הבלוג של אילון

לי כבר יש !

ועלה לי 420 ש"ח

שאלוהים יעזור לי להגיע להופעה הזו.

אמן.

הקדמה: את הרעיון הזה גנבתי מהבלוג של אחי היחידי. פעם, בראשית ימי הבלוגים באינטרנט אחי היחידי החזיק בלוג באנגלית. אחד מהפוסטים בבלוג ההוא עסק ברגעים גדולים ברוק. כיוון שעקבותיו של הבלוג ההוא אבדו במרחב הוירטואלי וכיוון שמדובר בגניבה בתוך המשפחה, אני משוכנע שאחי היחידי יסלח לי ולא ינטור טינה. כשם שאני לא כועס על זה שהוא קיבל את העיניים היפות יותר.

מה הופך שיר רוק/פופ לשיר גדול ?

הלחן ? המילים ? המלודיה ? ההגשה ? הנסיבות בהן הוא נכתב/מבוצע ? גודל השדיים של הזמרת ?

בסופו של עניין, כל התשובות נכונות. ישנם שירים גדולים וישנם שירים על זמניים. אתה יכול שלא לאהוב את קלפטון אבל אין ספק ש-Layla הוא אחד משירי הרוק הגדולים שנכתבו ובוצעו אי פעם. בגלל "עולמו של וויין" Stairway to Heaven הפך לבדיחה, אבל הוא עדיין אחד מהשירים הגדולים בכל הזמנים. Satisfaction של הרולינז סטונז הוא שיר רוק פשוט עם ריף מדבק אבל העובדה שבשנת 65', כשהשיר יצא, לא היה מקובל לשיר על ה - Satisfaction שלך, הפכה אותו לגדול עוד יותר.

אחד מהדברים שאני אוהב למצוא בשירים הוא רגעים קטנים. יש מלא כאלה. לפעמים קל מאוד לשמוע אותם ולבודד אותם מתוך השיר, לפעמים לא. כשאתה מוצא אחד כזה אתה יכול להתענג עליו. לפעמים אפילו שעות.

מבחינתי, אין הגדרה מדויקת לרגע קטן גדול שכזה. הוא יכול להיות הדבר הקטן ביותר והוא יכול להיות הדבר הגרנדיוזי ביותר. זה יכול להיות מעבר תופים מגניב, סולו גיטרה או פתיחה של סולו גיטרה, ליין של באס או מעבר, משהו שהזמר אומר, אפילו תקלה של סאונד יכולה להפוך לרגע קטן גדול. וכשם שאין הגדרה מדויקת למה אמור להכיל רגע קטן גדול, אין הגדרה מדויקת לאורכו של רגע קטן גדול כזה. זה יכול לקחת שנייה, כמה שניות, הכל תלוי. הוא נמצא בכל מקום ואפשר למצוא אותו בכל שיר וכשאתה כבר מוצא, שמחה גדולה.

אחד מהרגעים, למשל, הוא מעבר תופים בן 3-4 שניות מתוך שיר של להקת Suicidal tendencies. שמעתי על הלהקה ועל השיר הספציפי בתקופת התיכון ואני זכור שבזמנו, הייתי נוסע עם החבר-הכי-הטוב-שלי באוטו ושומע את המעבר שוב ושוב ושוב ושוב. במקרים מסוימים הייתי מניח את הידיים מההגה ומנסה לעשות Air drumming (מאוד לא מומלץ כשאתה הנהג). החבר-הכי-הטוב-שלי הוא אחד מהאנשים הכי רחוקים מ-Suicidal ובכ"ז הוא קיבל את זה בהבנה.

