הבלוג של אילון

באחד הקטעים הבלתי נשכחים של Private parts הבלתי-נשכח-בעצמו של האוורד סטרן, מגלים המפיקים בתחנת הרדיו שלו שהקהל מקשיב להאוורד סטרן בגלל ש - he wonders what he's gonna do next. "מה הוא הולך לעשות ?"

קשה שלא לחשוב על הרגע הזה לאורך כל הצפייה ב"בוראט". לך תדע מה הוא עומד לעשות. ובכל פעם שנראה לך שהוא הגיע לאיזה שיא או שהוא מיצה והוא במקסימום, הוא עושה משהו מטורף מהקודם. והעניין הוא שקשה להישאר אדיש.

הרי באותה מידה יכולתי לצאת מהסרט הזה ולהגיד שזה סרט אינפנטילי ומטופש (שלא נטעה, למרות שאהבתי את הסרט, הוא אינפנטילי ומטופש), אבל לא זאת הנקודה. הנקודה היא שסשה ברון כהן הצליח לעצב דמות מדהימה, נגועה בסטריאוטיפים מפה ועד להודעה חדשה, מטופשת וכו', אבל מדהימה. וזה מה שהופך את "בוראט" לסרט כל-כך מצחיק.

כי בין אם כהן התכוון לזה ובין אם לאו, הבדיחה היא עלינו. או שעליהם (על האמריקאים) או שעליו, אבל יש בדיחה וזה מה שחשוב.

הררי מילים כבר נשפכו על "בוראט" וניכר כי או שאתה לו או לצריו. אני לו. definitely לו.

ואגב, תגידו תודה ששמתי את הכרזה של הסרט ולא את אחת מהתמונות שלו עם הבגד-ים הנוראי ההוא.

בשנה שעברה העברתי את רוב רובה של תקופת המבחנים בתפקיד החדש. המעבר מעבודה במשמרות לעבודה יומיומית קבועה לא היה קל. הוא אפילו לא קל עכשיו. האחריות הנוספת שהוטלה עליי והעובדה שהבוסית שלי עמדה לסוע לחו"ל והייתה לחוצה מאוד לגמור איתי את החפיפה כדי שאוכל להישאר ולהשגיח על המצודה גם היא הוסיפה ללחץ. וגם הייתה מלחמה. אם אני לא טועה, מבחן אחד או שניים גם נערכו אחרי שפרצה המלחמה בצפון, אבל זה פחות רלוונטי.

אני פשוט זוכר שאחרי אחד המבחנים, בעודנו מעשנים בחוץ, אחת מהבחורות קיבלה ביפר שהודיע על נפילה של קטיושה בחיפה. קשה ואפילו נוראי להגדיר זכרון על נפילה של קטיושה כאיזשהו זכרון חיובי, אבל אני זוכר שבאותו יום, למרות הקטיושה ולמרות הלחץ, היה משהו חיובי באוויר. נדמה לי שזה היה המבחן האחרון. נדמה לי שזו הייתה אחת הפעמים היחידות בחיי שבהן יצאתי ממבחן וידעתי שהצלחתי. פשוט ידעתי. ובסוף הצלחתי.

השנה שעברה הייתה שנה טובה מבחינת לימודים. למרות כל החששות והדאגות שלי מתחילת השנה, הצלחתי למצוא חברים. ואם לא חברים לחיים אז חברים להפסקות. וכדרכן של חברויות להפסקות, ככל שהן הולכות ומשתבחות, ההפסקות הולכות ומתארכות והנוכחות בשיעורים הולכת ומתמעטת. שנה שעברה הייתה שנה טובה להיות בה סטודנט.

ישבנו בחוץ ועישנו, דיברנו על החיים ונהנינו מחברת הנשים המשובחות שהתברך בהן התואר שאני עושה.

השנה זה נעלם. סיוון לא המשיכה איתנו וגם יואב. אני התחלתי לעבוד על בסיס יומי ולאט לאט הפסקתי לבוא לשיעורים ביום שני. במשך חודשים אני אומר ליאיר, חברי לתואר וחברי בכלל, שאני ממש מגיע לסוף התואר כשאני זוחל על הגחון. בקושי. באיטיות מדאיגה. הסטודנט המשקיען של שנה שעברה הפך לכזה שבקושי מסתדר. לאחד שיסיים את התואר, אבל לא מעט בזכות האינרציה. אני לא חושב שזה העבודה ואני לא חושב שזה המלחמה. כמו תמיד, זה בעיקר אני.

