הבלוג של אילון

• אני מתאפק מזה תקופה ארוכה לכתוב על כדורגל ישראלי, בעיקר מכיוון ששני הקוראים העיקריים של הפוסטים בתחום, איבדו קצת עניין. טליק מתעסק בדברים חשובים יותר (בלי ציניות, באמת שחבל לבזבז את הזמן על הכדורגל הישראלי) ו"החבר-הכי-הטוב-שלי" נמצא איפשהו בדרום אמריקה, נאבק בנהגי אוטובוס ובהוריקנים. ערב משחק הנבחרת במקדש הכדורגל, אולי זה זמן טוב לחדש מסורת ישנה ולתת כמה קצרים קצרים.
• מכיוון שרוב הדברים שיש לי להגיד הם שליליים, כיאה לאווירה הנהוגה בספורט שלנו, אני אפצח במחמאות: לנבחרת ישראל בכדורסל. נכון, אלה לא הימים המרגשים של מוטי-מיקי ואביגדור מוסקוביץ' (אני יודע שהוא לא היה בורג מרכזי בנבחרת ההיא של 79', אני פשוט נהנה להגיד את השם שלו), ובכל זאת, בדומה ללארי בירד האגדי, נעים לראות איך נחישות ואיזה משוגע שעומד על הקווים ומדרבן (במקרה של הנבחרת שלנו זה צביקה שרף, במקרה של בוסטון של בירד זה היה דני איינג'...). סביר להניח שהנצחון על סרביה יהיה היחידי בטורניר הזה, וסביר שהימים הקרובים יתמלאו בהפסדים מעצבנים. לא נורא, העיקר המאמץ שהושקע עד כאן. כל הכבוד חבר'ה.
• ועוד מילה טובה מגיעה לשחר פאר. אני יודע, הררי מילים טובות נשפכו על הילדה הזו בשנים האחרונות, ובכל-זאת, ספורטאית ישראלית שמצליחה לאכזב אותנו בכך שהיא מפסידה ברבע גמר של טורניר גראנד סלאם (!!!) היא ספורטאית שראויה בכל הזדמנות למלוא החופן מחמאות. שרק תמדיך ככה, תשתפר ותיתן לנו עוד הרבה הרבה הרבה סיבות לגאווה. איכשהו, אני מאמין שזה יקרה.
• זהו, נגמרו המילים הטובות, בוא נתחיל לכסח.
  ראשונה חביבה, עיתונות הספורט הישראלית. אני מבין שמשחק נגד אנגליה בוומבלי הוא סיבה לחגיגה אדירה. אין מה לדבר. אנגליה זו ה-נבחרת ווומבלי המשופץ הוא ה-איצטדיון, אני אפילו מבין למה העיתונות מנסה לתת קצת תקווה לאוהדי הנבחרת. תקווה זה דבר טוב. תמיד אמרתי. בן-אדם ללא תקווה משול למת כי אחרת בשביל מה יש לחיות. אבל כשנגמרים הקשקושים הניו אייג'יים, נכונים ככל שיהיו, אנחנו נשארים עם שתי נבחרות שבמצב הטהור, נבדלות בשתי רמות לפחות. זה לא אומר שאין לישראל שום צ'אנס, אבל מדובר באירוע קלוש ביותר, במקרה הטוב ולא באפשרות סבירה כפי שכל העיתונאים מנסים להציג את זה. בואו נירגע, רוב הסיכויים שמחר ב-20:50 נישאר עם מחמאות על העמידה הנחושה ועם ועדת חקירה לבדיקת המחדלים ההגנתיים.
• ובראש הקנונייה עומד גיבור ילדותי, עוזר מאמן הנבחרת, משה סיני.
  מה קרה לך משה ? היית איש רציני פעם. איש רציני מאוד. ופתאום עכשיו אתה בא ומספר שנבחרת ישראל באה במומנט טוב. מאיפה זה בא ? קודם כל אני מניח שהתכוונת להגיד "מומנטום" ולא "מומנט" אבל נניח לסמנטיקה. כי זה לא הסמנטיקה אלא מהות הדברים. מה בדיוק מומנט טוב ? העובדה שבניון אולי בפעם הראשונה אי-פעם לא מגיע פצוע למשחק של הנבחרת ? אולי זה שקשטן התעשת והחליט לזמן את זנדברג (ולמה לעזאזל הוא לא הזמין אותו לביילורוסיה ??!!??)
  או שאולי זו היכולת הרעה של נבחרת אנגליה במשחקיה האחרונים. כי אם אתה בונה על זה, מצבך עגום. בהחלט עגום.
• אבל מהי הנבחרת לעומת מכבי ת"א ?
  ממש כלום. הרי מכבי ת"א מספקת כותרות שאפילו לא מאפשרות לי, שונא מכבי מושבע, לפתח שמחה לאיד. ואם אני לא יכול לשמוח לאידה של מכבי ת"א, אני משול לנפש כבויה. ועכשיו ברצינות, גם האדומים השרופים ביותר כבר מפסיקים לצחוק. איחלתי לקבוצה הזו (מכבי) את כל הרע שבעולם, אבל בחלומות הטובים ביותר שלי לא הייתי מאמין שזה יהיה רוני מאנה ושזה יהיה כל-כך רע. הרי האיש הזה הוא יותר נלעג אפילו מההנהלה של הפועל ת"א (נלעגת בפני עצמה).
  אני חושב שהפגיעה הגדולה ביותר, ומזה יהיה קשה למכבי להתאושש, היא במעמדו של המועדון. לטוב ובעיקר לרע, זה אחד ממועדוני הפאר של הכדורגל הישראלי, והנה היום, הוא ספק הכותרות העיקריות ל-ONE, והוא מצליח ליפול כפרי בשל לטפריהם של עיתונאי האינטרנט שרק מחפשים לייצר שריפות. מכבי ת"א לא צריכה רוכש, היא צריכה כבאי ואולי מפרק.

