הבלוג של אילון

העונה החלטתי לצפות בכוכב נולד. וזה הישג לא מבוטל בהתחשב בסלידה שלי מרוב מה שמריח ערוץ 2.

ישבתי וראיתי את שלב האודישנים, נהניתי, ידעתי שהכול ערוך ומכור וכו' אבל אמרתי לעצמי "מה אתה רוצה, זאת טלוויזיה". אני מנסה להזכיר את זה לעצמי כי מתישהו, במהלך השבועות האחרונים התמלאתי שטנה לתכנית הזו.

אז למה ישבתי לצפות ? בעיקר בגלל האינרציה. שום דבר מעבר לזה. אתמול, אחרי ששלומי בראל (התקווה האחרונה לנורמליות) קיבל את המקום השלישי, היה ברור לי שאני מסוגל לסגור את הטלוויזיה מבלי לדעת מי זכה ומבלי שזה יעניין אותי יותר מדי. וזה, מבחינתי כל הסיפור. במהלך זמן כל-כך קצר, עברתי שינוי פאזות טוטאלי.

כמו מערכת יחסים שהדרדרה עד לסוף הבלתי נמנע, כך אני וכוכב נולד. וכשהכול מתפורר, הוא מתפורר טוב טוב.

כשהכול מתפורר, האגרסיביות של מרגול והשטויות שהיא ממציאה בעברית, יכולות לעלות על העצבים לאיש הרגוע ביותר בעולם (רמז: לא אני). העובדה שהאישה הזו כבר הפכה להיות  פרודיה על הפרודיה-על-עצמה היא אולי הסיבה היחידה לראות את התכנית. וכמה שטויות באות מכיוון השופטים. אלוהים ישמור. 

וברגע שכל מה שיש לך להתעסק איתו זה השופטים, זה אומר משהו על איכות המתמודדים. צר לי, אבל כוכב נולד מייצרת סביבה אנטי: בדרך כלל אתה מקטר על זה שאין מועמדים ראויים ושונים ומקוריחים, ועד שבאה מישהי מיוחדת ושונה ומקורית כמו מרינה, היא עולה לי על העצבים כפי שרק מעטות הצליחו. והיא לא לבד. בועז מעודה חד גוני כמו צרצר שמצרצר בחצר. כבר עכשיו, לפני שהוא הוציא תו מקורי אחד, אני יודע שממש לא יעניין אותי שיר שלו, על אחת כמה וכמה אלבום. ובכלל, יש מישהו בעונה הזו שממש יעניין אתכם לשמוע מה יהיה לו להציע.

הרי כולם מריירים על השיר של אדיר אוחיון "לצלול" ובתכלס מדובר בשיר סתמי ומעצבן כמו המתחרים בתכנית. 

ואולי זו בעצם העובדה שאף אחד מהמתמודדים (אולי למעט חן אהרוני) לא הציג שום סוג של כוכבות. Let alone כוכב נולד. לא כוכב ובקושי נולד. סתם, פשוט סתם. וכשאתה רואה את השיר הסתמי של מאיה רוטמן והשיר הגרוע של ג'קו אתה מתחיל להבין שזה לא במקרה. וכשאתה רואה את דייויד ברוזה שלמרות כל הפרודיות היה ונותר איש ענק, גיטריסט משובח ופרפורמר מעולה או יהודית רביץ, המלכה, האחת והיחידה שבדרך לא ברורה מצליחה להראות טוב יותר וטוב יותר עם כל שנה שעוברת (איך היא עושה את זה ?) אתה מבין שמעדר "הכוכבים" שצעדו בסך העונה, לא יצא כלום. פשוט כלום.

אז הנה, הייתה עונה ונגמרה, ובתחילת הקיץ הבא, בהתאם לרמת הבדידות והשעמום אולי נראה שוב. שני דברים טובים כן יצאו לי מהעונה הזו: כמאמר עברי לידר, סוף כל סוף הבנתי על מה כולם מדברים ובשיחות הקולר אצלנו בעבודה יכולתי להשתתף ובגלל שאני אפילו קצת זמר בעצמי, אנשים שעו לעצתי והקשיבו לדעתי.

והדבר השני הטוב והחשוב באמת הוא שתמונה של יהודית רביץ מפארת את הרשימה של ידידי המחלקה פה מצד ימין. אז הנה, צריך לדעת למצוא את החיובי בכל דבר, אפילו בגמר הנוראי הזה ובבחירות המוזרות שהיו בו.