אחד הרגעים הקטנים הגדולים שאני מוכן להקריב לצורך הדוגמה הוא מתוך Shoplifters of the world של הסמית'ז: הבית של השיר מורכב מתיפוף כבד בשילוב עם ליין בס חודר כשהגיטרה של ג'וני מאר מבצעת ריף שחוזר על עצמו. הפזמון מלודי עם קצת קולות שניים למוריסי (מה שבדרך כלל לא היה קורה). 1:20 לתוך השיר נגמר הפזמון השני ומתחיל מעבר מוזיקלי שהוא בעצם נגינה של הבית ללא שירה. הקצב של התופים בשילוב עם הבס יוצר מתח שהולך ומתגבר וכעבור 22 שניות ישנה התחלה של סולו של מאר. הגיטרה מנגנת במלואה עם הכפלה כלשהי. הכניסה הספציפית הזאת לסולו, שמתרחשת 1:42 מפתיחת השיר ונמשכת שתי שניות היא רגע קטן גדול. מי שמכיר וזוכר את השיר יודע על מה אני מדבר.

מהצד האחר, מי שמכיר וזוכר את השיר יכול לשאול את עצמו, מה לעזאזל הוא רוצה ? כולה כניסה לסולו. וגם זה נכון.

הדוגמה מתוך Shoplifters of the world היא רגע קטן גדול בעיניי אבל יכולה להיות חסרת משמעות בעיניו של אחר. מה שלא יהיה, החלטתי להקדיש כאן בצד שמאל רשימה לרגעים קטנים גדולים שכאלה. מי שיש לו כוח, מוזמן להוריד את השירים מאיפשהו ולהקשיב. אני אפילו אשמח לשמוע הצעות של כל אחד לרגעים קטנים גדולים אחרים.

מצטער, אני כבר לא יכול לקנות את הקטע הזה. אני יודע שמישל גונדרי הוא אמן גדול, במאי מוערך, ואני משוכנע שיש מי שיכול לשורר בשבחיו במשך שעות. אני כבר לא יכול לסבול את זה. אני יודע שכל אמן גדול עלול לסבול מחוסר הבנה של הקהל לעומק של יצירתו וכיו"ב, ואני יודע שאולי יש רבדים ב"קדימה, תריץ אחורה" שלא טרחתי להבין או שהייתי זקוק לצפייה נוספת כדי להבין. אני גם בטוח שהמסר של הסרט, בין אם הוא מדבר על הדורסנות של האולפנים ההוליוודיים ובין אם הוא מדבר על חזרה לעידן תמים יותר ובין אם הוא מדבר על כל הדברים האלה גם יחד הוא מסר חשוב ואולי זה בעצם אני, אבל "אני" בסופו של דבר ישבתי וסבלתי מהסרט הזה או ממה שהבמאי חושב עליי כצופה. אז אני זוכר לגונדרי את "שמש נצחית בראש צלול" אבל אני משוכנע שאותה שמש נצחית קצת עלתה לו לראש.

נקודה נוספת למחשבה היא ג'ק בלאק: הוא ענק, אין לי ספק. יש לו פוטנציאל אדיר, אבל איכשהו אני שם לב שלמעט "נאמנות גבוהה" המופלא, אני לא זוכר אותו בתפקיד נסבל. אולי "בית ספר לרוק", אולי. "קנאה" ו - "החופשה" מפארים את רשימת הסרטים בהם סבלתי ועכשיו מצטרף אליהם חבר חדש, "קדימה, תריץ אחורה". יחסית לשחקן שאני מצהיר שאני אוהב, בלאק משתתף ביותר מדי כשלונות. 

הרעיון, בבסיסו הוא רעיון טוב: בבניין מט ליפול בניו ג'רזי שוכנת ספריית וידאו שכונתית ישנה מאוד. כמה ישנה ? הספרייה השכונתית פה בחולון בשנת 1984 הייתה איכותית פי כמה. ככה שכונתית. הבעלים של הספרייה הוא אלרוי פלטשר (גלובר) שמנהל אותה תחת החשש של הריסת הבניין בו היא שוכנת לטובת קומפלקס מגורים. יום אחד הוא נאלץ לסוע ומשאיר את ניהול הספרייה בידי מייק (דף) עובדו הטיפש. ג'רי (בלאק) חברו הטוב של מייק מתמגנט כתוצאה מפריצה לתחנת כוח (כן, זה אידוטי כמו שזה נשמע) וגורם למחיקת כל הקלטות בספרייה. בלית ברירה, ג'רי ומייק מצלמים באמצעים מוגבלים גירסאות משלהם לסרטים שנמחקו. הרעיון האווילי בתחילה זוכה להצלחה בשכונה עד ש....

