הבלוג של אילון

את זה שהיא לא מבינה בספורט, אפשר להבין מהאזנה לתכנית רדיו שלה. את זה שהיא חסרת נימוס ואגרסיבית אפשר להבין מאותה האזנה בדיוק.

והנה, האתר שבראשותו היא עומדת או שאותו היא עורכת או שלבעליו היא נשואה, פירסם ידיעה על לידס, קבוצת הפאר (לשעבר) האנגלית.

כנראה שאתר ONE הוא בעל השפעה כל כך ניכרת עד שבמחי ידיעה, הם יכולים להזיז ערים ממקומן. לידס, למשל, זזה מחבל יורקשייר ללונדון.

למה ? כי ככה החליטו ב-ONE. מותר להם, אופירה אסייג עורכת, לא ככה ???

מצד שני, מה בדיוק אני רוצה מהם. הרי האמת אף פעם לא הייתה הצד החזק של ONE או של אסייג.

הייתי בן 11 כששמעתי על הסמית'ס בפעם הראשונה.

בניגוד להרבה זכרונות ילדות, דווקא את זה אני זוכר באופן חד. הייתי למטה ושיחקתי עם החברים מהשכונה. אח שלי חזר הבייתה ובידו תקליט שאת העטיפה שלו לא הכרתי. זה היה The world won't listen. באותם ימים, כמה שנים לפני פרוץ ה-MTV לחיינו, אחי שלט בהשכלתי המוזיקלית כמעט באופן טוטאלי. גרנו באותו חדר והמיטה שלו הייתה זו שקרובה יותר לסטריאו. Hell, אפילו הסטריאו היה שייך לו.

מסיבה כלשהי שאותה אני לא זוכר (כנראה שהזכרון לא כל כך חד) לא נשארתי לשחק עם החברים אלא עליתי עם אחי למעלה.

הוא שם את התקליט במערכת ותוך כמה שניות שטפו את החדר צלילי הפתיחה של Panic (האנג דה די ג'יי).

זו הייתה אהבה מצליל ראשון. אולי זה הקול של הזמר, אולי הצליל של הגיטרות של ג'וני מאר המופלא. אולי הקצב ואולי הפזמון המדבק. לא יכולתי להרגע. אני חושב שאלמלא הביטלס, האהבה שלי לסמית'ז הייתה גדלה וגדלה, אבל אז, באותו גיל באותה תקופה, הביטלס עדיין תפסו חלק ניכר מהמחשבות שלי. על מוזיקה ועל בכלל.

כפי שאני מרבה לספר, המידע לא היה רב באותם ימים (חומת הברזל וכו'....) אבל מדי פעם אחי היה מטפטף לי דברים שהוא ידע ושמע על הסמית'ז. פעם אחת יצא לנו לראות ביחד תכנית של "עד פופ" ובה ראיון עם מוריסי. המבטא הבריטי שלו והמניירות שלו הרסו אותנו. אני לא בטוח שהבנתי לגמרי מה זה הומו, אבל אלוני הסביר לי שהוא כזה. בסוף התכנית היה וידאו של the boy with thorn in his side. אם הייתי חשוב מספיק כדי לעשות רשימה של רגעי תרבות מכוננים בחיי, הוידאו הזה היה ללא ספק אחד מהם.

הסמית'ז עומדים ומנגנים. מוריסי לבוש חולצה שנשמטת מעל כתפו לכל אורך השיר ובסוף הוא מתחיל את היודל הענקי ההוא. מה ליודל ולזמר בריטי שכזה. כנראה שהרבה.

באחת הפעמים אלוני סיפר לי שלסמית'ז יש דרך מיוחדת לכתוב את השירים: מוריסי היה שוכב ומספר כל מיני דברים למאר, ומאר היה הופך את זה לשיר.

אף פעם לא טרחתי לבדוק אם זה נכון, אולי כי רציתי להאמין שזה נכון. זה נשמע לי כל כך מקסים.

בין בהלת הביטלס של גיל 11-12 לפריצת ה-MTV לחיינו, הסמית'ז אולי קצת נשכחו. החזקתי אותם תמיד קרוב ללב ברגעים קשים וברגעים שהתחשק לי להתמכר לאווירה הזאת שלהם. מבחינתי זה היה תו איכות. מה שיכל להבדיל אותי מהרבה אנשים אחרים. קצת כמו הפיקסיז. פופלרי מספיק כדי לא להיחשב אקסנטרי או כנסיון למשוך תשומת לב אבל איכותי מספיק כדי לא להיות בזוי כמו הרבה דברים פופולריים.

