הבלוג של אילון

קיץ 90' היה קיץ חשוב. במבט לאחור אני לא יודע להגיד למה בדיוק. אני לא זוכר כל-כך קייצים אחרים מאותה התקופה. אני מניח שבמהלך אותו הקיץ לא הנחתי לרגע אחד שהוא כל-כך חשוב אבל בדיעבד, אני יודע להגיד שקיץ 90' היה קיץ חשוב. בקיץ 90' עבדתי בפעם הראשונה בחיי. בן 14.5. כמה שבועות לתוך הקיץ התחלתי לעבוד בתור עוזר גנן בשכונת ג'סי כהן בחולון. אני לא יודע מה נשמע עלוב יותר, העבודה או המיקום (ואני יודע שאין עבודה שמביישת את בעליה וכו' וכו' וכו' ובכ"ז). הגעתי לגן ציבורי ברחוב התנאים. למשגיח שלנו קראו ויצמן. הוא יהודי זקן שכבר אז היה בן 70+. היו לו אופניים ישנות ולודות שעליהן היה שלט "רכוש עיריית חולון". אני חושב שהוא האחרון מבין עובדי העירייה ומקימי העיר שעוד זכה לנסוע על אופניים עם שלט כזה. הוא היה בא בכל בוקר, צועק עלינו על כמה שאנחנו לא עובדים טוב והולך לדרכו. בצהריים הוא היה חוזר, ממשיך לצעוק עלינו והולך שוב. יומיים אחרי שהתחלתי לעבוד העיריה הכריזה על סכסוך עבודה ושבתנו למשך כמה שעות. זה היה המפגש הראשון שלי עם העירייה, ואיזה מפגש זה היה. לא אהבתי את העבודה אבל אהבתי את הרעיון של לעשות כסף. למרבה הצער, בהמשך חיי התמדתי בעיקר בלא לאהוב את העבודה ופחות בלעשות כסף. יחד איתי עבד בחור בשם איתי שהיה מקפיץ אותי כל יום הבייתה. הוא היה על סף גיוס ושיחק בצפרירים חולון. לאורך כל העבודה הוא דיבר על כמה שהוא רוצה להשיג "ספורטאי מצטיין" בצבא. בסוף הוא קימבן משהו שקשור ללחץ-דם וקיבל ספורטאי מצטיין. לבוגרים הוא לא הגיע. אחרי הצבא הוא ירד ללמוד בארה"ב וכשחזר כבר לא הצליח להשתלב באף קבוצה. הגננים שעבדו איתנו היו ברובם אנשים מבוגרים ומג'עג'עים שלרובם לא היו שיניים. אחד מהם היה תימני שלא הפסיק לחייך וסבל מפיגור שכלי קל עד בינוני. קראו לו סעדיה (How typical) ועיקר ההתעסקות שלו היתה בלדעת שמות של ראשי מדינות ערביים. כל בוקר הייתי שואל אותו מי היה ראש-ממשלת טוניסיה והוא היה מחייך וצוחק ועונה חביב בורגיבה, חביב בורגיבה. שלושה שבועות התעסקתי בלתלוש עשבים מהמדרכות של השכונה ובלעדור. הייתי כל-כך לא מקצועי שרוב הזמן פשוט הייתי חובט באדמה עם המעדר ולא הרבה מעבר לזה. בגיל 14.5 זו הייתה דרך טובה לשחרר את האגרסיות. חודש אחר-כך קיבלתי את הכסף. שילמו לנו שכר מינימום ועבדנו סה"כ 5 שעות ביום. ובכ"ז ביחס לגיל 14.5 הרגשתי עשיר ושמח בחלקי. זה היה קיץ יפה. קיץ 90' היה קיץ חשוב. יותר מכל דבר אני זוכר את המוזיקה. היא הייתה שם בכל מקום ושימשה נושא להמון שיחות. בגיל 14 למדתי לנגן את האקורדים הראשונים שלי בגיטרה. אחרי כמה ימים הלחנתי בפעם הראשונה שיר שכתב חבר שלי טוב, משה. לשיר קראו "כעס". כמה שנים מאוחר יותר, כשהורים שלו התגרשו, הבנתי את השיר טוב יותר, אבל אז זה היה סתם שיר. בקיץ 90' משינה הוציאו את "העמותה לחקר התמותה". אני זוכר עד היום את אותו הלילה שבו גבי גזית הזמין אותם לתכנית שלו בסוף-סוף. זה היה אחד מה - Unplugged-ים הישראלי הראשון. גבי גזית דיבר על הלהקה שהקיץ מוציאה את אלבומה החמישי ואז הם נכנסו. שלומי תפס את ה - Ovation השחורה שלו. איגי התיישב ליד סנייר. אבנר ליד האורגן, מייקל לקח את הבס ויובל את המיקרופון. ואז זה קרה...