הבלוג של אילון

ב - Ynet ידעו לספר שסליי סטון ,המוזיקאי המהולל, ירד מנכסיו והוא מתגורר בוואן בלוס אנג'לס. ככה זה, אלכוהול וסמים זה עסק יקר גם אם אתה סליי סטון. בכלל, אם כבר וואן בלוס אנג'לס, הוא היה צריך לבוא לפה ולהשתתף במחאת הדיור הקיץ. לפחות הייתה להם מוזיקה טובה. אני מקווה ששיר נוסצקי לא תכתוב עליו בזעם. בכל מקרה, בתמונת העבר שצירפו לידיעה (אגב, כמה חבל שהסיכוי של אחד כמו סליי סטון להגיע ל-Ynet הוא רק בידיעות מהסוג הזה) סליי סטון נראה כמו פיל למאר עם אפרו. כשחושבים על זה ששעתו הגדולה של פיל למאר הייתה בספרות זולה, כשג'ון טרבולטה פיצפץ לו בטעות את הראש, אז אפשר אפילו לעשות משוואה פיל למאר + השיער של סמואל ל. ג'קסון בסרט = התמונה של סליי סטון (שגר עכשיו בוואן וכו').

אגב, כמו תמיד, כשעולה לי בראש "הופרדו בלידתם" שכזה, אני לא מצליח למצוא את התמונות שיאששו את זה. או בקיצור, צריך ממש להתאמץ:

מימין: פיל למאר. משמאל: סליי סטון (וואן וכו'). 

נדמה לי שכל שריר בגופי, מאזור המותניים ומטה, התגייס הבוקר כדי לאותת לי "אל תלך לעבודה".

סבלתי מכאבי רגליים מוזרים כאלה. אם הייתי עושה ספורט, הייתי אומר שזה בגלל הספורט. אבל לא עשיתי. התרוצצתי בסופשבוע, כפי שמקובל, אבל ספורט לא היה שם. לקראת 14:30 יצאתי מהעבודה כדי לקחת את הקטנטונת לרופא עור. בדרך חזרה, כמעט והתפתתי להישאר איתה ועם הבייביסיטר (אימא שלי) ולאכול צהריים ולא לחזור לעבודה. אבל השולחן עמוס ניירות והמצפון לא הירשה לי. חזרתי ובדרך חזרה הבייתה, כה שעות מאוחר יותר, במדרגות שיורדות לקומת הכניסה, חזרו כאבי הרגליים. אמנם בקטנה, אבל כמו תזכורת "אתה רואה שהסתדרת ??"

אתמול בערב היינו במסיבה מהעבודה של אשתי. הבן של הבוס התחתן וחגגנו בביתו את החתונה. היה ממש נעים. מאז שנולדה הקטנטונת כמעט ולא יוצא לנו לבלות לבד ביחד. אחת לכמה חודשים מגיע האירוע שלכבודו אנחנו מסתדרים ומתלבשים יפה, יוצאים מהבית ריחנים ומנסים לחשוב כמה שפחות על הבית ועל הבייביסיטר השנייה (אימא של אשתי). אתמול הייתה לנו הזדמנות כזו, ניסינו לתזמן את שעות השינה של הקטנטונת כך שהיא תירדם לפני שנלך. התקלחנו בזריזות, התלבשנו מהר, התאפרנו (טוב, רק אשתי התאפרה) ויצאנו למסיבה.

האמת, קל להיות נינוח ורגוע כשאתה על מרפסת רחבה בשיכון ל', כשמולך פרוש שדה דב, ולפניך מגשי סושי מגוונים וסלט פפאיה שהמבינים (אשתי) טוענים שהוא ממש ממש טעים. היה אירוע מאוד נחמד ולמרות ששאר הזוגות היו מבוגרים מאיתנו הצלחנו להתחבר ולזרום. אני חושב שלאשתי ולי יש גישה טובה יחסית לאנשים מבוגרים יותר. אני מניח שיש פסיכולוגיה שלמה מאחורי זה אבל שוב, מוצאי שבת על מרפסת עם רוח קלילה והרבה סושי, זה בטח לא הזמן להיכנס לפסיכלוגיות. לקראת אמצע האירוע הגיעו דניאלה ודורון. שניהם חוזרים בתשובה. יצאה השבת ולקח להם זמן להגיע.