אני מבין שמוריסי איש מיוחד, ייחודי, אליל של ממש. אליי זה לא מדבר. מבחינתי מוריסי הוא אחד האנשים עם הקולות הכי יחודיים בפופ/רוק. הקול הזה שמבדיל אותו כל כך ושם אותו מעל כל כך הרבה אחרים. הקול הזה ששווה הרבה יותר ממניירות. הקול הזה שמאחוריו עומד אחד מכותבי הטקסטים הגדולים ביותר, או לפחות המיוחדים ביותר בפופ and if a double decker bus, crashes into us. to die by your side, is such a heavenly way to die. איך אפשר לכתוב דבר כזה ולא להיות הגדול מכולם. טקסטואלית זה in my life לפחות.

כשאתה בן 11 אתה נוח להתרשם ממשפטים דוגמת and if you have five seconds to spare, I will tell you the story of my life. כשאתה בן 32 אתה מצליח להבין כמה שהמשפטים האלה גאוניים.

אמן שתהיה הופעה טובה. בפעם האחרונה שפגשתי אליל (מקרטני) זו הייתה חוויה שאני לא אשכח. נקווה שמוריסי ייתן פייט טוב.

אירועי "כוכב נולד" מאתמול הם עוד חלק בשרשרת של שקרים קטנים וגדולים שערוץ 2 העתיר על צופיו במשך השנים.

לפעמים מדובר בפשעים ועבירות קלות מזן "עוד דקה נשוב" של אילנה דיין או העלאת הווליום בפרסומות. ולפעמים מדובר בדברים גרנדיוזיים כמו תכנית החוצנים של דודו טופז, בחירת נערת הגלגל של גלגל המזל או הטראסק הבלתי נסבל שארז טל עשה ב"רק בישראל" על-מנת להחליף את "לימור" שבסוף נשארה.

דרך כל המקרים האלו ורבים נוספים, עוברת כחוט השני תחושת הזלזול של הערוץ בצופיו. בשבילם, כולנו לנצח "מסעודה משדרות".

בדרך כלל אני לא שותף להילולה הקשורה בערוץ הזה, אבל השנה (ובשנה הקודמת) הצטרפתי לעדר צופי "כוכב נולד". אני לא מתגאה בזה, אבל כפי שאמרתי, אני לפחות יודע על מה כולם מדברים. סך הכול, אני נהנה מהתכנית. אני אפילו מרשה לעצמי לפתח מאזן אהבות ושנאות כלפי המתחרים ו/או השופטים, ובקיצור, להביע רגש, או לפחות להתחבר אליו איכשהו.

הטריק של אתמול היה מוגזם. ומה שעצוב לי הוא שבדומה לשאר צופי הערוץ והתכנית, אני אשב גם הערב ואצפה. אין מה לעשות. כוחו של הרגל. ובשם הכוח הזה, הערוץ מרשה לעצמו לזלזל בנו. זה ישמע מעט ילדותי להגיד עכשיו "אמרתי לכם", אבל נשבע לכם שאמרתי. כמה דקות לפני פתיחת התכנית דיברתי עם השותפה שלי והימרנו על מה תהיה הרעידה.

"מה שלא יהיה", אמרתי לה, "זה לא יהיה שווה את כל הפרומו-אים וכל הטרראם שהם עשו במשך השבוע". ואכן צדקתי.

אלא שהבעיה העיקרית היא לא ההבטחה לרעידת אדמה שהתגלתה בסוף כרחש קל במקרה הטוב. הבעיה היא שלערוץ 2 אין כל בעיה לבוא לקראת סוף עונה של תכנית ריאליטי שמבוססת על SMS-ים והצבעות באינטרנט ולשנות לגמרי את הכללים. הרי לא הייתה לזה שום הצדקה למעט היכולת לייצר פרומו-אים הולמים ולטמטם לכולנו את השכל במשך שבוע.

אביב משולם הודח מהתכנית fare and square. הוא אחלה זמר ויכול להיות שהיה מגיע לו ללכת רחוק יותר, אבל אין לו את האפּיל הנדרש כדי להצליח בתכנית. אף אחד לא יצליח לשכנע אותי באותות ומופתים שהכשרון הוא הפרמטר היחידי להצלחה בתכנית. אותו אפּיל שסוחב את רותם כ"ץ הבינוני (במקרה הטוב) מתחילת העונה הוא בדיוק מה שהיה חסר לאביב משולם כדי להישאר בתכנית. ואני בכוונה לא מתייחס לאחיות גואטה כיוון שלדעתי הן הוחזרו לתכנית רק כדי לשמש כעלה תאנה לכל המהלך הזה שהחזיר את אביב.

