הבלוג של אילון

יש משהו מזכך בים. כמעט מרפא. ואני לא מתכוון לים המלח שסגולותיו ידועות בכל העולם. אני מדבר על הים הזה שצמוד לבת ים או ליפו ולפעמים גם לתל אביב. הים הזה שמאז ומתמיד נמצא שם אבל רק לאחרונה, אחרי שלושים וכמה שנים של מגורים במרחק קילומטר או שניים ממנו בקו אווירי, אני באמת באמת מגלה אותו.

כשאימא שלי באה וסיפרה לי שהיא ראתה מקום חדש לאבא, שנמצא קרוב לים, לא התרשמתי מהמידע הזה. כשאתה צריך לאשפז את אבא שלך היחידי לתמיד, יותר חשוב לך שהצוות יהיה טוב, שהמקום יהיה נקי ושיהיה מישהו שמדבר רומנית בסביבתו. שיהיה מי שיבין אותו. הים נראה לי משני לגמרי באותו רגע.

כשבאנו לרשום אותו, אימא שלי ביקשה שיתנו לו חדר עם נוף לים. כאילו שהוא עוד יכול להנות מזה וכאילו שהוא עצמו יכול להעריך את המאמצים שאשתו האוהבת עשתה כדי שיוכל לראות שביב של ים מבעד לבתים של השכונה הסמוכה.

אלא שהים הזה, הים שממנו הצלחתי להתעלם בהתחלה, התגלה כברכה. ואם יש איזה דרך שבה אני יכול להסביר איך לא השתגעתי בחודשים האחרונים הרי שהים הוא הסיבה העיקרית. אולי גם העבודה, אבל בעיקר הים.

חוף גבעת עליה נמצא בלב שכונה ערבית ברובה. דווקא הבתים החדשים נבנו בצפיפות מיותרת לחלוטין בעוד שחלק מהבתים הישנים נראים אקזוטיים (וזה לאו דווקא במובן של מחמאה). מאז ומתמיד הייתה לי פינה חמה בלב ליפו אלא שהפינה הזו הייתה קשורה בעיקר לאבולעפיה, ליפו העתיקה (בתור ילדים הורים שלנו היו לוקחים אותנו לשם הרבה פעמים בערבי חול), ד"ר לק, מוטראן (הכנאפה הכי טעימה), סמי בורקס, נלו ולבלומפילד - אולי אחד מהמקומות שאני אוהב להיות בו בעולם.

בפעם הראשונה כשהלכתי לבקר את אבא במקום החדש, לא הלכתי לים. הסתכלתי מהחלון בחדרו וראיתי את הים. כחול וצלול כמו הים שהיה פעם כשהיינו ילדים. חשבתי על זה שכבר שנים לא הלכתי לים. מדי שנה אני נוסע לכנרת עם החבר-הכי-הטוב-שלי ורעייתו, אבל הכנרת היא לא ים. ובשנים האחרונות היא בקושי אגם.

בפעם השנייה כבר חשבתי על ללכת לשם. בפעם השלישית הלכתי. הלכתי ומאז אני הולך בכל פעם. לפעמים אני רק יושב על החוף, לפעמים אני יושב על הספסל שליד החוף, לפעמים אני עושה את אחד משניהם בליווי בקבוק של דייאט קולה, כמה פעמים שטפתי את הרגליים וכמה פחות פעמים אפילו נכנסתי למים. 

ואם יש איזה דרך שבה אני יכול להסביר איך לא השתגעתי בחודשים האחרונים הרי שהים הוא הסיבה העיקרית. חוף גבעת עליה. אז אולי לא הייתי כבר הרבה שנים בים ואולי אני לא טיפוס ימי, אבל עכשיו אני רק רוצה להתמכר לתחושה שהמקום הזה מעניק לי.

החוף הזה מזכיר לי את חוף הבונים. הוא לא מקסים כמוהו ואין בו את הסרטנים הקטנטנים האלה שרצים על החול בשעות בין ערביים, אבל יש בו את אותה תחושת בדידות. אותה תחושה של חוף נטוש, ובימי חול, לקראת הערב, כל מה שאתה צריך זה כמה דקות לבד, הכי קרוב לאלוהים. וגם אם יש סביבך אנשים, והמציל צועק בערבית על המתרחצים, עדיין אתה יכול להיות בחוף הזה לבד. ממש מלון הלבבות השבורים של אלביס.

