הבלוג של אילון

מאז שעזבתי את בית הוריי, לפני שנתיים וחצי, אמא שלי מנדנדת לי שאפנה דברים מהחדר. נדמה לי שאפילו פעם אחת יצא לי לקטר על זה בדיוק במקום הזה.

ישנם שני סוגי אנשים בעולם (בכל מה שקשור לשמירה על חפצים): "האוגרים" ו"הצודקים". "האוגרים" אוגרים. הם שומרים כל נייר וכל פתקית שעברה להם בחיים. הם לא נפרדים משום דבר ומניחים שלכל נייר בבוא העת יימצא הזמן שלו והמטרה שלו. הם מודעים לקידמה, נהנים מיתרונותיה, אבל נאחזים בעבר. "הצודקים" לעומתם, פשוט זורקים כל מה שאין בו צורך. הם לא חפים לחלוטין מנוסטלגיה, אבל יודעים לתת לה את המיקום הראוי והזניח בחיים. הם יודעים שצריך לשמור משכורות מפעם, אז הם מתייקים אותן. יש להם שכל וחיים נוחים.

אני, לצערי הרב, שייך לאוגרים. Definitely אוגרים. לא משנה כמה פעמים אני אכנס לפרוייקט סידור החדר וריקונו הטוטאלי, תמיד בכל פעם כשאבוא לסדר, אני אגלה מיליון דברים שהייתי צריך לזרוק כבר לפני מאה שנה. קשה להאשים אותי, אבי, הוא אוגר ידוע. אחד מהגדולים שבהם. עצם העובדה שאני יכול להסתכל עליו ולצחוק על הנטייה שלו לשמור  דברים - בעוד שאני עצמי לוקה בזה ברמות על - מעידה על חומרת מצבו. הוא דווקא בסדר עם זה. אמא שלי היא זו שסובלת. 40% מהחיכוכים בין הורים שלי קשורים לנטייה של אבא שלי לשמור דברים מהצד האחד, ולנטייה של אמא שלי, כמו כל רומניה טובה, להצליח לנצל כמה מהמאה וכמה מטרים שיש לה בביתה הנוכחי.

כשאחי יחידי עזב את הארץ הוא השאיר מאחוריו הרבה דברים. רובם נמצאים איתנו עד היום. משום מה כולנו משתעשעים באשלייה שבביקור הבא שלו בארץ הוא ימצא זמן לסדר את הדברים. כן, אני ממש מסוגל לראות את זה קורה. כשהוא מטופל בארבעה ילדים קטנים, בחופשת המולדת הראשונה שלו מזה כמה שנים, הוא בהחלט יצליח למצוא את הזמן לדפדף בקלסרים מאובקים מהתואר הראשון בכלכלה, או שהוא ייעשה סדר בתקליטים שלו. That'll be the day.

אז עם אבא שלי זה אף פעם לא הצליח והאיש נשאר לשמור על ניירותיו מקדמת דנא, ועם אחי שלי זה לא הצליח ולכן אמא שלי פנתה לבן-אדם היחידי שעוד עשוי להבין אותה. או שלא עשוי להבין אותה, אבל לפחות ימשיך לציית לה כי הוא מעוניין להמשיך לאכול אצלה ארוחות צהריים ולבקר אותה מתי שהוא רוצה בלי שיחליפו עליו את המנעולים. אני.

ואין ספק, האשה יודעת לנדנד. ההורים על סף שיפוץ הבית ולאמא שלי יש תכניות גרנדיוזיות לחדר שפעם היה שלי. כורסת הטלוויזיה שלה נמצאת שם. הבריזה הטובה ביותר שהבית הזה מסוגל לייצר מגיעה בעד החלונות של החדר הזה, ובכלל, זה החדר היחידי שעוד נשאר פנוי לגחמות. אז אולי אימי יקירתי רוצה חדר עבודה ואולי היא רוצה פינת סודוקו משלה. איך שלא יהיה, עליי הוטלה המשימה לפנות מהחדר כמה שיותר. מה זה כמה שיותר ? לפחות תכולה של כוננית שלמה אם לא למעלה מזה.

