הבלוג של אילון

ב - 15.5.2010, כמה דקות לפני תחילת מחזור ההכרעה של ליגת העל סיימתי שיחה עם החבר-הכי-הטוב-שלי וסיפרתי לו שאני לא מתכוון לצפות במשחק של הפועל בטדי. אפילו לא להתעדכן באינטרנט. בתור אוהד הפועל ת"א מאז שאני זוכר את עצמי, ידעתי שהלב שלי לא יעמוד במעמסה ובעיקר באכזבה.

הוא מצידו סיפר לי שהטרנד החדש בין אוהדי הקבוצה הוא אופטימיות. הוא הולך למשחקים, הוא יודע. התקשיתי להאמין לו, אבל הוא נשמע כל כך בטוח בעצמו עד שלא יכולתי שלא להצטרף להתלהבות.

במחצית הראשונה עוד התעדכנתי דרך האינטרנט בתוצאה של המשחק אבל בלב עמוק הייתי משוכנע שמכבי חיפה תיקח את האליפות. בני יהודה עוד החזיקה מעמד אבל היה ברור לי שזה זמני.

מתוך תסכול ובעיקר מתוך רצון עמוק לזכות באליפות, התחלתי לכתוב טקסט שטנה על האליפות של מכבי חיפה. למי שכבר הספיק לשכוח, מכבי תל-אביב עצרה את הפועל על 0-0 בדרבי בשבוע שקדם למחזור ההכרעה. בשבוע שלפני הדרבי אותה מכבי ת"א פתחה את הרגליים עבור מכבי חיפה שניצחה אותה בקלילות 2-0. אף פעם לא ציפיתי לרמות אתיקה ומוסר מצד קבוצות הכדורגל בארץ אבל הקרבה לאליפות מחד והתסכול שבאובדנה מאידך (ועוד "בזכות" מכבי ת"א) תסכלו אותי מאוד.

עיקרו של הטקסט היה "אם אתם רוצים שמכבי חיפה תהיה אלופה, זה מה שמגיע לכם, רק אל תבואו לבכות בעוד 20 שנים כשמכבי חיפה תמשיך לקחת אליפויות ברצף בדיוק כמו מכבי תל-אביב כדורסל".

בשלב מסוים המתח הכריע אותי והחלטתי לצאת לטיול רגלי בשכונה. הטקסט נשאר על מסך המחשב שלי. הלכתי לטייל ברחובות העיר וכמעט מכל חלון יכולתי לשמוע את התיאור של המשחק. אלא שהתיאור היה עמום ולא הצלחתי להבין ממנו הרבה. מדי פעם שמעתי צעקות שמחה או קריאות אכזבה ובאף מקרה לא הצלחתי באמת להבין מה מתרחש. חזרתי הביתה לקראת סיום שני המשחקים. בשני האצטדיונים היה 1-1 והבנתי (שוב) שלא תהיה אליפות.

ואז הגיע ערן זהבי.

לוח התוצאות התעדכן ל – 2-1 לטובת הפועל תל-אביב ואת הדקות הבאות העברתי בדפיקות לב מטורפות. המשכתי ללחוץ על כפתור העדכון אחת לכל כמה שניות ולא יכולתי לספר לאשתי שישבה שני מטר ממני. היה איזה רגע אחד שבו היא אפילו שאלה אותי אם קרה משהו כיוון שהיא שמעה צעקות מכמה וכמה חלונות. ואני לא יכולתי להגיד כלום. המשחק בטדי נגמר והמשחק בבלומפילד נגמר . חיבקתי אותה וסיפרתי לה שהפועל תל אביב אלופה. והטקסט שהתחלתי לכתוב נשאר על המסך. נדמה לי שאפילו שמרתי אותו.

נזכרתי בכל סיפור האליפות הזו פשוט מפני שבאותו ערב הרגשתי שהנשמה שלי פורחת. שלושים וכמה שנות אהדה (אבל גם הרבה תסכול) רבצו לי על הכתפיים והתערבבו ברצון העז שהיה לי לקחת את האליפות. בידיעה הברורה שעונה כזו כבר לא תהיה והפועל תל אביב מבריקה שכזו כבר לא נראה.

בניגוד להרבה משחקים בעבר, את המשחק של אתמול דווקא כן ראיתי.

אני לא מהאוהדים שהיו בטוחים בעצמם ולמרות התצוגה המדהימה בשבוע שעבר בזלצבורג, הייתי מאוד סקפטי לגבי היכולת של הפועל תל אביב לצלוח את האוסטרים בקלות. אמנם נכון שהפועל תל אביב משחקת את הכדורגל היפה ביותר בארץ, אבל ברגע האמת הנחתי שזה לא יספיק.

