| 9/2003
שלוש אנקדוטות בנוגע ל - U.2
את Rattle and hum הכרתי לראשונה בתור קסטה שאח שלי הקליט מחבר שלו דני. אח"כ, באחת מהמשכורות הראשונות שהרווחתי, קניתי את הדיסק. עברו 15 שנים והקסם של חלק מהשירים עדיין עובד עליי. הגירסה ל - Helter skelter, המלנכוליה של Van Diemens land, המקצב הבו-דידליי של Desire, ההגשה של בונו ב - Hawkmoon ו - God, החיוּת של Pride, המיתר שנקרע בלב ב - All I want is you וכן הלאה. כל שיר באלבום הוא נפלא כשלעצמו ובאופן כללי אני חושב שיציאתו של האלבום, כשנה אחרי Joshua tree המופתי וכפסקול לסרט שהדעות עליו חלוקות, הקהתה במקצת את הפוטנציאל של האלבום להפוך לאחד מאותם אלבומים שמופיעים במצעדי כל הזמנים של Q ודומיו.
Anyway בעקבות חוויית Rattle and hum הלילית נזכרתי בסיפורונצ'יק שאח שלי סיפר לי פעם: אח שלי התגייס באוקטובר 88' ועשה טירונות בבה"ד 4 של פעם. הימים ימי אינתיפאדה, בה"ד 4 נושק לבית-אל, ויותר מכל דבר אחר בעולם הוא קר. מי שהיה בבה"ד 4 יודע על איזה קור אני מדבר. אתה ממש יכול לראות את הרוח כשהיא נעה ממקום למקום. קור אימים.
בכל מקרה אח שלי סיפר לי, שהפעם הראשונה שבה הוא שמע קטעים מ - Rattle and hum הייתה באחד מהבקרים כשהם קמו וניסו להתעלם מהקור הצורב. הקריינית ברדיו אמרה "והנה שיר חדש של U.2 מתוך אלבום שיוצא לחנויות" ושמה את גירסת הגוספל הנפלאה ל - I still haven't found what I'm looking for.
ניסיתי, אגב הצפייה בסרט, לחשוב על אח שלי, אז בבה"ד 4. ילד בן 18 שקופא מקור, מתגעגע הבייתה, מתעורר מוקדם מדי ושומע שגם בצד האחר של האוקיינוס, לאנשים צעירים יש בעיות ושעדיין הם לא מצאו מה שהם מחפשים. אנ'לא יודע. אולי אני רומנטיקן מדי ואולי זה העיסוק המופרז שלי בפרטי טריוויה שקשורים לחיים של אח שלי, בכל מקרה אני תמיד אהבתי לשמוע את הסיפור הזה.
וחוצמזה, נעים היה לראות אתמול בסרט את המפגש של U.2 עם ביבי קינג. U.2 בשיא תהילתם, בדרך לכבוש את העולם, פוגשים גיטריסט בלוז אגדי ומזדקן שנראה נרגש מהמפגש לא פחות מהלהקה. "אני אצטרך מישהו שיינגן את האקורדים" אומר ביבי לבונו, "כיוון שאני ממש לא טוב באקורדים". ובונו נרגש כולו אומר אל תדאג. The Edge ייעשה את זה". מדהים. ביבי קינג שמח ונרגש על הכבוד שלו הוא זוכה מהלהקה הגדולה ביותר בעולם שכתבה שיר במיוחד בשבילו (ועוד אחלה שיר, When love comes to town) ובונו, עדיין לא מודע לגמרי למעמדו בשרשרת המזון (לפני שהוא נהיה קופי אנאן לעניים) מתרגש עוד יותר. זה היה רגע מקסים שהסרט כן הצליח לחלץ.
השיר Silver and Gold מופיע ב - Rattle and hum בגירסת הופעה. אני לא יודע אם השיר הזה הוקלט אי-פעם ע"י U.2 בגירסת אולפן. מדובר בשיר שעוסק (כמו רבים מהשירים של U.2 בשנות השמונים) באפארטהייד. השיר, כפי שהוא מופיע באלבום, מצליח להמחיש אתצ כל הדברים שהיו טובים ב U.2, במיוחד בגירסת ההופעה. השיר עוצמתי. ההגשה של בונו היא למעלה ממדהימה, הוא עובר בין צורות הגשה ובכל אחת מהן הוא נותן ביצוע מדהים, הגיטרה של The Edge מנסרת את הלילה (עוד לפני פורטיסחרופ) בשלל אפקטים ובקיצור, שיר נפלא.