האמת, כל סידור מהסוג הזה (והרעה הזו מתרחשת עליי אחת לשנתיים בערך) הוא סיור במורד הזמן. ומורד הזמן, כידוע, הוא חלקלק למדי. אני מפשפש בניירות ישנים מתקופת התיכון-תואר ראשון ומצליח להבין, ממרומי שלושים שנותיי, למה המורים שלי ואח"כ המרצים שלי, לא כל-כך אהבו אותי. מסיור קצר בתכולת הארון שלי, קשה להבין מתי בדיוק מצאתי זמן ללמוד בתאור הראשון כשרוב הזמן הייתי עסוק בהתכתבויות עם חברים/חברות לכיתה. ושלא נטעה, הייתי בא לכיתה. בכל זאת, אז עוד לא היו SMS-ים וכדי להתכתב היית אשכרה צריך להיות באותו מקום עם הבן-אדם. אני ממש לא מבין איך שרדתי את התואר הזה או את התיכון. מצאתי מבחנים ישנים שבהם במקום מבחן בספרות הייתי כותב מבחן בסָפָּרות. אז, בכיתה י"א זה היה נראה לי מצחיק (וי"א הייתה הכיתה שבה, כביכול, חזרתי למוטב). הייתי תלמיד נוראי. מעצבן. מהסוג שאם הייתי נדרש ללמד היום, הייתי מכשיל. בטוח מכשיל. קשה לי להסביר את זה. וקשה לי להסביר את התחושה הצורבת שיש לי בכל פעם שאני נתקל בתעודות שלי מאותן שנים או בתעודת בגרות. אני אולי לא האיש הכי חכם בעולם אבל אין שום סיבה שזה יראה ככה. אם רק היה לי קצת זמן הייתי סורק את התעודות האלה ומעלה אותן לבלוג. סוג של הזדככות. 

והאמת היא שזה לא הסיפור העצוב היחידי בתחום הפרידה מהעבר. אם רק היה לי את הכוח לזה הייתי מספר על השעות שביליתי אתמול בהשמדת אוסף הקלטות שלי. כן, כן, ליד דלת בית הוריי יש כרגע שתי שקיות ענק עם לפחות 200 קלטות. אבל זה כבר סיפור עצוב אחר.

אני חוזר לחדר ההוא. אולי עוד יצא מזה משהו. העיקר שלאמא יהיה קצת מרווח בזמן שהיא יושבת לפתור סודוקו.

אחת מהקלישאות הידועות ביותר אומרת "שאם אלוהים שולח לך לימונים אז תעשה מהם לימונדה". או שאולי אומרים "אם החיים שולחים לך לימונים אז תעשה מהם לימונדה". איך שלא יהיה, לימונים, לימונדה, הפואנטה ברורה.

במקרה שלי לא מדובר בלימונים אלא בבשר טחון. כן, כן בשר טחון.

מאז שעזבתי את בית הוריי, השתדלתי לאכול אצלם כמה שיותר. קודם כל מטעמים של דיאטה, דבר שני מטעמים של חסכון (האוכל עולה הרבה פחות כשאתה לא משלם עליו) ודבר שלישי (בוא נודה על האמת) זה נתן לי צ'אנס טוב מאוד לפגוש אותם. חוץ מזה חשוב לזכור שאני כמעט ולא יודע לבשל בשיט. אני מסוגל לעשות פתיתים, ואם אני שופך עליהם מספיק תבלינים זה מטמטם את החושים של מי שאוכל אותם וגורם לו לחשוב שזה סביר. אני יודע לעשות עוגיות חלבה (סה"כ שלושה מרכיבים) ולפחות כמה פעמים הצלחתי לייצר עוגת שוקולד סבירה לגמרי שיצאה מספר מתכונים של ילדים. בישול אמיתי, אני ממש לא יודע. וכשהורים שלי יוצאים לחו"ל אני אוכל סנדביצ'ים, וכשנמאס לי אני עושה לי חזה עוף על מחבת רשת ומנסה להנות ממנו כמה שאפשר. חזה עוף על רשת זה פשוט. בלי הרבה סיבוכים. הנתחים כבר מוכנים, התבלינים תבלינים ולהשגיח עליו שלא ישרף זה החלק הפשוט.