לפני שעה קלה קיבלתי את הציון במבחן האחרון שערכתי בתואר השני. קיבלתי 73. אני לא יודע איך זה בדיוק מסתדר כיוון שזה היה מבחן אמריקאי בן 20 שאלות (כ"א 5 נק') ובכל-זאת, אני לא מקשה בשאלות. קיבלתי 73 במבחן האחרון בתואר ו-79 בקורס כולו. סטודנט נורמלי היה מתקתק 90+ בקורס הזה אבל כבר מזמן הסקנּו שאני לא סטודנט נורמלי.

אני רחוק כרגע מרחק הכנה והגשה של עבודה אחת (אמנם גדולה ואמנם בנושא שאני לא ממש מבין בו) מסיום התואר השני וככל שאני אומר את המשפט הזה הוא נשמע לי פחות ופחות סביר. אשכרה תואר שני.

אני שומר את כל הסיכומים והסיפורים לסוף התואר הפרקטי. לרגע בו אגיש את העבודה או טוב מכך, לרגע בו אקבל ציון בעבורה, אבל זה לא חשוב. אין יותר מבחנים. פשוט, אין יותר מבחנים.

אני מניח שההתרגשות הגדולה נובעת מכך שהמבחן היה זוועתי. בקושי הבאתי את עצמי ללמוד. הייתה לי תחושה שטעיתי בערך בכל מה שסימנתי, וגרוע מכל: מועד ב' אמור להיערך בזמן שאני אמור להיות בחו"ל, בכרטיס שכבר הוזמן, בחופשה שכבר נקבעה ושאני מחכה לה כבר שנתיים. בשבוע וחצי שחלף מאז המבחן גילגלתי לעצמי בראש את הטקסטים שאצטרך לכתוב לאחד הבירוקרטים המייגעים שם בבר-אילן עמ"נ שיאשרו לי מועד ג' מיוחד. אבל עכשיו זה לא חשוב. עברתי.

קיבלתי 73 במבחן האחרון שלי בתואר השני. ואכן, כמות הפעמים שאני אומר ואמרתי את זה, לא משנה כהוא זה את השמחה שממלאת אותי. בנימה האופטימית הזו, אני אשב להזמין כרטיס טיסה מפילדלפיה לסן פרנסיסקו. 

יש לי בערך מיליון דברים להגיד על ההפסד של הפועל ת"א. חלקם נגועים בקלישאיות וחלקם האחר נגועים בקלישאיות יתר. וקשה לי לתאר כמה ההפסד הזה כואב ומציק. אני אסתפק במה שאמרתי לאימא שלי אחרי המשחק: "אני חושב שמבין כל ההפסדים של הפועל במשך כל השנים, זה ההפסד הכואב יותר". ולא בגלל שזה טרי. בגלל שזה כואב.

בשנה שעברה, במחזור השני, נסעתי לירושלים לראות את המשחק של הפועל ת"א מול בית"ר.

הטלפון הגיע בצהריים, החבר-הכי-הטוב-שלי אמר שהתפנה כרטיס ושצריך להתארגן בזריזות. אז התארגנתי בזריזות. וכל מי שמכיר אותי רק קצת יודע שהזריזות היא ממני והלאה. פייר, הייתי נרגש. לא רק בגלל ההליכה למשחק שהיא פעולה מרגשת כשלעצמה, אלא בגלל הנסיעה לירושלים. ושלא נטעה, אני די לא סובל את ירושלים (ואל תטרחו להסביר לי שמדובר בעיר מקסימה ומיוחדת וכו'. אני פשוט לא סובל ומוכן להחזיר אותה לכל מי שרק יבקש) אבל התרגשתי בגלל הנסיעה לטדי. כי מכל מה ששמעתי וכל מה שידעתי, אין כמו טדי. אולי בלומפילד, ושמה כבר הייתי.

את החותן של החבר-הכי-הטוב-שלי אספנו מאור יהודה. דיברנו והתקשקשנו. בדרך הוא נתן לי לטעם מסוכרייה מעולה והבטחתי לעצמי שמיד אחרי המשחק אני אקנה לי כזו (לא קניתי עד היום וכבר הספקתי לשכוח איך קוראים לה). הגענו לירושלים ונתקענו בפקקים המטורפים שהיו שם בכניסה למשחק. זה פשוט לא יאומן. איך האיצטדיונים הכי טובים שיש "נחנקים" כשמגיע הקהל (כאילו שמלכתחילה הייעוד שלהם לא היה לאכלס קהל, ובכמויות).