אני לא אוהב את גל אוחובסקי ולא אהבתי את "הבועה".

לא אהבתי את הסיפור, את איך שהעלילה התחילה, התפתחה, המשיכה והסתיימה.

לא אהבתי את הדמויות (שרובן הצליחו ממש לעצבן אותי). לא אהבתי את הגישה המתנשאת, את הקריצה הבלתי פוסקת לחו"ל, לא אהבתי לחשוב על גל אוחובסקי מרוצה מעצמו בזחיחות הבלתי פוסקת שעוטפת אותו ולמרות הכול, למרות כל הדברים שכתבתי עד כה, אני חייב להודות: הצמד אוחובסקי את פוקס מצליחים לייצר עניין בכל סרט שהם עושים ולמרות כל מה שאמרתי, אני עדיין חושב ששווה לראות את הסרט (או במילותיו של עברי לידר: סוף סוף תביני על מה כולם מדברים"). העניין הוא, שזו בערך הסיבה היחידה שאני יכול להעלות על דעתי, מדוע מישהו צריך לכלות את זמנו על הסרט הזה.

כשכל מה שיש לסרט להציע (מבחינתי לפחות) הוא רק הבאזזז, כנראה שהמצב בכלל לא משהו.

קיטרתי כבר בביקורת שלי על "ללכת על המים" על אוחובסקי את פוקס ודאגתי להחמיא לסטיילינג שלהם. הקיטורים נותרו כשהיו ובעיקר התגברו. הסטייל, כבר לא מכפר על המגרעות.