שלומי ברכה התחיל לנגן את השיר הישראלי האהוב עליי ביותר (למעט "עטור מצחך"). אני לא יודע למה. "הכוכבים דולקים" הוא סתם שיר. חצי מועתק ממדנס וחצי מאלביס קוסטלו. ובכ"ז השיר הזה הקסים אותי. להרבה אנשים יש שירים שחשובים רק להם. לרוב זה שירים שקטים ונעימים, בלדות שמזכירות נשכחות. אצלי זה "הכוכבים דולקים". השיר הזה משך אותי אליו כמו מגנט. היפנט אותי. זו הייתה חוויה חד-פעמית. אם אי פעם תהיה לי אפשרות לחזור לרגע מסוים בעבר, הרי שארצה לחזור לשם. לפעם הראשונה שבה שמעתי את "הכוכבים דולקים". אבל משינה לא היו לבד. קיץ 90' היה הקיץ של נוער שוליים. עוד לפני הקיץ שמעתי בחור בכדורסל מזמזם "קסם זר, בנאדם", אבל עדיין לא ידעתי מה זה. אח"כ שמעתי ואחרי זה כבר לא יכולתי להתחמק. לכל מקום שהלכת בקיץ 90' מצאת את נוער שוליים. "ציירי לך שפם" ואח"כ "ענוג" הקסום ואח"כ "סיזיפה". והיה גם את כוורת ותיסלם. אבל את הקיץ ההוא אני זוכר בגלל לילה אחד מיוחד. לילה של נדודי שינה. זו הייתה הפעם הראשונה בחיי שבה לא יכולתי להירדם בלילה ולא בגלל ששיקרתי להורים שלי או בגלל שאחד השקרים שלי עמד להתגלות ופחדתי. זה לא היה זה. פשוט לא נרדמתי. אני זוכר את עצמי שוכב במיטה, מביט ב - Void שנפרש מולי ולא נרדם. לקחתי את הווקמן ושמתי קסטה שנתן לי חבר כדי לשמוע. "אין לבחור" של פוליאנה פראנק. אולי הייתי נכון להתאהבות באותו קיץ. אני לא יודע. אבל פוליאנה פראנק תפסה אותי כמעט כמו "הכוכבים דולקים". שמעתי את הקלטת ההיא 5-6 פעמים ברציפות ועד אור ראשון של בוקר, כבר ידעתי אותה בעל-פה. עברו כמה שנים טובות מאז ששמעתי אותה ואני עדיין זוכר אותה בעל-פה. עוד לא הבנתי הכול. עוד לא הבנתי בכלל. רק כמה ימים אח"כ גיליתי מה זה Dykes and the holy war אבל זה לא היה חשוב. את הביטלס אהבתי מגיל 7 ולא הבנתי מילה ממה שהם שרו עד שלא הסבירו לי במיוחד. אם מישהו קורא את הבלוג הזה והוא לא מכיר את האלבום הזה, שייעשה מצווה ענקית בין אדם לעצמו וידאג לשמוע את זה. כל-כך טוב. כל-כך טרי. יש בקול הצלול של שרון בן-עזר משהו שאמנם לא עזר לי להירדם באותו לילה אבל הפך את הלילה הלבן הזה לשווה ביותר שאפשר להעלות על הדעת. קיץ 90' היה קיץ חשוב. התחלתי לנגן קצת עם אנשים אחרים והייתי יושב שעות בבית של ש' שהורים שלו קנו לו מערכת תופים, ועושה חור בראש לכל השכונה. גם הוא אהב את משינה וככה היינו יושבים שעות ומנגנים את "העמותה לחקר התמותה". הוא היה מנגן את "העמותה" ואת "למה לי פוליטיקה" ואז אני הייתי מקבל את "הכוכבים". ככה היינו מתחלקים. שניים לו, אחד לי. בקיץ 90' גם שמעתי הרבה את "הפליז" ואת "אפור גשום". הילדות בחולון לא מעניקה לטינאייג'ר הממוצע, הרבה אפשרויות להיות חתרן ולכן להקשיב ללהקות של "האוזן השלישית" היה הדבר הכי קרוב לחתרנות שיכולתי לאמץ. בקיץ 90' גם הייתי הרבה אצל שירי. הייתי מאוהב בה עד מעל לראש אבל בהמשך למנגנון ההרס העצמי שלי (ולפחות "נעים" לראות שיש דברים שלא השתנו עד היום) סידרתי אותה לשרון. אני אולי לוקח קרדיט על משהו שהוא לא לגמרי עבודה שלי אבל דחפתי אותם האחד לזרועות השני. ייקח עוד שנתיים עד שהם יהיו יחד באמת, אבל באותו הקיץ נזרעו הזרעים. בקיץ' 90 גם ראיתי את "כשהארי פגש את סאלי". אהבתי אותו כל-כך עד שהלכתי לראות אותו פעם שנייה. ומאז ועד היום, הארי וסאלי נשארו שני האנשים היחידים שבשבילם הלכתי פעמיים לקולנוע. בקיץ 90' הפועל תל-אביב עמדה לחזור לליגה הלאומית והתרגשתי בשבילי ובשבילם. בקיץ 90' עוד הייתי בתנועה.