הרעיון מאוד נחמד, והמסר הוא מאוד ברור. ישן מפני חדש, געגועים לעבר ולעידן אחר וכו' וכו'. יכולתי להסכים עם הכל, אבל חבל שגונדרי בחר לארוג את זה בתוך סרט כל כך רע. מצטער, זה לא הצחיק אותי, זה לא הזיז לי, סתם סרט מחורבן. וכן, אני יודע שגונדרי הוא גאון. רק שייעשה סרטים יותר "אכילים".

לפני 5 שנים ישבתי וכתבתי את הקטע הזה על גבי חמישה פוסטים נפרדים.

ניסיתי להסביר את המשמעות של ה - 29.8 לחיי ובמבט לאחור, אני לא ממש בטוח שהצלחתי. אולי חסרו לי המילים ואולי חסרה לי התשוקה שהייתה לי באותו גיל צעיר. נדמה לי שלפני 5 שנים עדיין לא עיכלתי שבחיים כבר לא יהיה לי חופש גדול. חודשיים של בטלה. היום אני כבר מבין.

ובכלל, בן אדם שמגיע לגילי מצליח בדרך כלל להשלים עם גיל ההתבגרות שלו. עם השדים של אז, הבעיות של אז ועם הבן אדם שהוא היה אז.

גם אני חשבתי שהצלחתי בזה, אבל בכל פעם כשהעבר דופק לי על הדלת בחוזקה, אני קצת נבהל וקצת מבין שעדיין לא השלמתי.

ולפעמים הוא לא צריך לדפוק בחוזקה. לפעמים מספיק לי לעבור ליד רח' אביבים בחולון כדי להעיר מרבצן שורה של אסוציאציות שבסופן, כעבור כמה שניות אני חוזר להיות טינאייג'ר עם הורים שלא מבינים אותו ועם נפש שלא מבינה את עצמה. אני לא יודע אם כל הדברים האלה באו לידי ביטוי דווקא ב - 29.8.90, אבל אני יודע שה - 29.8 נשאר אצלי לנצח כיום שבו התסכולים הישנים עלולים להתעורר. אם תרצו, זה יום שישי ה-13 בגירסה הפרטית שלי. גירסת הבמאי.

בחגיגות האליפות של הפועל חולון פגשתי את משה.

הוא היה איתי באותו יום גורלי ב-1990. יחד העברנו את מה שנראה כמו היום הכי עצוב בעולם, היום שבו דכאון גיל הנעורים הגיע למיצוי טוטאלי , ואני הייתי סך הכול בן 14.5. הזכרנו אחד לשני את ההבטחה להיפגש מול השעון ביפו. אף אחד מאיתנו לא זכר את השנה ולכן קבענו שזה יהיה ב - 2015. הפעם אני לא מתכוון לשכוח את זה.

במובן מסוים היינו בלתי נפרדים ב-1990 ולא לחינם בילינו את אותו יום ביחד.

עכשיו כשאני חושב על זה, כנראה שזו הייתה ההתחלה של השנה שבה התפצלנו. ההתחלה של שנת המחששה שנגמרה בזה שהוא עף מבית הספר ואני שרדתי הודות לטוב ליבם של מורים שריחמו על אימא שלי. מקץ 18 שנים, רטובים מזיעה ושיכורים מאושר, בלב חגיגות האליפות של הפועל חולון כשהוא כבר אבא לשני ילדים ואני אבא לשני תארים, הבנתי שהתסכולים שלי מאותו יום היו שלו. ולהיפך. גם הוא מתוסכל. גם הוא צועק, מבפנים וגם מבחוץ.

אז אולי הוא לא פיוטי מספיק כדי להתחיל לשורר על יום אחד לפני 18 שנים שבו היינו באמת בבאסה, ואולי יש לו משפחה לפרנס, אבל גם לו יש צעקה.

ואולי אני צריך להיות מאושר.