אחד הקטעים היפים בשיר הוא באמצע, כשבונו מתחיל לדבר ולספר על השיר. אחרי נאום קצרצר (אפארטהייד, בישופ טוטו Etc.) מסיים בונו ב: "Am I bugging you ??? I don' mean to bug ya" ואז מגיע אחד מהמשפטים האהובים עליי ביותר ברוקנרול: "OK Edge, play the Blues" ואז נכנסת הגיטרה של Edge ומתחילה לנסר. קטע מדהים. חזרתי עליו כל-כך הרבה פעמים, בכל להקה שניגנתי ובכל מקום אפשרי. והנה אתמול, בערוץ ARTE שהוא ערוץ צרפתי לכל דבר ועניין, באמצע השיר, בונו מדבר והתרגום מתחיל לרוץ ואז מגיעה שורת המחץ, בצרפתית: "OK Edge envoie le blues". ככה. אפילו את זה הצליחו להרוס אוכלי הצפרדעים. אנחנו מדברים פה על בלוז ואתם שמים לי מילה כמו Envoie ???!!?? בושה. ממש חרא של עם.
| |
דו"ח צפייה: Rattle and hum - בונו, The Edge, אדם קלייטון, לארי מולן
כרגע סיימתי לראות את Rattle and hum ב - ARTE. אין דבר יותר טוב משעמום של משמרת לילה שנקטע לצורך סרט טוב ומפתיע שאפילו לא ידעת שמשדרים.
את Rattle and hum הייתי צריך לראות כבר לפני 15 שנה כשהוא יצא. כבר אז הכרתי את U.2 והתחלתי לאהוב אותם מאוד (למרות שבגיל 12 עדיין הייתי מסור טוטאלית לביטלס ולא יכולתי להחליף אותם בעבור שום דבר אחר - מצב שלא השתנה עד היום).
הסרט מציג את U.2 רוכבים על גלי התהילה שהותיר אחריו Joshua tree, אלבום המופת שלהם משנת 87'. קשה להתעלם מהדימיון שיש בין U.2 מודל 87'-88' לבין הביטלס מודל 64' כפי שהוצגו ב - A hard day's night (עוד סרט מופת מומלץ ביותר). מסע הכיבוש של הביטלס בארה"ב שהחל בפברואר 64' משמש כנקודת פתיחה והתייחסות יעילות מאוד ל - Rattle and hum. זה לא מקרה שהסרט נפתח בגירסה המצויינת של U.2 ל - Helter Skelter (שיר ששימש בסיס לדורות של הבי-מטאל ושימש כהשראה ל"משפחה" של צ'ארלס מנסון במסע הרצח שלהם).
"זה שיר שצ'רלס מנסון גנב מהביטלס. אנחנו גונבים אותו בחזרה" מצהיר בונו בפתיחת הסרט ומנסח בכך את החוקים. אנחנו כאן, ממשיכים מהמקום שבו הפסיקו ארבעת המופלאים. יחסית לתדמית הצנועה של U.2 (כפי שהיא מוצגת בסרט) המשפט הנ"ל הוא היומרני ביותר שתמצאו בסרט.
Rattle and hum אמור היה להיות מעין דוקומנטרי על U.2. סביר להניח שפיל ג'ונאו הבמאי, שאף לשלב ראיונות עם U.2 בד בבד עם תאור המסע ברחבי ארה"ב. הקושי של חברי הלהקה, להשיב כבר בפתיחת הסרט, כשהם עדיין יושבים באולפן הקלטות מוגן כל-כך בדאבלין, על מה בעצם הם רוצים להשיג בסרט, מעידה יותר מכל דבר אחר על הקשיים שעמדו בפניו של ג'ונאו בבואו לערוך את אוסף הצילומים שהיו בידיו, לסרט בעל אמירה. וזה לא ש - Rattle and hum הוא סרט רע. נהפוך הוא.