אולי זה גם זה שהפסקתי לעשן. כבר עשרה חודשים. וביום שישי ניצבתי בפני הפיתוי ויכולתי לו. אותה בחורה שנתנה לי את הסיגריה השלמה הראשונה ששברה לי את הפסקת העישון הקודמת, הציעה לי סיגריה. אמרתי "לא" והתכוונתי לזה. היא הלכה לעשן ואני נשארתי בריא אבל כמהּ. לא נורא, זה יעבור לי.

בסופו של דבר, יש קשר בין כל הדברים.

היום שבו אמא שלי הודיעה לי בשיחת טלפון מהארץ שהתחיל קורס הכנה לתואר ושאני כנראה אחמיץ את חלקיו הראשונים בגלל שהייתי בארה"ב לעוד-כמה-ימים-לפחות, הוא גם אותו יום שבו לאורך כל השעות שבהן הלכתי ברחובות ניו יורק לא יכולתי להפסיק לחשוב על כמה שאני רוצה סיגריה, אחרי 7 חודשים של הפסקה יחסית, וזה גם אותו יום שבו כרמית חלפה על פניי, ברחוב שהכיל עשרות אלפי אנשים והייתה לה סיגריה אחרונה בקופסה והיא ששה לתת לי אותה, וזה היה אותו יום שבו הבנתי שאם אני מתחיל תואר, אני כנראה צריך לחזור לעשן, כי הרי כל הדברים נקבעים בהפסקות סיגריה ומי שלא שם, לא קיים.

אז החזקתי מעמד עוד כמה ימים ולא חזרתי לעשן. אבל בסוף נכנעתי. אני בדר"כ מאשים את הדס, אבל זה אני אשם. אני זה שחזר לעשן. ורק בגלל התואר. או בגלל שאני אוהב לעשן. כן, כן, "אוהב" בלשון הווה. כי גם עשרה חודשים לא משכיחים ממני את האהבה הזו. וגם השיפור בנשימה וגם תחושת הבריאות שאמורה לעטוף אותי. אבל זה בסדר, אני בחיים לא רוצה לעשן יותר. עישנתי מספיק.

והנה נגמר לו התואר השני ואין סיבות לחזור לעשן.

אגב, התיישבתי לכתוב את הפוסט הזה כיוון שהיום התחילה (באופן מחליא למדי) תקופת המבחנים. והיה לי נעים להיזכר במבחנים של השנה שעברה. אז עוד הייתי סטודנט. אז עוד הייתי מעשן. 

בארבע השנים האחרונות ראיתי קרוב לשלוש מאות סרטים. אני יודע את זה כיוון שעל כל סרט רשמתי דו"ח צפייה ואלה שעדיין לא הספקתי לרשום עליהם מרוכזים ברשימה פה בצד שמאל. את רוב הסרטים ראיתי עד לפני שנה. בשנה האחרונה החלפתי עבודה והזמן הפנוי שלי לסרטים התמעט. מתוך שלוש מאות הסרטים שראיתי, בערך 40 או 50 הגיעו לרשימת הסרטי שראיתי ואהבתי. במבט לאחור, לפחות עשרה מהם לא ראויים להיות ברשימה (אבל אני לא אתקטנן ואסיר אותם). כשתה רואה כל-כך הרבה סרטים, אתה מתחיל לפתח ציפייה כמעט בלתי-סבירה לסרט "הזה". ברוב המקרים אתה יודע שהסרט שאתה עומד לראות יהיה בינוני או שגרתי או גרוע ממש, אבל כמעט תמיד קיימת הציפייה לסרט "הזה". סרט שידליק אותך, שיפתיע אותך, שיהיה הטוב מסוגו (או לפחות טוען ראוי לכתר), שייעשה לך תחושת סבבה ובקיצור, הסרט "הזה".