נכון, ההדחה של אביב הייתה מפתיעה, אבל היא תאמה את טעמו של הקהל. מריר ככל שיהיה, זה מה שהקהל קבע. אותו קהל שבמשך עונה שלמה מספרים לו שכל מי שמצביע משפיע. אותו קהל שאחרי ההדחה של אביב זכה לגערות מצד צביקה הדר (מי שמו לעזאזל ???!!??)

ההחלטה של ההפקה להחזיר את אביב משולם והאחיות גואטה לא נומקה כהלכה ולא נומקה בכלל.

זה מה שהחליטו ולכן ביימו את השטות הזאת שבמסגרתה כל אחד מהשופטים מצהיר את מי הוא רוצה להחזיר לתכנית. ההחלטה השרירותית להחזיר את אביב והאחיות לתכנית שקולה כנגד האמירה שיש לפעמים להרבה אנשים: "כזה אני". מכירים את זה ?

מכירים את זה שמישהו מתרץ התנהגות מטופשת או קפריזיות בטיעון "כזה אני" ? הרי זה טיעון שפותר אותך מכל אחריות. "כזה אני". זו גזירת גורל שאי אפשר להתמודד איתה. ניסיתי להגיד את זה לאחי היחידי לפני כמה שנים כשהוא שאל אותי למה אני לא מסיים את התואר הראשון. "עניתי לו ש"כזה אני". רק עכשיו, עם סיום התואר השני, אני מצליח להבין עד כמה התשובה הזו אידיוטית ומתסכלת. למה בכוכב נולד החליטו להחזיר את אביב והאחיות ???

כאלה הם. אין מה לעשות.

ההחלטה של כוכב נולד מאתמול לא תדיר את רגלי הקהל מהתכנית. ערוץ 2 מתיימר לראות בעצמו מדורת השבט ואף מצליח. היום כולנו נשב לראות כי מסקרן אותנו לראות את אביב והאחיות בגלגולם המחודש (והמיותר). חלקנו יגידו ששלום חנוך צדק ו"הציבור מטומטם ולכן הציבור משלם", אבל את המשפט הזה אנחנו אומרים כבר שנים. וממשיכים לשלם. הדסר היחידי שמשתנה הוא המחיר והגיל.

אמרתי כבר הרבה פעמים בעבר שלא אכפת לי שינצלו אותי אבל אני לא מוכן שאף אחד יחשוב שאני מספיק טיפש לאכול את זה. בהפקת "כוכב נולד" כנראה שחושבים את זה עליי. עליי ועל מאות אלפי הצופים האחרים ושולחי ה-SMS-ים. לפחות עכשיו אנחנו מבינים מה באמת הם חושבים עלינו.

ולכן, בפעם הבאה שאילנה דיין תבטיח לשוב עוד דקה, שהקריין יכריז בטון הדרמטי "דבר כזה עוד לא היה" אבל כולנו נדע שכבר היה, כשנשב לראות "ארץ נהדרת" ונקבל בפעם המיליון לקט שעליו לא הודיעו מראש, לפחות נדע שזה לא מרוע לב. זה אך ורק מזלזול. ונוכל להסתכל למעלה ולהגיד שזה גשם.

יו גרנט, כך ניכר, נכנע סופית והבין שאין לו זכות קיום מחוץ לסרטים מהסוג של "מילים ולחן". והחל מרגע שהוא הבין את זה, מצבו ודאי השתפר. רמת הציפיות ממנו יורדת ויכולתו לתפקד במסגרת של הדמות השרמנטית שהוא בדרך כלל מגלם היא מן הידועות. בקיצור, יש לו מנעד קטנטן אבל בתוך המנעד הזה, יו גרנט הוא מלך.

דמות הצ'ארמר הקבועה שלו, בצירוף הגמגום הקל, המראה המצודד והעלילות הכמעט מצחיקות והכמעט מעניינות של הסרטים בהם הוא משתתף, הופכת לקבוע בכל סרט שבו רואים אותו.

בדומה לגרנט, גם דרו ברימור, עכשיו כשאני חושב על זה, חיה בתוך סגנון מאוד מסוים של סרטים. קשה כבר לזכור האם היא שיחקה את המקסימה המבולבלת ב"זמר החתונות" או שמא ב"50 דייטים ראשונים" או שמא בכל סרט שבו היא הופיעה. הנקודה היא שברימור מתוקה ברמות פליליות ממש. אולי הכי מתוקה בהוליווד ומצידי היא יכולה לשחק את הדמות הזו בעוד אלף סרטים, זה לא יימאס לי כי תמיד תמיד נעים לי לראות אותה.

ולפיכך, אפשר להבין מהפתיחה הנלהבת ומכך שמדובר בעוד קומדיה רומנטית, ש"מילים ולחן" בהחלט שווה את הטירחה למי שלא רוצה להעמיס על הראש הרבה רעשים אבל בכל זאת מעוניין להתבדר קצת עם שני כוכבים (כשאחת מתוקה ממש) ושאפילו כדאי לטרוח ולתפוס את הסרט באחת הסינמות.