הם התיישבו לידנו ומהר מאוד שכננו לשולחן גרר את דורון לשיחה על החזרה בתשובה. אני מניח שלדוסים יש תרגולת קבועה כשהם נתקלים בחילונים. ואני יכול להניח שכל אחד מהם נתקל לא מעט בשאלות על החזרה בתשובה. בלי הרבה מאמצי שכנוע מצידנו, דורון מיד התנדב לספר.

דורון היה מלך חיי הלילה של קלן. היה לו מועדון שנחשב לאחד הידועים בגרמניה והוא עשה הכול, ניסה הכול וטעם הכול. הוא מתייחס למועדון ולקלן כאל "החיים הקודמים" אבל לא יכולתי שלא לחשוב שיש בו גאווה לא קטנה כשהוא מספר על המקום הזה. הוא לא מתגעגע אבל מתגאה. הוא לא היה חוזר לשם בעבור שום הון שבעולם, אבל נעים לו להציג את ההצלחה הזאת בפנינו. יש בו את הידיעה המרגיזה כשלעצמה שמאפיינת חוזרים בתשובה לפיה הם יודעים משהו יותר מאיתנו, הם גילו איזה אור שאנחנו לא ממש מודעים לקיומו. לזכותו אני חייב לציין שהוא בחור מאוד נעים והיה ממש מאלף לשמוע אותו. כמובן שכמו בכל שיחת גברים, גם כשכוכב השיחה הוא חוזר בתשובה, הגענו לכדורגל. דיברנו על פ.צ קלן ועל פיזנטי, על קלאוס אלופס וכריסטוף דאום ואחרי שדורון הפליג בשבחיה של התורה הוא הודה שהדבר שהכי מעניין אותו במוצאי שבת זה לדעת מה עשתה מכבי חיפה. למרבה שמחתו, יכולתי לעדכן אותו שהם ניצחו 5-0. בשביל איש כל כך נחמד אני מוכן לסבול נצחון כזה של חיפה אחת לכמה זמן.

אז למה בעצם בלוז ???

אולי כי ערבים שכאלה רק גורמים לי להתגעגע בקטנה לתקופה שלי ולאשתי היה הרבה יותר זמן לבלות יחד.

אולי כי הבריזה הנעימה מהמרפסת של הבוס החזיקה מעמד רק עד היום בבוקר. בסוף נהיה לי חם.

אולי כי היום, מבין כל הימים בשנה, נורא רציתי להישאר בבית ולהמשיך לקרוא את "הנאום האחרון" שאני קורא כרגע.

ואולי זה מתוך ההבנה שאפילו בשבוע מקוצר כמו זה, יום ראשון זה יום טוב לבלוז.

קראתי אתמול על הודעת הפרישה של עמרי אפק והאינסטינקט הראשוני שלי היה להגיד משהו בנוסח "חשבתי שהוא פרש כבר מזמן" או משהו מרושע בסגנון. כיוון שהייתי לבד, לא היה הרבה טעם בלהגיד. אחר כך אשתי הייתה לצידי אבל עמרי אפק לא מעניין אותה.