לאורכו של כל המשחק ישבתי וניסחתי לעצמי את הטענות והטרוניות שיש לי כלפי הקבוצה. ממש כמו עורך מדור ספורט בעיתון יומי חשבתי על כמה וכמה היבטים שקשורים לכישלונה של הקבוצה: היהירות, הספסל הקצר, האמוק של גוטמן בסוף השבוע האחרון, ההסתמכות על באדיר שפשוט כבר לא יכול, ההתעסקות הלא הגיונית סביב הפציעה של שכטר, חוסר הניסיון באירופה
(מה זה הטעות הזאת עם הרישום של שכטר ?????), ההתמכרות לשטויות (כיפות ???!!!?? בהפועל תל אביב ????!!???) וגם אותם אוהדים שפתאום טענו שהפועל תל-אביב כן מייצגת את המדינה (באמת ??? כלומר, אם מכבי תל אביב תצליח באירופה אז תפרגנו לה ???) ובקיצור – אם היו לי 10 כתבים בסטנד ביי, כל אחד מהם היה מקבל נושא לסיקור וביחד היינו מרימים את גיליון הכישלון של הפועל תל אביב להעפיל לשלב הבתים בליגת האלופות.

ואז הגיע ערן זהבי.

אני לא יודע מה יעלה בגורל עונת האלופות של הפועל תל אביב אבל איך שלא יהיה, אני שמח שהיא הצטרפה למועדון המכובד (אני גם שמח שהיחידה שלא עשתה את זה עד כה היא בית"ר ירושלים). אין לי בכלל ספק שהקבוצה זקוקה לחיזוק דחוף ואני מקווה שבשבוע שעוד נותר, יהיה להנהלה מספיק שכל מצד אחד ויכולת לחשוב "מחוץ לקופסה" מצד אחר. או בקיצור, אני מקווה שיחשבו קצת מעבר לטוטו תמוז ועידן שריקי. אני מתפלל שהקבוצה תזכה לשחק בבלומפילד ולא בבית הקברות לכדורגל שברמת גן. מגיע לאוהדים של הקבוצה ממש להנות מהמשחק.

אני מקווה בשביל הקבוצה הרבה דברים ובכל מקרה אני יודע שאם הם לא יסתדרו...

בטח יבוא ערן זהבי.

v      הגל השלישי של ההתמכרות למדנס בדרכו לחלוף כמעט לחלוטין והותיר אותי חשוף ודרוך לשמוע דברים אחרים. לאו דווקא טובים או חדשים, אבל לפחות אחרים. בגל הראשון שתיתי בצמא את The Liberty of Norton Folgate, האלבום המופלא שהוציאה הלהקה לכבוד חגיגות השלושים לקיומה.
בגל השני סקרתי את כל הקטלוג של הלהקה והשלישי שימש כסיכום לשני אלה שקדמו לו. השדרוג בגל השלישי היה העובדה שהצלחתי להשיג את כל ה – B-Side-ים של הלהקה, ומה אתם יודעים, חלקם ממש ממש טובים. למשל Jennie שיר שהלהקה הוציאה כבי סייד זניח לתקליטון לא מוצלח במיוחד, The sweetest girl, הסתבר כדוגמה מצוינת לרוק סינתיסייזרים איכותי של שנות השמונים. אפילו דפש מוד לא היו עושים את זה טוב יותר. אז הגל השלישי הולך להסתיים בקרוב מאוד ולפני שבוע אפילו הרשיתי לעצמי להחליף את Divine Madness שהיה "הדיסק שאני שומע באוטו" במשך תקופה ארוכה בדיסק אחר. מדנס היא עדיין הלהקה שאני הכי רוצה לראות בהופעה בעולם (נו, יאללה שוקי וייס, תעשה מאמץ קטן...), ועדיין לא הצלחתי לפצח את סוד המשיכה האדיר שיש ללהקה הזאת עליי. פעם, עוד יכולתי להאשים את הילדות שלי. עכשיו אני כבר יודע שזה משהו עמוק יותר. It must be love.