יש קצת פארודיה על שנות השמונים (בעיקר על המוזיקה). יש אולי קצת ביקורת על עולם המוזיקה כיום ובכלל. יש עלילה צפויה עד כאב, כיאה לקומדיה רוומנטית ויש בעיקר שני שחקנים מקצועניים. שני שחקנים שכל כך השתפרו בגילום הדמות הקבועה שלהם עד שאתה לא יכול שלא להרגיש שראית כבר את הסרט הזה בעבר. אולי יו גרנט היה אדם סנדלר ואולי היא הייתה קייט הדסון, אבל בטוח ראיתי את זה.

ואיך שלא יהיה, שניהם כל כך מקסימים עד שקשה לזכור שלו היה את הקטע הם הזונה-זכר ההוא ושהיא הייתה מכורה כבדה לסמים (ומילא זה, אבל היא התחתנה עם טום גרין !!!)

בקיצור, יו גרנט דרו ברימור קומדיה רומנטית. הסיפור כולו בשש מילים.

יחסית לכמות הסרטים שאני רואה, אני ממעט לראות סרטים בערוצי הסינמה.

כנראה שבמה שנוגע לצפייה בסרטים אני קונטרול פריק שמעדיף לשלוט בצפייה ולצאת להפסקות שירותים/טלפון/סן בנדטו מוגז/עדכון מאתר ONE מתי שבא לי.

ובכל זאת, בשבת שעברה, 18:00 בערב, חף מתוכניות מיידיות, מצאתי את עצמי צופה בסרט בהוט אקשן "רצח בבית הלבן". השם נשמע מגרה וגם העובדה שלשונית המידע ידעה לספר לי שדייאן ליין תופיע בסרט. דייאן ליין היא אחת מהבוגרות השוות שיש בהוליווד ובגירסת 1997 היא יאמית הרבה יותר.

לזכותו של הסרט אני יכול להגיד שהשעה וחצי שהקדשתי לו לא היו מבוזבזות לחלוטין. ממש לא. לפרקים הוא היה מהנה. לגנותו של הסרט אני יכול להגיד שגם בסטנדרטים של 1997 וגם בסטנדרטים של השעמום של השבת האחרונה + החום שבחוץ, הסרט עדיין ובקושי שווה צפייה. אפילו בסינמה.

"רצח בבית הלבן" מציג פרשיית רצח מסתורית שמתרחשת......בבית הלבן. ווסלי סנייפס הוא השוטר שמתמנה לחקור את הרצח וכמובן שבדרכו עומדים מכשולים רבים מצד סוכניות עלומות יותר ופחות ואנשיו של הנשיא. דייאן ליין היא חלק מהצוות של אבטחת הנשיא ובמהלך הסרט היא חוצה את הקווים.

מכיוון שדייאן ליין נשארה לבושה לאורך כל הסרט, ומכיוון שמדובר באמצעי חביב להפגת שעמום של שבת אחה"צ ותו לא, נשארתי עם שלוש מסקנות מרכזיות, שתיים מהן בעיקר כרונולוגיות לגבי הסרט:

1. אף פעם לא אהבתי את ווסלי סנייפס ומכיוון שהיום הוא עסוק בעיקר בלשבת בכלא, כנראה שאני לא אצטרך להתעמת איתו בעתיד.

2. "רצח בבית הלבן" צולם כנראה במהלך כהונתו השנייה של קלינטון. וכך, אם כהונתו הראשונה אופיינה בסרטים שהחניפו למוסד הנשיאות האמריקני וחגגו את זה שבבית הלבן יש נשיא  כל כך שרמנטי וצעיר ("הנשיא מאוהב", "דייב"), כהונתו השנייה של קלינטון התאפיינה בדמות נשיא יותר אפלולית ויותר עסוקה בפרשיות שיפה להן השתיקה (ע"ע מוניקה לוינסקי).

3. עם כל הקיטורים על הפוליטקלי קורקט שהנחילה תקופת השלטון הדמוקרטית בשנות התשעים, עדיין בשנת 97' יוצר הסרט לא מצא לנכון לארגן רומן בין סנייפס לליין למרות שזה היה סופר מתבקש. אין לי אלא להניח שזה בגלל שהקהל אולי עוד יכל לבלוע סרט שבו הנשיא נראה חשוד ברצח, אבל חלילה וחס שכושי ישכב עם לבנה. ועוד אחת איכותית ושווה כמו דייאן ליין (אותה שמרו לריצ'רד גיר).