים ואין כמו לראות את קלינסמן (הגרמני החביב עליי) מנחם את שחקניו. אני לא רוצה להתיימר ולהגיד שזה בזכות האנרגיות החיוביות שהפעלתי לטובת פוסי, אבל רק שתדעו לכם שהנצחון האיטלקי הדרמטי הוא בזכות האנרגיות החיוביות שהפעלתי לטובת פוסי. כזה אני, נאמן לקוראים עד הסוף....