שלשום תכננתי לעשות את זה בדיוק. הוצאתי בשר ונתתי לו להפשיר, חזרתי ביום שאחרי, גמור מעייפות ורעב בטירוף, רק כדי לגלות שהבשר שהוצאתי לא היה חזה עוף אלא חזה עוף טחון ומנה גדולה ממנו מיינד יו. האינסטינקט הראשון היה להניח לו להתפגל ולהעמיד פנים שזה אף פעם לא קרה. מה לי ולעוף טחון. אלא שהתקופה האחרונה לימדה אותי שאין אתגר (ואפילו קולינרי) העומד בפני הרצון. וכך, כשאני תקוע בבית ללא ירקות לחלוטין, ובגוף ללא כל ידע בבישול, החלטתי לעשות מהעוף משהו. ועשיתי. העוף הטחון הזה נוצל עד טיפת העוף האחרונה. שלשום אלתרתי עוף מטוגן שאם הייתי מגיש אותו במסעדה מופלצת ברמת החייל הייתי יכול לקרוא לו קוּבֶה שניצל ולתמחר אותו בשבעים ש"ח, ואתמול עשיתי קציצות מבושלות במיץ עגבניות, בצלים ופלפל. ושוב, אם הייתה לי המסעדה הזו זה היה מוגש ככופתאות בשר בשום וירקות ועולה שישים ש"ח (מנת היום, בכל זאת). היום חזרתי מהעבודה, קרוע ושחוט, אבל גאה. גאה על זה שבמקרר שלי שוכן סיר ובו קציצות מעשה ידיי. ואתם יודעים מה, אכלתי מהן ונשארתי בחיים. אני אפילו לא מדבר על זה שהיה לי טעים. אפילו הכנתי לעצמי אורז עם תירס וכשעוצמים את העיניים זה יוצא כמעט טעים כמו האורז שאמא שלי עושה.

אני יודע, אלה נצחונות קטנים מאוד ליאכנע בגילי, ובכל זאת, החודשיים האחרונים, על שלל האתגרים שהם זימנו לי (בתחום העבודה) חיזקו בי את התחושה שהכול אפשרי. ואם סיר הקציצות הראשון שאתה עושה בעצמך הוא עוד שלב בדרך להתבגרות, אז הנה, צלחתי אותו ונשארתי בחיים כדי לספר עליו. אני מתבגר. עכשיו רק צריך למצוא כלה.

בשולי הדברים אני מתנצל מעומק ליבי בפני כל הקוראים הקבועים שלי וכל הנקראים הקבועים שלי על העדר הנוכחות בחודש האחרון. אני עסוק עד מעל הראש בעבודה ואני פשוט חוזר גמור. היו לי מיליון דברים להגיד על המלחמה, על כדורגל, על המבחנים, על סרטים ועל כלום ושום דבר. כמו תמיד. איכשהו, פשוט לא יצא לי. תהיו טובים (לטליק).

היא בקושי בת שעתיים ולא אומרת הרבה. עדיין אין לה שם, אבל בקרוב בטוח שיהיה. היא נמוכה ממני במטר ועשרה ורזה ממני ב-85 ק"ג לפחות. ייקח לנו שנה לפחות עד שניפגש וכנראה שבערך אותו הזמן עד שנדבר בפעם הראשונה. אנחנו לא ממש מכירים אבל אני יכול לדמיין אותה בעיני רוחי. והיא יפה. כמה שהיא יפה. ואני אוהב אותה. ואוהב אותה לנצח. ויום יבוא והיא ממש תבין את זה. אני כבר מחכה לרגע שנהיה ביחד בפעם הראשונה. אבל בינתיים אני מסתפק בלדעת שהיא קיימת ושהיא שם. מגיע לי מזל טוב. לפני שעתיים נולדה לי אחיינית חדשה.

אחרי שנים שבהן הייתי בטוח ש - In my life הוא השיר הכי יפה שנכתב אי-פעם, אני שם לב שדעתי השתנתה וכנראה שהשיר הכי יפה שנכתב הוא A day in life או Maybe I'm amazed.

