הבלוג של אילון

אחד מהדברים שהכי מצערים אותי בזה שהפסקתי לכתוב בבלוג באופן רציף וקבוע הוא זה שאיבדתי את הבלוג כמקבילה האינטרנטית ליומני היקר.

השנים שבהן כתבתי במרץ, על בסיס יום יומי ולפעמים אפילו כמה פעמים ביום, מתועדות לנצח במקום הספציפי הזה ואם ביום מן הימים יהיה לי דחוף לדעת, על מה התבזבז הזמן בין 2003 ל - 2007/8, תהיה לי דרך לגלות עד מהרה.

אני זוכר שאחרי הצבא, כשהלכתי להוציא העתק של תעודת הבגרות שלי ממשרד החינוך ברמת גן, ניסיתי להזכר בכל דרך אפשרית על מה בזבזתי את הזמן בכיתה י"א-י"ב. מה בעצם עשיתי ולמה הבגרות שלי נראית ככה. לפעמים טוב לדעת לאן הזמן הלך ואיפה תוכל למצוא אותו כשהוא ייחסר לך.

לפני כמה שנים הפסקתי לכתוב באופן קבוע בבלוג ולפחות כמה פעמים בחודש, אם לא יותר, קרו דברים שגרמו לי לרצות לכתוב. אבל לא כתבתי.

הסיבה לכל ההקדמה הזו היא זה שהיום היה לי יום מחורבן בעבודה. אני יודע, זה קורה לרבים מאיתנו, אבל היום שלי היה מחורבן במיוחד.

הגועליות של היום הזה התחדדה לנוכח הסופ"ש שהיה די נעים. נחנו קצת, התפנקנו, אכלנו סושי, היינו עם הגוזלית, ראיתי אותה רוקדת לבד מול הגן הקסום (אחד המראות היפים שראיתי בחיי) ואשתי קנתה לי שייק פירות מפנק במיוחד. all in all כל מה שרציתי בסופ"ש הביל במיוחד.

אלא שאז הגיע יום ראשון ופגישה אחת יחידה ומחורבנת שהרסה לי את היום.

אחד השירים שאני הכי אוהב הוא של להקת The Who יענו "המי": Won't get fooled again. אני נורא אוהב את הסיסמה הזו, אלא שלא תמיד אני מצליח להתמיד בה. ולפעמים משטים בי. כמו היום בפגישה הארורה שהרסה את יום ראשון.

לא נורא, באמת לא נורא. יש לי מזגן ומצעים נקיים, מקלחת ושמפו וכוס פפסי מקס לנשמה. יש לי אישה שתלטף אותי וספר מתח שיעניין אותי. יש לי אישה שתעניין אותי וספר שינטרל לי קצת את המוח מלקדוח לעצמי על יום ראשון מהגיהנום.

אם היה לי יומני היקר, יום ראשון הזה היה נכנס לפרופורציות. בינתיים, הוא עוד פוסט אחד שלנצח יזכיר לי פגישה שבה I got fooled again.

הייתי צריך להקשיב ל - The who.

בפעם הקודמת שגאנז באו לארץ הייתי בן 17.5. אבל הרגשתי כמו 18 לפחות. אחת לכמה שנים מגיעה התקופה הזו שבה אתה מרגיש שאתה יכול לטרוף את העולם והתקופה ההיא הייתה כזו. היא לא חזרה מאז, אבל יש לי סבלנות. אני לא ממש זוכר למה, אבל ככה הרגשנו. שאפשר לטרוף את העולם. היינו צעירים, בסוף התיכון, כמה דקות  לפני הצבא, הייתה לנו את הפיאט של עופר ואת האלבום הראשון של הקספרים, היה את שיקגו פיצה פאי פקטורי והיינו הדור הראשון של MTV בארץ. הרגשנו כמו בחו"ל וידענו את הכול בזמן אמת. היום, כשכל טלפון נייד הוא בעצם לווין קטן קצת קשה להבין את זה, אבל אז, החיבור ל MTV ולכמה עשרות ערוצים של הכבלים היה מדהים. אני זוכר שהיה ערוץ זנוח בשם Super Channel שהקרין מדי יום אחה"צ תכנית משונה שבמסגרתה ראו שקופית וברקע שמעו שיחות עם מאזינים. אולי הטלוויזיה הכי לא טלוויזיונית שאפשר , אבל זה היה ערוץ באנגלית ואת מה שאנחנו ראינו בטלוויזיה שלנו, ראו אנשים באנגליה בדיוק באותה שנייה. וכשהעולם כולו התאבל על פרדי מרקורי אנחנו ראינו את הקונצרט לזכרו בזמן אמת. וכשגאנז אנד רוזס הופיעו בפאריז ראינו את זה בשידור חיץ וכשאבא של שירי חזר מגרמניה עם הדיסק החדש של REM, יום לפני העולם כולו, הרגשנו חשובים.

ישבתי אתמול בערב בלשכה של הבוס שלי וחיכיתי לפגישה בנושא מבנים מסוכנים (מאוד מסקרן...).
ניסיתי להיזכר בפעם הקודמת שגאנז באו לארץ. ניסיתי להשוות בין הילד/בחור ההוא שנסע לפארק הירקון והיה מרוגש עד כלות לבין האבא שיושב בלשכה ומחכה לפגישה ולא מוטרד כהוא זה מכך שאחד מהאלילים שהוא בחר לעצמו במהלך חייו עומד לעלות על במה במרחק של כמה קילומטרים ממנו.
יש לי את השיער שלו ואת העיניים שלו. יש לי את ההומור שלו ושנינו עדיין מוכנים להרוג בשביל בדיחה טובה. אני שר יותר טוב ממנו (אבל אל תספרו לו את זה, שלא ייעלב, הוא נוטה לקחת ללב). אני כל כך הרבה יותר חכם ממנו, אבל אני מכיר אותו מספיק טוב כדי לדעת שהוא לא מבין את זה וייקח לו די הרבה זמן להבין את זה.

אני קצת מתגעגע אליו. הוא קיבל את העולם כולו על מגש בזמן אמת, או לפחות ככה הוא יכל לחשוב. הוא היה מספיק רגיש כדי לקלוט בזמן אמת ש – Breaking the girl של הצ'ילי פפרז הוא שיר מדהים והוא היה בדרך לטרוף את העולם, אם כי במבט לאחור, לא הייתה לו שום כוונה ספציפית לטרוף ושום תכנית מוגדרת, סתם עניין של תחושה של פעם בכמה שנים. מתי היא תחזור ?