הבלוג של אילון

Good Morning folks

I never thought I'd get to say that and I hardly can't believe I'm saying it but

I've just came back from a live concert of Paul McCartney and it was every bit as amazing as I wanted it to be

ערב טוב לכולם,

בעוד כמה שעות, אי"ה, אני אהיה בדרכי לחופשה בת 3 שבועות בארצו של הדוד סם (וחשוב מכך, בארצו של אחי היחידי). אני מאחל לעצמי הרבה זמן איכות עם האחיינים ה-מ-ד-ה-י-מ-י-ם שלי ועם אחי וגיסתי. אני מקווה לראות הופעות טובות, לשמור על הדיאטה ובעיקר, לנוח.

היו מיליון דברים שרציתי לספר לכם/לי בתקופה האחרונה ואיכשהו לא הספקתי. בעיית האגוזים מלפני כמה פוסטים הסתדרה ובכלל ספטמבר נראה סבבה עד עכשיו. שרק יימשך ככה. אולי אני אבוא לבקר בקרוב ואולי זה יהיה באנגלית. אם לא, אני חוזר בתחילת אוקטובר (ב"ה). העיקר הבריאות וכפי שאומר טליק יקירי, תהיו טובים.

אם זכרוני אינו מטעני, התחושה העיקרית שהייתה לי, עם כותרות הסיום של "בן ערובה" היא חבל. פשוט, חבל. אני מת על ברוס וויליס, לטעמי שחקן פעולה משובח ושחקן קומי טוב לא פחות (ואני יודע שמדובר בדעה לא תמיד פופולרית) ובמשך השעה הראשונה לסרט הייתי בדרך להשתכנע ש"בן ערובה" הוא באמת סרט פעולה משובח. אלא שאחרי שעה משהו התפספס. משהו נדפק. מבחינתי, "בן ערובה" גילם בתוכו פוטנציאל גדול יותר ממה שהוא הצליח לקיים. אני אפילו לא אתייחס לסוף של הסרט שמטעמים ברורים לא ארחיב עליו את הדיבור. "בן ערובה" יכל לצאת טוב פי כמה מכפי שהוא יצא. כנראה שהחומרים הטובים הספיקו רק לשעה. לא יותר. אפשר לוותר בהחלט, מהצד השני אני מתקשה לקטול סרטים של וויליס כך שלפחות במקרה הזה אני עד מטעם ההגנה. לעלילה בקצרה: וויליס הוא מפקד משטרה מקומית בקליפורניה שבעברו פעילות כנושא ונותן בצוותי-חטיפות מיוחדים. כדרכם של סרטים אמריקאיים, הפעילות ההיא נגמרה בטראומה וכרגיל בסרטים אמריקאיים, יומו הגדול של הגיבור מגיע ויש לו את הצ'אנס -  שהחיים משום מה אף פעם לא מחלקים בנדיבות כמו בסרטים - לגאול את עצמו. המסע אל הגאולה הופך להיות מסובך כשחיי אדם תלויים על הכף, ובעיקר, חיי המשפחה שלו. אם הכוונה הייתה מוסרנית הרי שהיא התפספסה, גם מבחינת המתח. בעצם, כמעט מבחינת הכול. מה כן היה ??? ברוס וויליס, בשביל חלקנו (אני) זה לפעמים מספיק.

לתמר

ביום שאורי מת נסעתי לרחוב נחמני

לפגישה עם שלוש חברות ילדות

ישבנו בסלון

השיחה נעה בין נוסטלגיה לעוסה

לאקטואליה של חיי המשפחה

רציתי ללכת, לעלות לקבר

זה כבר 7 שנים

ובשנה שעברה הפסדתי בגלל הערפל בשדה התעופה

לבסוף נחלצתי מלחיצת הדב של העבר

והלכתי לקנות קופסת 'מלברו'

כבר היה צהריים, די חם

והילדה,

צריך לקחת אותה מהגן

אז אספתי אותה

היא התרגשה מהמכונית החדשה

גם אני התרגשתי מעט לפגוש את כולם

את ההורים

ואת מיטשל, דנית ומיטל

החלפנו ברכות, דרישות ומחמאות

הנחתי את קופסת ה'מלברו' על האבן

ושאלתי סיגריה אחת

אורי, זאת היחידה השנה

אני מעשנת רק איתך

ואני כבר לא זוכרת אותך

רק צבעים וריחות של זמן שעבר

של התקופה

תראה אותי, באותה השמלה

אין לי כלום לספר לך

אני כבר לא מתגעגעת

אני סתם בודדה

(נתראה בשנה הבאה...)

אני לא מתכוון להתנצל (טוב, אולי קצת). אני גם לא מתחרט. אני פסימי. לפחות בכל מה שקשור לכדורגל. לא האמנתי שנבחרת ישראל תצילח לחלץ תיקו משוויץ והאמנתי ששוויץ תראה טוב יותר. מה זה היה צריך להיות ? במשך כמה חודשים מנפחים לנו את השכל על ההתקדמות שחלה בנבחרת השוויצרית. אתה קורא את השמות, פריי, יאקין, פוגל וכו' וחושב שאתה הולך לפגוש את אחד מהכוחות העולים של הכדורגל באירופה ובסופו של דבר, למעט מקרה אחד או שניים, נבחרת ישראל אפילו לא נזקקה למזל שעזר לה כל-כך יפה בדאבלין. תאמינו לי, שוויץ, סתם נבחרת.