U.2 הגיעו לסרט כשהם מגובים ברפרטואר שירים מצויין (שני רק לביטלס או אולי שלישי אם סופרים גם את לד זפלין). שואו בימתי מדהים, המנוני איצטדיונים סוחפים והצלחה אדירה ומוכחת מבחינת מכירות. אלא שכל אלו יחד, לא מצליחים לייצר סרט בעל ערך אנתרופולוגי. סרט שיעביר חלק מההתרחשות של הלהקה הגדולה ביותר בעולם. בסופו של דבר, Rattle and hum הוא בעיקר תיעוד קטעי הופעות של U.2. ההופעות הללו, נפלאות ככל שיהיו (והן אכן כאלה) עדיין לא משיבות לגמרי על כל השאלות שיכלו לעלות ביחס ל - U.2 באותה תקופה בזמן. למעשה, ההחלטה של ג'ונאו, לסיים את הסרט ב - 40 דקות של הופעה, מעידה יותר מכל על היעדר ה"בשר". ג'ונאו כמו אומר: רדפתי אחריהם על פני שתי יבשות ועשרות הופעות ובסופו של דבר, אני בוחר להציג לכם את U.2, עושים את הדבר שאותו הם עושים הכי טוב: מוזיקה.
כשרואים את Rattle and hum ב - 2003, לומדים להעריך טוב יותר את U.2 כפי שהיו ב - 88'. חבורה של צעירים בני 27 (קשה להאמין שרובם צעירים ממני בסרט הזה) שנמצאים בדרכם לכבוש את העולם. השחור-לבן האמנותי של הסרט משמש ניגוד משעשע למה ש - U.2 הפכו להיות כמה שנים מאוחר יותר עם Achtung baby ומסע ההופעות שבא אחריו: מפלצת מולטימדיה ענקית, Over-מופקת ומנופחת לרמות שהדעת אינה סובלת.
בונו בחר שלא לדבר יותר מדי והתבטא בעיקר דרך הטקסטים, מה שהשאיר את הבמה לשאר חברי הלהקה. באופן לא כל-כך מפתיע, מסתבר שלשאר השלושה, אין יותר מדי מה לומר. קשה להאמין שאותו בחור ארוך שיער הוא היום פעיל-פוליטי-טרחן שקשה להשתיק. בכל מקרה, המלצה חמה יוצאת מחולון לראות את הסרט.
המוזיקה של U.2 הייתה ונשארה הצד החזק בפעילות שלהם.
| |
תשובות לשאלון השבועי
סרט אחרון שראיתי
The shape of things - שביקורת (בצירוף תמונות) עליו, אפשר למצוא ממש פה למטה.
מספר אחרון שחייגתי
לתא הקולי של הסלולר
דבר אחרון שאכלתי
גלידה
פעם אחרונה שבכיתי
מזמן.מזמן.
פעם אחרונה שחייכתי
לפני שתי שניות
פעם אחרונה שצחקתי
לפני כמה דקות
האדם האחרון שחיבקתי
יעל
האדם האחרון שנישקתי
ההיא מהפיטמה (זה היה ממש מזמן...)
הדבר האחרון שאמרתי
מנוחה טובה.
| |
דו"ח צפייה: The shape of things - רייצ'ל ווייז, פול ראד
הבעיה העיקרית שהשפיעה על כל מהלך הצפייה ב - The shape of things היא הסטאטיות. הסרט הוא סטאטי ברמות נפשעות ממש.
