הבלוג של אילון

בעוד כשעה וקצת, אם לא תחול תפנית מרעישה, יבוא לסיומו חודש אוגוסט.

בדרך-כלל אני לא מסתדר עם החודש הזה. מותר לי. אני גר במישור החוף. קשה להסתדר עם החודש הזה כשאתה גר במישור החוף. אוגוסוט הזה היה שונה. שונה לגמרי. הוא היה טוב. הוא היה מוזר בצורה הכי טהורה שניתן להעלות על הדעת. היה סבבה של חודש.

כשהייתי ילד אוגוסט איחד בתוכו שורה של ניגודים. הוא אמנם היה חצי מהחופש הגדול אבל הוא היה החצי שהתמעט והלך. החודש שכל יום שעבר בו קירב אותנו לסוף החגיגה הגדולה של הקיץ. וזה ממש לא חשוב שלקראת סוף הקיץ היינו כבר בשעמום טוטאלי. זה ממש לא חשוב. זה גם לא חשוב שהקיץ מבחינתי אף פעם לא היה חגיגה גדולה. בגלל חוסר אמביציה, בגלל חוסר תקציב, בגלל חוסר בכלל. אני ואוגוסט אף פעם לא היינו חברים טובים מדי. ויש גם את המזג אוויר אבל זה נדוש לדבר עליו. כולם סובלים באוגוסט ואם כולם סובלים זה אמנם לא הופך את זה לבסדר, אבל ממילא לאף אחד אין תובנות חדשות להגיד על זה.

אבל אוגוסט הזה היה שונה. פעם ביובל הגורל מזמן לך אוגוסט מוצלח ואם לא יחולו התפתחויות דרמטיות, שלי ייגמר בתוך כמה דקות. אני רק יכול לבקש שספטמבר יהיה סבבה לא פחות ושיעבור בשלום. יש לי משפחה לפגוש ואמריקה לראות ובגדים לקנות. שרק יהיה טוב.

צפייה בסרט שזכה באוסקר, מקבילה ללראות את מלכת היופי עוברת ברחוב. אתה יכול מהצד האחד להתמסר לה ולהתפעל מכמה שהיא יפה או שאתה יכול להיות כמוני ולהסתכל עליה במבט הכי קטנוני שאפשר ולציין לעצמך בסיפוק ש"במציאות היא בכלל לא משוּ". אני חייב להודות שמצב הצבירה הקטנוני הזה ליווה אותי במהלך הצפייה ב"מיליון דולר בייבי". עוד אני חייב להודות שזה היה לחינם. אני לא יודע אם לסרט שכזה מגיע אוסקר והאמת היא שאף פעם לא הצלחתי להבין את הקריטריונים של האקדמיה ההיא, אבל "מיליון דולר בייבי" הינו דרמה מעולה שבהחלט ראויה לשבחים ולמרות שאני יכול לחלוק על האוסקרים שמורגן פרימן והילארי סוונק לקחו הבייתה, אני בהחלט מקבל את בחירתו של הסרט לטוב ביותר באותה שנה (במיוחד לאור המאמצים של האקדמיה להתעלם בכל שנה מסקורסזה, והפעם, מ"הטייס"). אולמות האיגרוף כבר הצליחו להוציא מתוכם כמה וכמה סרטים אדירים. סיפורים על מתאגרפים גם הם עמוסים בפוטנציאל ספורטיבי/דרמטי מטורף. "מיליון דולר בייבי" הוא לא בהכרח סרט על אגרוף (אם כי אין ספק שזו התמה המרכזית). בעיני הוא סרט על שני אנשים שנאחזים באגרוף כבקרש הצלה וכדבר הנורמאלי היחידי שעוד נשאר. קלינט איסטווד מגלם מאמן אגרוף ובעל Gym שבו מתאמנים מתאגרפים. יש לו בעיות עם אלהים אבל אנחנו לא בדיוק יודעים את המקור שלהן. הוא חי בנתק מהבת שלו אבל גם במקרה הזה אנחנו לא לגמרי מבינים למה. ויש לו את כל המניירות הקלינט איסטוודיות האפשריות. המבט הזועף, הקשיחות וכל שאר הקלינטיאדה. כשהמתאגרף המצליח ביותר שלו עוזב אותו לטובת אמרגן ממולח הוא מתחיל (בהעדר רצון מוחלט) לאמן בחורה בת 31 (שזה מבוגר למדי לאגרוף) שכל שאיפתה בחיים היא להפוך למתאגרפת. ברקע נמצאים הקבועים של ה-Gym ובעיקר מורגן פרימן שלדעתי, עיקר התפקיד שלו בסרט היה לשמש כדמות המספר ולקחת אוסקר הבייתה (פיצוי על זה שלא נתנו לו ב"חומות של תקווה"). בניגוד אולי לרוב המלעיזים, אני דווקא לא ראיתי את "מיליון דולר בייבי" כסרט על אמונה (במובנה הדתי) אלא כסרט על אמונה במובנה הרוחני ביותר. מותר לציין שנהנתי ממנו מאוד ואני ממליץ עליו בכל פה. בכל זאת, לא כל יום יוצא לראות את מלכת היופי ברחוב.

אמנם שניהם כבר חמקו כמעט לגמרי מהתודעה, אבל תמיד התפלאתי על הדמיון בין ג'ונתן סילברמן ("הרווק", בתמונה העליונה) לבין פרננדו היירו, הבלם האגדי של ריאל מדריד שפרש לאחרונה (בתמונה התחתונה).

מייקל אוואן עוד לא מצא קבוצה. אבל מייקל אוואן מחפש במרץ. מייקל אוואן בדרך לאנגליה. מייקל אוואן עצר בפיצוצייה לקנות LM Lights וגולדסטאר. מייקל אוואן בדרך לליברפול. מייקל אוואן עצר אצל דודה מרג'ורי לתה של מנחה. מייקל אוואן נפגש עם בניטז. מייקל אוואן נפגש עם סונס. מייקל אוואן מדד חולצה של ליברפול. מייקל אוואן מדד טייטס של ניוקאסל. מייקל אוואן דיבר עם הבוס של וויגאן.

מה יהיה ?

מאז שהגבילו את מועד ההעברות עונת המלפפונים הפכה להיות בלתי נסבלת. עד ה-31.8 כל הקבוצות צריכות להספיק את כל העסקאות. ואיזה חגיגה יש לעיתונות הספורט. דרמטי כמו הוריקאן בניו אורלינס, חוזר על עצמו כמו ועידות ליכוד. וכך, אפילו אני, אוהד כדורגל מושבע ואוהד מייקל אוואן מושבע מוצא את עצמי שוטם את עצם קיומו של השחקן המשובח הזה. נמאס כבר, שיחתום בליברפול, נסגור את המלפפוניאדה ונלך הבייתה. העונה כבר התחילה אפילו כפיר אודי כמעט ומצא לעצמו קבוצה. למה אתה מחכה ?