אבל...אם שוויץ סתם נבחרת, הרי שישראל היא נבחרת שירדה לבונקר מטורף מול סתם נבחרת. מתימטית זה לא גורם לישראל להראות טוב. אני אולי מוכן להשתכנע שחלה התקדמות מנטאלית בישראל (ומקווה שצמד המשחקים נגד פארו לא יחזירו אותנו לאחור) אבל עכשיו אני יותר איתן בדעתי, אין סיכוי שישראל תעלה להצלבה, על אחת כמה וכמה תסיים ראשונה. צירופי המקרים רבים מדי מכדי שזה יקרה. כך או כך, לאחר הצפייה במשחק, ישנם כמה נקודות חשובות שברצוני לחדד:

• אחד הנושאים החביבים על עיתונות הספורט בארץ הוא נושא הכדורים הנייחים. אם מהכיוון של השוערים (כשהם יוצאים זה נגמר לא טוב כשהם לא יוצאים זה גם נגמר לא טוב) ואם מהכיוון של ההגנות הישראליות שמשום מה לא מצליחות להסתדר לקראת אחד מהדברים הנפוצים ביותר במשחק הכדורגל, הכדורים הנייחים. משום מה, אף אחד לא מזכיר את העובדה שישראל נהנית מכדורים נייחים. במשחק נגד אירלנד זה היה השער של יחיאל שאלמלא השער של קייסי מהיום, היה ניתן לכנותו בלתי ניתן לשחזור. והיום, קייסי עם "אם כל הפוקסים". בחיים לא תצליחו לכנע אותי שעובדים על התרגיל הזה באימונים. אין מצב שבעולם. אגב, אם באמת נבחרת ישראל עבדה על התרגיל הזה באימונים, הרי שצריך לפטר מיידית את גרנט. זה תרגיל, זה ? זה מקריות שאפילו פול אוסטר לא יכל להמציא טוב יותר. השאלה העיקרית היא: למה כשאנחנו סופגים מכדורים נייחים (ואני מסכים עם אבי רצון שרואה בספיגה מכדורים נייחים כמצב טבעי לחלוטין) זה נחשב לטרגדיה ולעומת זאת כשאנחנו מבקיעים מכדורים נייחים ובפוקסים מטורפים, זה עובר ככה סתם.
• אחת מהקלישאות האהובות על עיתונות הספורט הינה "נסיון". ההוא יש לו נסיון להוא אין נסיון וכן הלאה. אני יותר מאמין ביכולת, בהתעלות וכו'. לפעמים, הנסיון הוא רק תירוץ. כשאשדוד סיימה בתיקו ביתי מרגיז מול דומז'אלה דיברו על העדר הנסיון האירופאי של אשדוד. מה בדיוק רלוונטי העדר הנסיון למשחק הזה ? מה, דומז'אלה היא כזו אימפריה מנוסה באירופה לעומת אשדוד הצנועה ? חשבתי על זה היום בהקשר של בנאדו וחרזי ששברו (יחדיו) את שיא ההופעות בנבחרת ישראל. שתי טעויות ביצעה ההגנה הישראלית ושתיהן שייכות לשחקנים הכי מנוסים שהיו לה אי פעם. בנאדו, 5 דקות מהפתיחה שגה בהרחקה שהוליכה לשער השוויצרי. חרזי, 5 דקות לסיום, טעה בגסות וגרם למהלך שבסופו בעט פריי למשקוף (אולי ההזדמנות היחידה במשחק). הנסיון לא תמיד רלוונטי, על אחת כמה וכמה בזירה הבינלאומית. כדורגל זה כדורגל.
• ואם כבר הזכרתי את הנסיון, שימו לב איך מה שמאפיין את הנבחרת הישראלית זה ההרגל של לא ללמוד כלום. לפני כמה שנים ישראל סיימה בתיקו האכזרי ביותר שיש, מול אוסטריה באיצטדיון ר"ג. שנים ביכו בנבחרת את אובדן העשתונות לקראת סיום המשחק ואת זה שהנבחרת לא העבירה זמן. והנה, היום, 3 דקות לסיום זמן הפציעות ישראל יוצאת להתקפה. חלק מהשחקנים אפילו הצטרפו. במקום לתקוף או לארגן משהו, בנסיון עלוב ופאתטי להעביר זמן, מצליח בניון (נדמה לי) לאבד את הכדור, מה שהוליך להתקפה שוויצרית שיכלה להיות השידור החוזר הפופולרי והאכזרי ביותר של עידן גרנט. למה לא עובדים על הדברים האלה ? בנבחרת בונקריסטית, בזבוז זמן הוא חלק משמעותי מהמשחק. למה את זה לא מלמדים כמו שצריך ? 
• טיפ קטן לסיום: היזהרו מעיתונות הספורט של מחר. עלולות להופיע כתבות בסגנון "יכולנו לנצח" וכו'. לא יכולנו. לא היינו קרובים. לא הייתה לנו אף הזדמנות במשחק ובמחצית השנייה רק הסתגרנו מול נבחרת אימפוטנטית. לנצח, לא יכולנו. שלא יעבדו עליכם.
• טעיתי ובגדול.