אין כל דבר פסול בסרט סטאטי, חלקם אפילו מאוד טובים אבל במקרה הזה, הסרט היה ממש מעיק (עד לשלב מתקדם מאוד בצפייה), הסצינות איטיות ודלות במיקומים, והדיאלוגים שטוחים למדי. הדבר לא נחשב מפתיע לאור העובדה שהסרט היה, למעשה, מחזה. התסריטאי והבמאי (ניל לאביוט) הוא גם זה שכתב את המחזה כך שהוא לא סטה בהרבה מהסטאטיות הבימתית שנכפתה עליו עליו עקב הפורמט התיאטרלי. זו, למעשה, השגיאה הגדולה, שמפילה את הסרט כולו. המדיום הקולנועי מאפשר לך לתמרן קצת יותר בין מיקומים וסיטואציות. לאביוט, לא מתחשב בעובדה זו ומעביר את השעה הראשונה של הסרט בין 5-6 מיקומים שונים בסצינות ארוכות ומתישות שנמשכות ביו 8 ל - 12 דקות האחת. זה מעיק, מתיש ומעייף את הצופה הממוצע (אני). 40 דקות לתוך הסרט, היד כבר הייתה מוכנה על הכפתור של ה - Stop והסרט עם "רגל וחצי בקבר". אני לא כל-כך זוכר מה קרה אז שגרם לי להמשיך את הצפייה אבל בסופו של דבר (ממש בסופו של דבר) הכול השתלם.
אדם (פול ראד) הוא חנון צעיר וחמוד שמכיר את אוולין (רייצ'ל ווייז) אמנית מרדנית ומפתיעה שנמצאת על סף סיום לימודיה. מערכת היחסים שמתפתחת ביניהם מביאה את אדם לשינויים דרמטיים פיזית ותוכנית. הוא מרזה, משנה את סגנון הלבוש, מפתח "וואבוס" ואפילו עושה ניתוח פלסטי. השינויים הללו משפיעים באופן ניכר על חבריו הטובים של אדם, פיליפ וג'ני (ארוסתו, שבה אדם מאוהב בסתר כבר כמה שנים).
יש אהבה, אין ציצים, יש סוף מעניין, יש סוגיות מוסריות. פול ראד שחקן-שחקן, רייצ'ל ווייז פרובוקטיבית במידה וגרטשן מול ופרדריק וולר סוגרים קאסט צעיר ויעיל. מומלץ למי שאוהב סרטים שגורמים לך להשתעמם אבל גם גורמים לך לחשוב.
| |
כולם עובדים על כולם-קחי אותי שרון
במהלך שנות השבעים (או אולי השמונים) טבע "הכריש", דוביד שוויצר את האימרה הנ"ל: כולם עובדים על כולם. אמנם שווייצר המנוח התייחס לעולם הספורט הישראלי אבל בדרכו המיוחדת והמפחידה, הצליח דוביד לתמצת את ההווייה הישראלית בשלמותה. כולם עובדים על כולם.
התייחסתי כבר בעבר לקחי אותי שרון (ותלקי בשיגרון) בעבר ואין טעם לשוב ולהתפלש בתכנית הריאלטי-TV-עלק הזו. אבל...לא הייתי נדרש לכך אלמלא אייטם קצרצר שפורסם ב- IOL
http://e.iol.co.il/ts.cgi?tsscript=item&path=6&id=442519
להבדיל אלף אלפי הבדלות, האייטם הנ"ל מזכיר לי את סצינת הסיום בסרט JFK. קווין קוסטנר בתפקיד ג'ים גאריסון מספר על הקנונייה שנרקמה כנגד הנשיא קנדי ובסופו של עניין מתברר כי חצי מהאנשים ששהו בדאלאס באותו יום, עמדו להתנקש בחייו של קנדי. The writing was on the wall.
תחשבו על זה: במשך קיץ מהביל שלם מוכרים לנו את הפקאצה הזו ו - 15 המסכנים שמתרוצצים אחריה, התוצאה ידועה מראש, יואב משורר תהילים בדרכו לנצחון, ובסופו של עניין מסתבר שגם אם היה שמץ של סיכוי לתחרות, הרי שהוא לא היה בכלל. ואבישי בן-אלי, הרכלן של "רייטינג", ידע ושתק.....כולם ידעו ושתקו ורק המוני ב. ישראל נצמדו למסך בתקווה שאחד מהאנדרדוגים יזכה.
חבל. ממש חבל. והעצוב הוא שבשנה הבאה כששרון תהיה גבר ו - 15 נשים תתרוצצנה אחריו (חכו למאמרי הביקורת הפמינסטית של שלי/לינור ואריאנה מלמד) המוני ב. ישראל ימשיכו להידבק למסך ולחכות לנצחון של האנדרדוגית.
חברה, רדו מזה. אנדרדוגים מוצלחים יש רק בכדורגל אנגלי.
| |
לדף הבא
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