אולי זה בעצם על עמדה חיובית לחיים. אולי זה שאני מנסה לתמצת את הדכאון של ההתבגרות לתוך יום עצוב אחד, לזקק שנים של תסכול לקיץ אחד או לרגע אחד, אולי כל זה מעיד על חשיבה חיובית. אולי אני בעצם לא הפלוץ הפסימיסטי שאני תופ]ס מעצמי. יכול להיות, מה שבטוח הוא שב-18 השנים שחלפו, לא היה 29.8 אחד שבו לא חשבתי על זה. לפעמים קצת הדחקתי אבל הוא שם. והוא יהיה שם לתמיד. מרחף מעליי כמו עננה שחורה, כמו תזכורת לכמה מבאסים החיים יכולים להיות, תזכורת לשעון שמתקתק ולפעמונים שמצלצלים, אני לא יודע בשביל מי ועבור מה, אבל הם מצלצלים.

כשיש לי כוח, אני גם שומע אותם.

בד"כ, כשהשותפה שלי מזמינה אותי לקולנוע לב על חשבון המנוי שלה, אין לי מושג איזה סרט אנחנו הולכים לראות. הפעם דווקא היה לי מושג. היא הבטיחה לי שהולכים לראות את "מיס פטיגרו". ובכל זאת, בגלל היכרות עם השותפה שלי, לא התפלאתי שבסוף מצאנו את עצמנו בסרטו החדש של מייק לי "חופשייה ומאושרת" (אגב, באנגלית השם של הסרט הרבה יותר מגניב: Happy go lucky).

אני מודה שלא יצא לי לראות סרטים של מייק לי עד היום ולמרות שאני מודע למעמדו כקולנוען בכיר ביותר, נמנעתי מסרטיו בעיקר בשל התמה העצובה ששלטה בהם. מקריאת ביקורות על לי בעבר הבנתי שהשקפת עולמו אינה מן החיוביות, ועל כן, כישראלי שמקבל את מנת ההארד קור שלו מהחיים באמצעות החדשות ומכל מה שסובב אותי, הצלחתי להימנע ממייק לי. הבחור שנותן הרצאות בתחילת הסרטים בלב הבטיח שמדובר בסרט שונה. סרט שפשוט קשה להאמין עליו שהוא של מייק לי. ומה אתם יודעים, הוא כנראה צדק. גיבורת הסרט היא אופטימית וחייכנית בצורה מעוררת חשד. הייתה לנו אחת כזאת בשלישות, בדיוק בתקופה שהגעתי לבסיס. היא הייתה עושה את הדרך הקצרה מהצריפים לשק"ם כשחיוך תמידי נסוך על שפתיה. זה נשמע כמו תיאור מלבב אבל בתכלס היא הייתה בחורה שנראתה תמיד כאילו מישהו נוגע לה במקומות מוצנעים. זה לא טבעי. לפעמים מותר לא לחייך.

אז גיבורת הסרט של מייק לי עושה מאמצים עילאיים להראות שמחה וצבעונית ומאושרת וזה די מצליח לה. יש בה שמחת חיים שמצליחה לדבק את מי שמסביבה ובעיקר את מי שמוכן לדבוק בזה. לעומת זאת, היא מצליחה לשגע את כל הטיפוסים הלחוצים (Anal באנגלית מדוברת) הנקרים בדרכה. בין אם זו אחותה ובין אם זה המורה שלה לנהיגה (דמות אינטנסיבית אבל מוגזמת ולפיכך מפוספסת בהקשר של הסרט). ההתנהגות שלה לא לגמרי טבעית, אבל מי יודע, יכול להיות שפופי (גיבורת הסרט) מצאה את התשובה ואולי בגלל הפשטות שלה, היא מרשה לעצמה לחייך. לפי הסרט, לפחות, נראה שזה עובד לה ומי אני שאתווכח עם כזו הצלחה.

כסרט, אגב, "חופשייה ומאושרת" הוא סביר לחסידי הקולנוע הבריטי, מפתיע מבחינת מעריציו של לי, ומיותר למי שמחפש קומדיה של צחוקים. פופי מחייכת, אנחנו לא תמיד.