חשבתי שההליכה היומית לחוף תאפשר לי לשבת ולחשוב מחשבות עמוקות על החיים. לעצור את הסיוט הארור הזה שבו אני נמצא בחודשים האחרונים כדי לחשוב עליי ועל מה זה עושה לי ואיך. אלא שדווקא בחוף גבעת עליה, דווקא שם אני מצליח שלא לחשוב את כלל המחשבות האלה. בשביל הכובד של החיים יש לי את החיים עצמם, בשביל לזכור את כל מה שהחיים יכולים להיות ומה שהם יהיו, יש לי את הים.

ביחס לעובדה שאני כותב פה כבר שש שנים, אני לא משתמש בבלוג מספיק כדי לקטר על חיי הרווקות. אני אפילו לא משתמש בחיים מספיק כדי לקטר על הרווקות. האמת היא שקצת לא נעים. הרבה אנשים שמכירים אותי קוראים את הבלוג הזה ולכל אחד ואחת מהם שמורה הזכות להגיד לי "אתה לא עושה מספיק" ולהיות צודק. אני באמת לא עושה מספיק. יהיו שיגידו שזה בגלל שאני מאוד מאוד עצלן ויהיו שיגידו שזה בגלל שזה לא חשוב לי מספיק. דוּדי חברי הטוב, למשל, אומר את שניהם.

בכל מקרה, אתמול היה לי דייט. פעם שנייה מאז ערב הסילבסטר שיש לי דייט (הפעם שהפרידה בין הסילבסטר לאתמול הייתה לפני חודשיים, נסעתי עד נתניה, פאקינג נתניה, למרות שמראש לא חשבתי שיצא מזה משהו. ואכן, לא יצא!)

בתקופה האחרונה סבלתי מחוסר מזל טראגי בתחום. שתי בחורות מבטיחות ביותר, שהמספרים שלהן ניתנו לי בהפרש של יום, לא ענו לטלפון. פשוט ככה. כל אחת מהן וסיבותיה עימה, ובכל זאת, משני מספרים מבטיחים נשארתי לגמרי בבית. התבדחתי ואמרתי שברוב המקרים, בחורות צריכות לפגוש אותי או לפחות לדבר איתי כדי להחליט שהן לא רוצות אותי. במקרה הזה אפילו לזה לא זכיתי. איך שלא יהיה, עברתי תקופה מספיק קשה כדי שאפילו אימא שלי שכמהה לראות אותי מתחת לחופה כמו שהיא כמהה לחיות תנדנד לי קצת פחות. זה לא שהיא לא נדנדה בכלל, אבל היו לנו דברים יותר חשובים להישבר מהם מאשר מחיי האהבה שלי.

בכל מקרה, אתמול היה לי דייט. ונהנתי מאוד. ובניגוד לכל הציפיות זוגתי לאירוע התגלתה כבחורה יפה מאוד, מקסימה, אינטיליגנטית, מתוקה להפליא, קשובה, מבדרת, חכמה ונוחה לצחוק. ישבנו ודיברנו במשך 4 שעות וכמעט שלא הרגשנו איך שהזמן עבר. ביליתי חצי שעה בלנחש איזה קעקוע יש לה באחורה של הכתף. אחר כך הסתבר שאם הייתי טיפה יותר מקשיב, הייתי מבין שמדובר בברבור. לבחורה יש פֶטיש של ברבורים. זה בסדר, מותר לה.

יש לי היסטוריה ארוכה של בחורות שהקסמתי והקסימו אותי בטלפון (עוד בימים שהן היו טורחות לענות לי). אני יודע שהדבר הגרוע ביותר לעשות לפני בליינד דייט הוא ליצור מערכת יחסים טלפונית עמוקה מדי עם קורבן הדייט, ובכל זאת, אני לא יכול לעמוד בפיתוי. תמיד אני חושב שאם אני אקסים אותה בטלפון, יהיה לי יותר קל לכבוש אותה בדייט עצמו. זה שטויות (כנראה) ובכל זאת, I can't help myself. בכל פעם מחדש, אני "שובה" את הקורבן טלפונית, מייצר ציפיות אצלי ובצד השני, ומתאכזב או מאכזב או שלעיתים נדירות, זה עובד ויוצא מזה משהו טוב.