הבדיקות הבטחוניות היו המקיפות ביותר שעברתי, טדי באמת היה ראוי לכל המחמאות ששמעתי (ירושלמים ירושלמים, אבל אחלה אקוסטיקה) והמשחק היה טוב. עד לדקה התשעים. במחצית הפועל הובילה, בסוף הפועל הפסידה בדקה התשעים. ואז המשטרה התחילה לדפוק מכות לאוהדי הפועל. אני יודע שעכשיו אחרי האירועים בבוסניה זה קצת פאסה להתלונן על אלימות משטרתית, אבל בחיי שמשטרת ירושלים פשוט חיפשה לזיין את אוהדי הפועל ת"א.

עכשיו תארו לכם את הסצינה: כשאני נמצא בעיר שאני כל-כך מתעב, באיצטדיון אדיר בעוצמותיו, כשהקבוצה שלי מפסידה בדקה התשעים, כשאני תקוע ביציע שאחת לדקה מפנים ממנו ילד בן 12-13, שחטף מכות ממשטרת ירושלים שמשום מה טרחה לסמן אותו כמנהיג הכנופיות ביציע, כשיש גז מדמיע באוויר, כשארי שמאי מלהג לידי באופן שממש גרם לי להתחרט על זה שאי אפשר לסתום את האוזניים כפי שאפשר לעצום את העיניים, כששמעון גרשון שאותו עודדנו כל המשחק בקריאה המקסימה "ההההווווו שמעון גרשון מת, שמעון גרשון מת, שמעון גרשון מת, שמעון גרשון מת" עורך לבדו אימון שחרור בצד הרחוק של המגרש (פתאום השמן הזה נזכר לתהחיל לרוץ. בן זונה), והכי גרוע -  כשהרמקולים של האיצטדיון מפוצצים לנו את האוזניים בשירי אליפות של בית"ר מכל השנים.

ממרחק הזמן, הדבר היחידי שאני יכול לציין לטובת אותו אירוע הוא שמדובר באחת הפעמים האחרונות בהן נכחתי באירוע כמעשן. אז לפחות היו לי סיגריות להעביר איתן את הזמן.

היום בערב, 20:50, בית"ר באה לבלומפילד. אני לא חושב שלהפועל יש צ'אנס לדגדג את בית"ר אבל כפי שכבר סיכמנו בשנות ההיכרות הארוכות שלנו, אני פסימיסט בלתי נלאה. יהיה חם. אני אהיה בבית. החבר-הכי-הטוב בגוואנחוואטו והעיקר לא לפחד כלל.

הימור שלי: מכבי ת"א לא צריכה למהר ולהחתים מאמן. יכול להיות שמחר גיא לוזון יהיה פנוי.

אז אחרי שהחמאתי לשמי זרחין ואפילו צירפתי תמונה שלו לרשימת המקובלים פה מצד שמאל, הגיע הזמן לדבר על "אביבה אהובתי".

ומה יש להגיד, עוד סרט מקסים של שמי זרחין. נכון, "הכוכבים של שלומי" היה טוב יותר, אבל זה כמו להשוות בין Revolver ל - Abbey road (ושימו לב שהייתי חכם מספיק שלא להגיד מה מהם טוב יותר...)

קשה שלא להבחין בדמיון הרב שיש בין שני הסרטים. העלילה תמיד סובבת סביב גיבור אחד שמצליח לשמור על שפיות בעולם של דמויות משנה אקסנטריות או סתם כאלו שמרוכזות בעצמן. העלילה תמיד מתרחשת בעיר, אבל לא בעיר גדולה. אלו לא סרטים תל-אביביים, לשלומי אין מקום מוגדר, אביבה גרה ועובדת בטבריה. ולפריפריאליות הזו יש משמעות בסרטים. בהחלט יש משמעות.

וכפי שכתבתי על "הכוכבים של שלומי", כמות האיפוק, החמלה, ויד האומן של זרחין מכסות את הסרט ופשוט עושות נעים בלב.

קשה לי למצוא מחמאות נוספות על "אביבה אהובתי". נוספות על אלו שהרעפתי על "הכוכבים של שלומי". ואני מצטער שאני לא יכול לדבר על אביבה בלי לדבר על שלומי, אבל הם כרוכים יחד.

בקיצור, קשה לי למצוא מחמאות ולמעט "חובה חובה לראות", אני לא מצליח לנפק מעצמי אמירה יותר משכנעת ללמה צריך לראות את אביבה. היא פשוט מקסימה.