בקיץ 90' עבדתי במשך שבוע ב"אריאלי". דודה שלי סידרה לי לשבת במשרד של הגרפיקאיות ולא לעשות כלום. גם על זה קיבלתי שכר מינימום אבל הרגשתי גדול מהחיים. פעם אחת, נכנס אמנון, שהיה בעל עמדה, ובדיבור הנשי שלו ביקש שנעזור לו למצוא תמונות (מאוסף של ז'ורנלים שהיה אצלו בחדר) למודעה של "המשביר לצרכן". הפכנו כל פיסת עיתון ואחרי שעה מצאנו משהו גברי מספיק. אח"כ עזרתי לשני, הגרפיקאית, לעמד את המודעה והרגשתי כאילו אני ורשבסקי-פרייליך-דובר, מינימום. ביום השני לעבודה רחלי, הגרפיקאית הממושקפת, באה בלי חזייה. ישבתי שם כל היום והסתכלתי על הפיטמות שלה. היא לא שמה לב. אח"כ יצאתי לאכול פלאפל במרמורק. כשחזרתי ראיתי את רחלי בוכה והייתי בטוח שזה בגללי ושהיא שמה לב שאני מציץ לה כל היום. רק אחרי חצי שעה התברר לי שאבא שלה נפטר והיא בדיוק קיבלה את ההודעה. בקיץ 90' המאזינים של גל"צ לא הצליחו לפצח את תו השעה במשך תקופה ארוכה. ישבתי שם כל יום ומבעד לרעש האוטובוסים של שד' רוטשילד שמעתי איך כולם מנסים. אח"כ הפסקתי לעבוד באריאלי וכבר לא שמעתי גל"צ ועד היום אני לא יודע מה היה התו הזה באמת. קיץ 90' היה קיץ חשוב. ויותר מכל דבר אחר, קיץ 90' היה ה - 29.8. עברו 13 שנים מאז ועד היום לא הצלחתי לעמוד על טיבו של אותו היום. למעט היום שאחרי רצח רבין, ה - 29.8.1990, היה היום הכי מדכא שחוויתי אי-פעם. הורים שלי היו בחו"ל וישבתי בבית עם חברים. בערב אמור היה להתקיים המופע של גל"צ בפארק שאליו לא תיכננו ללכת ממילא. לא עשינו שום דבר מיוחד, לא חשבנו על שום דבר מיוחד, כששרון היה בדרך אמרנו לו שיביא שני מילקי. לא היה שום דבר. ובכל-זאת, בזכרון הקולקטיבי, ה - 29.8.90 היה יום נוראי. אולי אפילו השמיים הרגישו שהמסיבה הזו שנקראה קיץ 90' מתקרבת לקיצה ולכן האור היה אפור. השמש שעבדה כל-כך קשה במשך חודשיים פשוט התעייפה ולא כל-כך האירה. הדעת נותנת שהיינו מדוכאים בגלל החזרה לבי"ס. כיתה י'. ואת כל מה שקרה לי בשנה שאח"כ יכולתי תמיד לראות כתולדה של אותו יום ארור בסוף אוגוסט 90'. מלחמת המפרץ, משה עף מבי"ס, אני כמעט עפתי גם כן, הקמנו להקה, ניגנו, לא נכנסנו לכיתה במשך אותה שנת לימודים, הלכנו לתנועה. והכול בגלל אותו יום. כמו בכל קיץ הבטחתי שאני אעשה דיאטה ושאתחיל להיות תלמיד טוב. שיקרתי. לא היתי תלמיד טוב אפילו באוניברסיטה ושלוש-עשרה שנה אח"כ, עדיין לא עשיתי את הדיאטה. ישבנו בבית כתבנו שיר עצוב והבטחנו שלא משנה איפה נהיה, ניפגש ב - 29.8 מול השעון באבולעפיה בשנת 2000 ומשהו. אותה הבטחה, שבאותו הרגע נראתה הכי חשובה בעולם, התמסמסה עם השנים והספקתי כבר לשכוח ב - 2000 וכמה אמרנו שניפגש. אפילו הקלטנו את עצמנו בטייפ אבל הקסטה נעלמה לי או שהתקלקלה במשך השנים וכך איבדתי את התיעוד המדויק ביותר לרגע שבו נגמרה הילדות. קיץ 90' היה קיץ חשוב.