במבט לאחור, הטיול שעשיתי לארה"ב ב-2007 היה משמעותי מאוד.
משמעותי בעיקר מפני שלראשונה בחיי, נסעתי לבד. עזבתי את פילדלפיה, עליתי על טיסות שארגנתי לעצמי מהבית בחולון, ישנתי במלונות שבחרתי בעצמי וביליתי חמישה ימים לבד בסן פרנסיסקו ולאס וגאס. דאגתי להיות בקשר קבוע עם ההורים ועם אחי הגדול. אכלתי כמה המבורגרים שרק יכולתי להכיל ובאופן כללי הרגשתי עצמאי. אבל לבד. ובכל פעם שראיתי מישהי עוברת ורציתי להגיד עליה משהו nasty או נחמד, נזכרתי שאני לבד.
במבט לאחור, אני לא בטוח שאלו בדיוק שני המקומות בהם כדאי לך לבלות כשאתה לבד, אבל עובדה שזה עבד. מבחינתו של העצמי המקרטע שלי באותם ימים, זה היה הישג.
אבל היה עוד משהו שבגללו הטיול הזה נחרט לי בזיכרון.
פילדלפיה היא אחת מהערים האהובות עליי בעולם. אני לא תמיד יודע להסביר למה, אבל בכל פעם שאני נמצא בפילדלפיה, אני מודה לאלוהים על שאחי בחר לגור דווקא בניו ג'רזי, מרחק נסיעה כל כך קצרה ממרכז העיר. למרות שהעיר מלאה בהומלסים, שיכורים ומוסלמים היא עדיין City of brotherly love או משהו כזה. אני מסוגל להסתובב ברחובות של פילדלפיה שעות ארוכות בלי מטרה ובשביל כוס קפה על ספסל ב – Rittenhouse square הייתי שם עכשיו כמה לירות טובות (בניגוד לשלמה ארצי לי אין אלף דולר להוציא על כוס קפה).
ברח' מרקט בפילדלפיה, בין הרחוב התשיעי לרחוב אחד עשרה, ישנו קניון ענק. קניון שכל כולו חנויות בגדים. אמנם בהתאם לסוג האוכלוסייה השולטת בעיר (ובעיקר בסיטי סנטר) חלק ניכר מהחנויות הן חנויות עם בגדים של "כושים" (הבהרה חשובה: אני מודע לצורך הפוליטקלי קורקט לקרוא להם אפרו-אמריקאים, ולכן המילה מובאת כתיאור של העדפה תרבותית ולא כלעג. באמת שאין לי שום דבר נגד אפרו-whatever. מה שיש בפילדלפיה, במיוחד באזור ההוא של העיר זה "כושים", definitely כושים). כל מתי שיש לי זמן להסתובב בפילדלפיה אני מגיע לקניון הזה. במשך שעות אני סורק כל חנות וחנות בתקווה למצוא מציאות. אין מה לעשות, כשאתה חי את רוב חייך במידות XXL ואף צפונה מהן, אתה צריך להתאמץ כדי למצוא בגדים.
אחד מהדברים שאני אוהב בארה"ב הוא המצאי העצום של נעליים. וזה לא פשוט. למי שלובש כל חייו בגדים שחורים (אני) הנושא של נעליים הוא מאוד קריטי. במקום להיות זה שלבוש תמיד בשחור אני שם זוג נעליים ששוברות את רצף הצבע. חוץ מזה, יש בזה פיצוי פסיכולוגי: מצד אחד, אני בזבזן לא קטן. מצד שני, אני שמן לא קטן כך שקשה לי לבזבז על בגדים. ואני לא אוהב גאדג'טים ובכל זאת הכסף בוער לי בכיס.
בטיול של 98' גיליתי את פוטנציאל הנעליים שיש לארה"ב. חזרתי אז עם תשעה זוגות חדשים (אם כי שניים מהם היו בדיוק אותו זוג - קניתי זוג נוסף למתי שהראשונות יתבלו ועד היום יש לי את הזוג השני) ומאז בכל נסיעה אני קונה כמה וכמה זוגות. יש לי בערך 50 זוגות נעליים ועקב בעיית מקום קלה בביתי הנוכחי, חלק מארסנל הנעליים נמצא בבית הוריי.
באותו טיול משמעותי של שנת 2007, הגעתי לקניון ההוא ברח' מרקט. טיילתי בו כמה שעות טובות, הייתי עמוס שקיות (כמו שאני אוהב) ואני זוכר את עצמי מתלבט, איך אני אצליח לסחוב את הכול לרכבת. החנות האחרונה בקניון היא של רשת שנקראת Finish line. אחת מעוד מיליון רשתות שיש בארה"ב. האמת היא שנכנסתי בלי ציפיות. סתם עוד חנות. אלא שבמדף המציאות של החנות, המדף הזה שיש בכל חנות גדולה ובו אפשר למצוא בד"כ פריטים זניחים למדי, שכבו זוג נעליים מדהים (צריך להגיד מדהים בהתייחס לזוג או מדהימות בהתייחס לנעליים ???)