פנינה באה אליי ערב אחד לפני חודש כשהיא כולה שמחה ומרוצה. היא קנתה לעצמה את הספר החדש של הרלן קובן. ואני, בכלל לא ידעתי שיצא לו ספר חדש. קניתי את ארבעת הקודמים, קראתי אותם בשקיקה, שמחתי על האזכורים התכופים לניו-ג'רזי (שבה יצא לי לבלות לא מעט) ושמחתי לגלות שגם בלי לספר לי באופן אישי, קובן ממשיך להוציא ספרים. ניסיתי לשכנע את פנינה להשאיר לי את הספר. אני יודע, אני יודע, זה לא יפה לשדל מישהו שרק קנה לעצמו ספר חדש ונוצץ שמריח כמו ספר שיצא לפני דקה מהדפוס, להשאיר לך את הספר. לZכותי יצויין שפנינה קנתה לעצמה באותו יום ספר חדש וגדול של סטיבן קינג והנחתי שבזמן שייקח לה להתעמת עם קינג, אני אשמור לה על הספר החדש של קובן. אבל פנינה לא תמימה. כל הקסמים שבעולם לא עזרו והספר הלך איתה הבייתה. בדיעבד הסתבר שמשהו כן עבד, היא סיימה את הספר של קובן קודם ומיד רצתה להשאיל לי אותו (מה שמלמד שאני צריך להשקיע פחות בקסמים ויותר ברגשות אשם שבהם אני מתמחה). איך שלא יהיה, ביום שהיא הביאה לי את הספר של קובן, הלכתי וקניתי אותו לעצמי. אין מה לעשות, ספרים של קובן זה משהו שאני אוהב להחזיק בבית. עד לפני שבוע לא יצא לי לקרוא את הספר. הצד הפחות יפה של הרגשות אשם הוא שלפעמים אני מפנה אותן כלפי עצמי. "איך, איך אתה יכול לשבת ולקרוא ספר כשביום ראשון יש לך מבחן בתקני דיווח". הלכתי על פשרה אופיינית לי. לא קראתי את הספר מחד, אבל גם לא למדתי לתקני דיווח מאידך.

המבחן בא והלך. עדיין אין תוצאות ויכול להיות שאני והחומר ניפגש שוב לקראת סוף ספטמבר. מה שכן, מרגע סיום המבחן, הסתיימה באופן רשמי שנה א' בתואר השני. אני רחוק שנה אחת מלהישאר ללא תירוצים בכלל לגבי מה מעכב את החיים. אבל...נניח לחיים לשנייה אחת ונחזור לקובן. התחלתי לקרוא את הספר לפני שבוע בערך. בין החדשות, החברים, ובעיקר העבודה, לא ממש מצאתי את הזמן להתעמק בקובן. לקח לי מאה עמודים בערך להיכנס לקצב. בסוף זה קרה. וכמו תמיד, נהניתי מכל שנייה. קובן שודרג לדרגת הסופר החביב עליי (יש לי שני ספרים של אוסטר שמחכים על המדף כך שהפייט עשוי להתחדש בקרוב). בסופו של דבר, אי אפשר להתעלם מכך שקובן מייצר את הספרים שלו לפי פורמולה קבועה. זה תמיד ניו ג'רזי, הדעיכה של הפרברים, עלילה מותחת,  טוויסטים, Cliff האנגרים ושאר ירקות. הנקודה היא שאני אוהב את זה. אם להשוות למוזיקה, זה בערך כמו REM ו - U.2 שמייצרות כבר שנים את אותו אלבום, אבל זה אלבום שאני מאוד נהנה לשמוע.

הקריאה הגיעה לשיאה ביום רביעי בערב. היום שבו תכננתי לסיים את הספר. במהלך מבריק של שעתיים רצופות ישבתי וגמאתי את הספר עד סופו. סיימתי אותו בדיוק דקה לפני שהטלפון צילצל ונשא עימו בשורות לתכניות להמשך הערב. דקה אחת בדיוק. דקה שבה הרגשתי ריקנות שהיא ממש נדירה. וזו בדיוק הבעיה עם לקרוא ספרים. בניגוד לסרטים שנכנסים לך לחיים לשעה וחצי פלוס-מינוס, ספרים מלווים אותך כמה ימים בד"כ. אתה לא יכול לראות אותם ולכן אתה משקיע זמן בלדמיין אותם. בראש, אתה להוט להפוך את הדמויות שכתובות שחור על גבי לבן לאנשים חיים ונושמים שיסתובבו לך קצת בתודעה לפני שהספר ייגמר. זה לא תמיד מצליח, אבל במקרים שכן, זו חגיגה גדולה. עכשיו כבר אין לי את הספר החדש של קובן לקרוא. ועד שהרלן יימצא שכונות חדשות בניו ג'רזי שעליהן הוא עדיין לא כתב, אני אצטרך לחכות בסבלנות. אולי ג'וזף פינדר יתעורר בינתיים, אולי דן בראון יחליט לעצבן את המוסלמים במקום את הנוצרים, ואולי יהיה מועד ב' בתקני דיווח ואז יהיה לי מה לקרוא. משעמם עד מוות, אבל עדיין, מה לקרוא.