מבחינתי, הפגישה של אתמול ענתה על אותם מקרים נדירות. אולי זה היה היופי הבלתי-צפוי-לחלוטין שלה שהביא אותי לנהוג בכנות שאינה אופיינית למאורע מסוג זה. אולי האווירה הנעימה ואולי העובדה שערב לפני, ישבתי בדיוק באותו מקום עם ידידה טובה ושוחחנו במשך 3 שעות. הייתי מאומן ללא ספק.

דיברנו על דייטים גרועים מהעבר. משום מה אני נהנה לשמוע סיפורי אסונות של אחרים. היא סיפרה לי על כמה משלה (טובים הרבה יותר משלי) ואני, שסיפורי הדייטים הגרועים שלי מסתכמים בדייט אחד שהיה כנראה הדייט המשעמם ביותר בהיסטוריה של האנושות ועוד אחד עם אולטרה שמאלנית שהייתה גם אקסטרה מכוערת ושאיתה הסתובבתי בלי יעד מסוים ביפו נגררתי בלי לחשוב לסיפורי האכזבות שיש לי. אחת כזו הייתה לי לפני שנה (ואפילו כתבתי עליה ממש פה).

הפואנטה של אותו דייט הייתה שלמחרת צלצלה אליי הגמדת השפלה ההיא ואמרה שהיא לא הרגישה פרפרים. הדעות חלוקות האם בגיל 33 מישהי צריכה להרגיש פרפרים כדי להמשיך, אבל ניחא. מה שהיה היה. בכל מקרה, הסיפור הזה מאוד שיעשע את זוגתי דאתמול.

כל כך שיעשע עד שהיום, כששוחחנו בטלפון היא אמרה לי "אני צריכה להגיד לך משהו" (הפתיחה הגרועה בהיסטוריה של היחסים), השתהתה ואז אמרה לי שהיה לה ממש נחמד, אבל היא לא הרגישה ברבורים. 

זה לא שלא צפיתי את זה כיוון שהרגשתי שמדובר במישהי שהיא out of my league ובכל זאת, אני מודה, צריבה קטנה/גדולה של אכזבה. ניסיתי לצאת מזה ואמרתי משפט מתוחכם מזן "חבל שנתת לי לשלם על הקפה" (זה היה בטון של בדיחה, זה בסדר) ורק אז הסתבר לי שהיא צחקה. היא חיכתה כבר מהדייט עצמו רק כדי להגיד לי את זה. יש לה הומור. ואני מניח שמסוג הקטעים של "היית צריך להיות שם" אבל תאמינו לי שזה היה מצחיק.

אם הייתי בן אדם עם יותר בטחון עצמי ואם שורה של דייטים כושלים לא היו מפוררים לי את האמון שיש לי באינטואיציות, הייתי צריך להבין את זה מהתחלה. 

העיקר שכנראה ניפגש עוד פעם. פייר, ממש ממש בא לי.

אתמול לקראת הדייט אמרתי לאיש או שניים בקרבתי שבא לי משהו טוב. פשוט בא לי שיבוא משהו טוב. התכוונתי יותר לאהבה טובה שתמלא את הלב (שבואו נודה, סבל קצת בחודשים האחרונים). המכסה לסיר שהנני וכל שאר הדימויים המתבקשים.

והנה, יש מי שמקשיב. אני לא יודע אם יצא מזה משהו (האמת, אני מאוד מקווה). אני לא יודע אם היום היא ענתה לי רק בשביל הבדיחה של הברבור (אני מקווה שלא). איך שלא יהיה, לפעמים יש מי שמקשיב. אתמול בא משהו טוב. אחושילינג טוב. שלא ייגמר לעולם.