עכשיו, מילא שהן שכבו שם במידה שלי ורק חיכו שאקטוף אותן, אבל גם המחיר, אחחחח המחיר (אני נאנח בערגה), $30 אמריקאי, זה הכול. הסתכלתי עליהן והן עליי, הרגשתי את השקיות של old navy קורעות לי את הבשר בכף היד, הבטתי בהן שוב, ולא קניתי אותן.
כן, כן, עמדתי שם בחנות, הסתכלתי על הנעליים, פלירטטתי איתן, דמיינתי אותן על הרגל שלי, חיכיתי לרגע שאני אוכל להגיד "אלה ??? אלה עלו לי רק $30" ולא קניתי אותן. Silly me (הפסקה קלה במונולוג המרגש: אני יודע שזה נשמע כמו מונולוג של כוּסית או של קארי ברדשאו, אבל מכיוון שאשתי מוכנה לסלוח לי על פרצי הנשיות האלה בכל מה שקשור לנעליים, אני משוכנע שגם מי שקורא את זה ימצא בליבו את המקום להתעלות).
בדיעבד, אני יכול לספר שכבר באותו רגע הרגשתי שאני עושה טעות והרגשתי שאני עוד עלול להתחרט. הבעיה היא שלא ידעתי עד כמה. כבר בדרך הביתה, ברכבת העמוסה שנסעה ל-woodcrest חשתי צביטה קטנה. צביטה של געגוע. צביטה של מישהו שיודע שהוא לא יקבל יותר הזדמנות כל כך טובה. צביטה של חמור שלא קנה נעליים כל כך יפות בשלושים דולר.
אולי באותו רגע הייתי מוכן לשלם $100 עבור הנעליים אבל למחרת לא הסכמתי לשלם $70.
כן, כן, יום אחרי שאכלתי את עצמי ראיתי את הנעליים בחלון ראווה של חנות באאוטלט הגדול ביותר בפילדלפיה, Franklin mills. משום מה הייתי בטוח שאני אספיק לחזור העירה ולקנות את הזוג. אלא שלא הספקתי ובסופו של דבר חזרתי ארצה בלי הנעליים. אמנם עם הרבה זוגות אחרים, אבל בלי הנעליים שכל כך רציתי ושכל כך הייתי צריך לקנות.
מאז 2007 ביקרתי עוד פעמיים בארה"ב.
בשתי הפעמים לא הפסקתי לחפש אחר אותו זוג נעליים. ולא מצאתי. כמובן שלא מצאתי.
חזרתי לקניון ברח' מרקט, חזרתי לפרנקלין מילס, אבל לא מצאתי.
חיפשתי באמאזון ומצאתי זוג דומה (אבל שונה). חיפשתי ב-eBay ובסוף קניתי זוג מקסים, אבל לא את הזוג הזה. הייתי לפחות בעוד שני סניפים של Finish line ואת הריבוק המדהימות שכל כך רציתי, לא מצאתי.
בניגוד להרבה דברים בחיים, מהמקרה הזה החלטתי ללמוד לקח. אני לא יודע בדיוק מהו, אבל הוא נמצא באזור של cease the day, חיה את הרגע, Take it as it comes וכו'. משהו בסגנון הזה.
לפני חודשיים, כמה ימים לפני שעזבתי את ארה"ב מישהו פרסם זוג שכזה למכירה ב-e-Bay. תמורת עשרה דולרים יכולתי לרכוש עותק משומש של משוש נפשי. אבל המוכר הנבל היה במידה 7.5 אמריקאי וזה קטן מדי בשבילי. שמרתי לעצמי את התמונה של הנעליים: שמתי אותן על הדסקטופ במחשב ושלחתי לאשתי תמונה (שתדע על מה אני חולם בלילה כשאני לא חולם עליה).
לפני שבועיים, בשיא החום, בשישי בצהריים גיליתי אותן ב-e-Bay. חדשות, נוצצות.
התלבטתי קצרות האם להזמין אותן ישירות או לחכות שמישהו מארה"ב יבוא לארץ ויחסוך לי את המשלוח (שעולה יותר מהנעליים עצמן). מזל שיש לי את אשתי שתיישר אותי ברגעים כאלה.
הזמנתי אותן והיום אשתי הלכה לקחת אותן מהדואר.
כן, כן, יש סיכוי שבשובי הביתה היום יחכה לי זוג הנעליים שטרד את מנוחתי בשנים האחרונות.
האמת היא שהנעליים האלה, יותר משמדובר בזוג כל כך מקסים ומיוחד, הן למעשה סמל.
"למה לא, למה לא היום, מה שבטח יבוא מחר". יהונתן גפן כתב את השורות האלה לפני 40 שנה ואני מניח שהוא התכוון לשלום או לדברים הרבה יותר פרוזאיים מזוג ריבוק קלאסיק בעיצובו של רונאלד ברי. ובכל זאת, למה לא היום ?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