v      זה לא משנה בן כמה אני אהיה, או איפה אני אהיה או למה אני אהיה שם. זה לא משנה מה אכלתי לפני זה או מתי קמתי או לאן אני הולך. זה לא משנה בגרוש. עדיין, בכל פעם שאני אהיה באוטו ואני אשים לעצמי את Paradise city של גאנז, אני אחזור בתור ילד בן 14 למקיף תל גיבורים. לא ספציפית אבל רוחנית. לא בגוף אבל במיינד או איזה קשקוש כזה. אני יכול להיות בן 34 ולשחק את תפקיד הנשוי שהולך בבוקר לעבודה, אבל עדיין, כשהפריטה של הפתיחה הופכת להרמוניה הצורמת-משהו של אקסל ושאר החברים, אני מצטרף בתור הקול הרביעי. ובבית הארחון כשאקסל צועק Are you blind ???? אני צועק יחד איתו כלפי הקהל הבלתי-נראה (והבלתי קיים) אצלי באוטו. לפעמים הקהל מתלהב ולפעמים אני מגיע למגרש חנייה של העירייה, מחנה וחוזר למציאות. הרבה יותר קל לחזור למציאות אחרי שקהל של אלפים שר איתך ביחד באוטו. באמת שכן.

v      שלשום נסעתי לחדרה. זאת נסיעה די ארוכה מחולון לחדרה, במיוחד כשאתה לבד באוטו. בדרך חזרה, בלילה שירד על החוף, עם חלונות חצי פתוחים ומזגן שקירר אותי (אבל גם הקפיא לי את האוזן) שמתי את Strangeways, here we come, האלבום האחרון של הסמית'ס. מאז סוף שנות השמונים אני שר יחד עם מוריסי. ברוב הפעמים, או כמעט בכולן, הוא נשמע יותר טוב ממני. לפני יומיים נתתי לו פייט טוב. פייט טוב בהחלט. היו קטעים שאפילו הייתי טוב יותר. אני יודע שזה נשמע יומרני, אבל כששרתי יחד איתו את Stop me if you think that you’ve heard this one before הייתי טוב יותר. כן יותר בכוונות שלי. יכול להיות שמוריסי אחרי 23 שנים כבר מעט התייאש, מבחינתי, לפני יומיים, זה היה כנראה יותר חשוב.

v      בשבוע הבא תתקיים הופעת איחוד של פוליאנה פראנק. 20 שנה מלאו ל"אין לבחור" הנפלא שלהם והחבר'ה מתאחדים לתת הופעה חגיגית. כתבתי כבר לפני 7 שנים על האלבום הנפלא הזה ועל המשמעות שלו בשבילי. אני נוצר את הלילה שבו הקשבתי לו ברצף ואני חושב שאפילו היום אני אשמח לשמוע אותו כמה פעמים ברצף. אם הייתה לי מכונת זמן, זה היה אחד מהרגעים שהייתי חוזר אליהם בשמחה. אפילו יצא לי לכתוב על האלבום הזה לרזי בן עזר (שהיה אחד מהחברים בפוליאנה פראנק באותה תקופה) ואני חושב שזה ריגש אותו (אני מניח שאני אחד ממאות אנשים שהחמיאו לו על האלבום לאורך השנים). ובכל זאת, אני ממש לא בטוח שאני אלך להופעה. ישנם דברים ששווה להשאיר אותם כזכרון רומנטי ולא ממש להתעמק בהם. מאידך, כמה פעמים כבר יצא לי לראות הופעה של פוליאנה פראנק ????

v      בעלה של ידידת עבר/הווה צילצל אליי לפני כמעט חודש. מסתבר שאחרי שני ילדים ובית בצפון הקרוב הוא החליט להגשים חלום ילדות והתחיל לנגן בס. יש לו להקה והם מחפשים זמר והוא חשב עליי בתור מועמד. בהתחלה התלבטתי אבל מהר מאוד, בעידודה הפעיל של אשתי החלטתי להסתכל על כל העניין בחיוב. אני מניח שמבחינתה של זוגתי, הקריירה המוזיקלית שלי נשמעת כמו משהו ערטילאי ורחוק. האמת היא שבאמת מדובר במשהו ערטילאי ורחוק. ובכל זאת, המחשבה על לחבור ללהקה קיימת, גם אם רק בתור זמר ולא בתור כותב וכד', נשמעת כמעט מרגשת. כל כך מרגשת עד שיום או יומיים אחר כך הצטרדתי כמעט לגמרי, אחר כך האינטרנט בבית שבק ולא יכולתי להוריד את השירים שהוא שלח לי כדוגמה. אין ספק שהיקום מנסה לרמוז לי משהו אבל אפילו היקום לא חזק מספיק מול המבט הכמהּ בעיניים של אשתי. I’m back in the business baby....