ואין מה לעשות, "הבועה" עטור מגרעות. כמעט שבלוני, לא מעניין, לא נכון והכי חשוב: מלא בדמויות שכל-כך מצליחות לעצבן שזה פשוט מדהים. לולו (דניאלה וירצר) מזכירה באופן מחשיד את תותי. יהלי (אלון פרידמן) הוא ההומו המקושקש והמוחצן א-לה איגי מפלורנטין ונועם (קנולר) מזכיר את תומר מפלורנטין. אפשר גם להגיד שהדמות של סוויד היא טייק אופ על סמי הורי, אבל אולי בעניין הזה אני קצת מגזים. וכולם כל-כך צודקים וצדקנים ואלוהים, כמה שהם מעצבנים. אם היה בחיי רגע שבו הבנתי שאני לא רוצה לחיות בת"א, הרי זה היה לנוכח "הבועה".

וכן, אני מבין את כל הרעיון שעומד מאחורי "הבועה", והניתוק ושאר השטויות. נשבע שאני מבין, אני פשוט לא מקבל את זה ולא מקבל את הרצון הכל-כך תל-אביבי שאוחובסקי מתיימר לייצג על ההתנתקות משאר הארץ. אני פשוט לא רוצה לקבל את זה, והסרט הזה מעתיר את זה עלייך בכמויות. לא רוצה, פשוט לא רוצה. קחו את "הבועה" ותדחפו אותה, אתם יודעים לאן.

כתבתי איזה טקסט קצר על כמה שאני שמח לראות את בניון יחד עם טורס חוגגים את הניצחון האדיר של ליברפול על דרבי (6-0). האמת, להשאיר את התמונה בלי שום כיתוב נראה לי מגניב יותר. היידה יוסי, עוד כמה שבתות כאלה ונוכל לדבר על אליפות.

כשהייתי בן 11 או 12, אח שלי לקח אותי למתנ"ס שטיינברג להקרנה מיוחדת ומוזלת של "שלושה אמיגוס". אם אני לא טועה, זה אחד המקרים הראשונים שזכורים לי שבו חטפתי התקפת צחוק. ובערך באותה תקופה, אלברט מהכיתה שלי (כן, כן, למדתי ביסודי שבו היו אנשים שנקראו "אלברט") העביר בין כולנו קלטת של "האיש בעל שני המוחות" שהוא הקליט מהכבלים הפיראטיים. בקיצור, אמצע-סוף שנות השמונים היו שעתו היפה של סטיב מרטין, לפחות בחולון-טאון. בסוף שנות התשעים, כשיצא לי לראות בצוותא עם אחי את "באופינגר" עם סטיב מרטין ואדי מרפי, כמעט והופתענו מכך שהסרט היה סביר. כאילו שמשני אדירי הקומדיה האלו אי אפשר לצפות לסרט משובח. אין ספק, כוכבו של סטיב מרטין דעך בהתמדה עם השנים.

כניסתו של מרטין לנעליים הגדולות שהשאיר אחריו פיטר סלרס הייתה די טבעית. מסוג הבחירות שרק אחרי שהן נעשות, אתה חושב לעצמך עד כמה הן הגיוניות. אלא שאינספקטור קלוזו בגילומו של מרטין לא כל-כך שבה את ליבי (או למען הדיוק: כלל לא שבה את ליבי). אני לא זוכר כל-כך את המקור, שכן גדלתי בבית שבו פיטר סלרס היה מוקצה, אבל בין אם הדמות של מרטין היא הומאז' לאינספקטור הכה-מהולל שסלרס הציג ובין אם היא סתם פרשנות משלו לדמות ולתפקיד, הוא די בלתי נסבל. גרוטסקי לרמות קיצוניות, ובעיקר, שותף בסרט לא ממש מעניין. סתם ככה שתדעו.

אני משוכנע שסטיב מרטין עוד מסגל לנפק מעצמו כמה וכמה תפקידים טובים, אני לא בטוח שתהיה לי הסבלנות לחכות להם, לצפות בהם ואפילו סתם לגלות עניין. יש דברים שכדאי להשאיר בחולון של שנות השמונים.