מעניין אותי מה היה קורה אם המהומות של החרדים בירושלים היו בעצם מהומות של ערבים על רקע לאומני כזה או אחר.

האם גם אז היינו סופרים בשבת אחת פי שלושה פצועים מקרב השוטרים מאשר מקרב המפגינים או שהמשטרה הייתה מוצאת את הדרך לאזן את מדדי הפצועים ? ובכלל, אם ערבים היו מפגינים, האם התגובה הראשונית שלנו לא הייתה משהו מסוג "לשבור להם את העצמות" ?

סתם ככה חומר למחשבה.

היבואן מסר שמשרד הבריאות לא מאשר בינתיים יבוא של ד"ר פפר לארץ. בטח הם רוצים כסף, החארות האלה !!!

עכשיו צריך לעבור לפתרונות מגושמים כמו פפסי מקס עם תמצית רוזטה או לחכות שמישהו יבוא לארץ ויביא פחית או כמה פחיות מהדוקטור הטוב.

ככה זה בחיים. אסור להיקשר.

אנדיוני, הראל לוי, דודי סלע ושאר ראשי איגוד הטניס זכאים לכמה ימים של התענגות אחרי ההישג המדהים. ללא ספק, ההישג הגדול ביותר של הטניס הישראלי אי פעם ואחד ההישגים הגדולים של הספורט בישראל בכלל. להגיע לחצי גמר גביע דייויס עם נבחרת שכזאת, זה בהחלט משהו נדיר. אם היה רגע בספורט שבו היה ראוי לדבר על שלם שעושה על סך חלקיו הרי שזה הרגע. אפילו דודי סלע שנמצא בכושר שיא נמצא במקום ה-33 בעולם וזה כלשעצמו די מפליא. לא עוד סיפורים על הנצחון האדיר של הנבחרת בצ'כוסלובקיה ב-1987 (ואז, להזכירכם שיחק בנבחרת עמוס מנסדורף שהיה מקום 18 בעולם). החל מהיום, בכל פעם שהספורט הישראלי (והדברים אמורים בעיקר לגבי נבחרות הכדורגל והכדורסל) יתייצב בפני משוכה קשה או גבוהה, כדאי לחשוב על נבחרת הדייויס של ישראל שנת 2009. זה המודל.

נבחרת שבה כל שחקן הוא גם "מיקי" וגם "מוטי" (אם לרפרר לנבחרת ישראלית גדולה אחרת) אבל כולם ביחד וכל אחד לחוד בעצם מייקל ג'ורדן. או לפחות ווינרים כמו מייקל ג'ורדן. אפילו רוג'ר פדרר לא היה עוצר את נבחרת ישראל של הסופ"ש הזה.

חלילה לי מלהרוס את שמחת הניצחון אבל...זה בדיוק הזמן לחשוב על העתיד. לא על ספרד או גרמניה שמחכות בהמשך. על שנת 2015. על נבחרות הדייויס הבאות. במקום לשרוף כסף על מרכז טניס חדש ברענה, עוד מצבה שתעמוד במרחק יריקה מהמרכז הקיים, אולי צריך לנצל את ההתלהבות ואת גדול ההישג כדי להשיג עוד תקציבים. לא לטניסאים הקיימים. אלא לילדים שיקומו מחר בבוקר ויבקשו מאימא ואבא שיקנו להם רקטה כי הם רוצים להתחיל לשחק. לילד הנמוך שחולם להיות דודי סלע ולזה שהולך לכדורגל ולא לטניס כי שם כל הכסף והבחורות. תביאו מאמנים, תתכננו תוכניות. תעשו השתלמויות אצל ריצ'רד ויליאמס, הוא כבר גידל טניסאית או שתיים בחייו. תעשו הכול כדי שלא נצטרך לחכות עשרים שנה בין הישג להישג של נבחרת הדייויס. ובעיקר, תהנו מהרגע, מדובר בהישג נדיר. פשוט נדיר.

כל הכבוד לאנדי ויוני, להראל לוי שקם מהקבר ולדודי סלע שמצליח לחפות בווינריות מדהימה על כל כך הרבה חסרונות פיזיים. אתם פשוט ענקיים !