"האיש שבפנים" הוא הסרט "הזה". הגעתי אליו עם המלצות מאחרים ויצאתי ממנו כגדול ממליציו. זו הפעם השנייה ברציפות שספייק לי מצליח לעשות לי את זה (השעה ה-25 הייתה הפעם הקודמת) וגם הפעם הוא מצליח להפתיע. וכן, אני יודע שבסרטים של ספייק לי יש תמיד סאבטקסט אנטישמי כזה או אחר וגם אם אין אני משוכנע שיש רבבות שיישמחו להמציא אותו מתוך הסרט, אבל זה לא ממש רלוונטי. "האיש שבפנים" הוא סרט פעולה מתוחכם, אחד מסרטי העוקץ הרבים שנוחתים עלינו בשנים האחרונות, אלא שהפעם מדובר בסרט טוב. סרט סבבה. סרט שמשאיר אותך עם טעם ממש-ממש טוב בפה.וכשאתה כל-כך נהנה מהסרט, קל לך להתעלם מזה שאתה לא מת על ג'ודי פוסטר ושהקריירה של דנזל וושינגטון זה לא-מה-שהיה-פעם ושיש לך את התחושה שקלייב אוון נמצא בכל מקום וממש אי אפשר להימנע ממנו וכו' וכו' וכו'. עזבו שטויות, סרט פעולה ממש ממש שווה ומומלץ. סרט שמביא לכם את השוד המושלם, וזה בסדר, הידיעה שהוא מושלם נמצאת שם כבר מההתחלה. המלצה חמה מאוד.

ב-Y-net בחרו לספר שלילך ברנע מצטרפת לחדשות HOT עמ"נ לסקר נושאים שונים הקשורים בעיר יפו.

טוב. קודם כל, עדיף לראות את לילך ברנע מלשמוע אותה. מתוקה לילך ברנע ונאת מראה היא והאמת היא שיש לה קול מאוד נעים, אבל נטייה מופרזת לדבר על השקיעה בלחשושים שבשעה 6 בערב של מישור החוף מצליחים רק לעצבן. לפחות אותי.

אני אמנע מללעוג לנושא הזניח שלילך נבחרה לסקר, בעיר הזניחה (למרות שיש בי סימפטיה ליפו) ובמהדורת החדשות הזניחה הזו. כל עבודה מכבדת את בעליה. במובנים מסוימים, עדיף להסתובב עם צלם ומקליט ביפו מאשר לענות לתושבים בעיריית חולון. נראה לי שגם מרוויחים ביפו טוב יותר. אני אאחל ללילך הצלחה וגיגים יותר רציניים.

הסיבה שלשמה התכנסתי היא להגיד שמכל התמונות בעולם, בחרו לציין את המאורע ב-Y-net בעזרת התמונה שבה מירב מיכאלי (ואני יודע שהיא מתעקשת על "מרב". זה פשוט לא מעניין אותי) חושפת את שדייה עטויי החזייה. הרי מן הסתם יש לY-net ארכיון של תמונות של מירב מיכאלי לבושה, ובכל-זאת הם בוחרים את התמונה הזו. ובכלל, למה לשים תמונה של קריינית המהדורה הזו ולא תמונה של לילך ברנע שהיא-היא הסיבה לאייטם והתוספת החדשה למהדורה.

ואחר-כך הם מתפלאים שמירב מיכאלי מטרחנת את החיים עם הפמיניזם הטורדני שלה.

אף פעם לא אהבתי את יוסי בניון יותר מדי. לא נסחפתי בהיסטריית "הילד" ולא התלהבתי משום דבר שהוא עשה.

במקום לזכור לו את הגול המדהים מול שוויץ, העדפתי לזכור את ההתנהגות שלו כלפי אלי כהן וכלפי ישראל כהן ונדמה לי שאפילו הלנתי על העניינים האלה ממש במקום הזה. אין מה לעשות, עניין של אנרגיות.

בכל מקרה, גם בתור מי שלא אוהד את בניון, אני לא יכול שלא להתרגש מהתמונות שלו במדי ליברפול. הקבוצה הזו יקרה לליבי כמעט יותר מהפועל ת"א (טוב, מדובר בשתי אהבות, אין מה להשוות ויש מקום לשתיהן). כל הסופרלטיבים שיצא לכם לקרוא בעיתונות הספורט ב-48 השעות שחלפו מאז החתימה של בניון הם נכונים. מדובר במועדון ענק. מבחינתי, הכי ענק. קשה להמעיט בערך החתימה של בניון בליברפול.

בניגוד לכל העיתונאים שמשחקים עכשיו בלהפריך לאוויר תיאוריות על כמה דקות יוסי יקבל או לא יקבל, אני פשוט שמח שבמועדון שאני הכי אוהב בעולם יישחק שחקן ישראלי. דקה במשחק, עשרים, עונה שלמה או רק חצייה, זה לא משנה לי.

מבחינתי, אני פשוט נרגש שהשחקן הישראלי הכי טוב יישחק במועדון הכי חושב בעולם. מעבר לזה, כל השאר זה קנאה, צרות עין ואוהדים של מנצ'סטר.