בתור אוהד הפועל ת"א, ובתור אחד שהתרגש עד דמעות באליפות של שנת 2000 - שהיא, אגב, הרבה יותר אליפות של שלום תקווה מ"תינוקות קשטן" - אני חייב להודות בבושה שאני לא ממש זוכר את עמרי אפק משחק. כלומר, ברור לי שזה קרה ואני אפילו משוכנע שהוא תרם תרומה כזו או אחרת לאליפות של הפועל ת"א, ובכל זאת, המקסימום שאני זוכר ממנו במדי הפועל ת"א הוא פרצוף מבוהל אחרי החמצה מחפירה במשחק חצי גמר גביע המדינה מול מכבי חיפה (אני זוכר שאז חשבתי שהבהלה שלו היא לא מההחמצה עצמה אלא ממה שקשטן ייעשה לו אחר כך). הוא גם כבש את השער המכריע בשכונת התקווה אבל מה שנזכור מהמשחק הזה זה את התגובה "האוהדת" של אוהדי בני יהודה לאליפות של הפועל ת"א. רוחב הלב שהם הפגינו עלה להפועל ת"א בלא-מעט פצועים מקרב הצופים.

במחשבה שלי, עמרי אפק התקבע כפצוע כרונית. יכול להיות שזה לא הולם את המציאות, אבל נוצר בי הרושם שהוא תמיד פצוע. קצת כמו יוסי בניון ונבחרת ישראל. אולי לא חשוב וקריטי באותה רמה, אבל בהחלט תמיד בספק כזה או אחר למשחק. וחוץ מזה, מהר מאוד הבנתי שתדמית "האינטיליגנט" שנוצרה לו היא לא ממש מוצדקת. כנראה שזו הרמה הנמוכה של שאר השחקנים והתקשורת הסימפטית להפועל ת"א - בעולם תקשורת שצריך לראיין מדי שבוע אנשים ברמתם של ליאור אסולין, ראובן עובד ואלון מזרחי (של שנות התשעים) ולהעמיד פנים שמה שהם אומרים הוא באמת מעניין או נכון דקדוקית, כנראה עמרי אפק שכזה שמצליח לחבר שני משפטים ואוחז בחזות אשכנזית למהדרין ועבר בקרית אונו הוא "האינטיליגנט".

עמרי אפק היה חלק מפרשת נערת הליווי. כיום הוא טוען שהוא רק צפה מהצד, אבל הוא אחד משבעת המובחרים. הוא גם הסתבך בקטטה מיד אחרי עונת האליפות של הפועל ת"א. והוא עזב את הקבוצה. כל "תינוקות קשטן" הייתה המצאה מופרכת ואני עדיין חושב שהאליפות ההיא הייתה יותר שביט ושלום תקווה ורונן חרזי (פעם ראשונה שלהפועל יש חלוץ שאשכרה מבקיע גולים). כן, היו גם כמה חבר'ה צעירים אבל כבר בעונה ההיא לבלילי ולטועמה היה עבר של עונה או שתיים בקבוצה (ויכול להיות שגם לכפיר אודי - אליו אני באמת מתגעגע).

אני יודע שבתור אוהד של הקבוצה זה לא ממש יפה לזלזל ככה בשחקן שנתן כמה שנים יפות (אפילו שאני לא זוכר אותו). ובתור אוהד כדורגל אני צריך לשמוח שבעולם הזה נמצאים אנשים שמסוגלים לחבר משפט אחד רצוף, אפילו אם הם לא ממש ראויים לתואר כמו "האינטיליגנט", ובכל זאת, דעתי לא נוחה לגבי עמרי אפק. אולי זה ראיון הפרישה שבו הוא דאג להתחנף ללוזונים (באמצעות גיא) ולהכחיש את השתתפותו בפרשת נערת הליווי. ואולי זו התחושה החמוצה שמלווה אותי מאז התפרקות "התינוקות של קשטן" אחרי עונת 2002.

איך שלא יהיה, אני מניח שעוד נשמע עליו בתפקיד בכיר כזה או אחר בכדורגל העילג שלנו, בכל זאת, "אינטיליגנט".

אני יודע שהכותרת נשמעת כמו התחלה של טור של אודטה או כתבה בגיליון החדש של "מנטה" אבל האמת שאני ממש ממש שואל, מה עושים כשהדיאטה נתקעת.

אני נורא רוצה לחשוב שהתחלתי את הדיאטה שלי במרץ ובנחישות אבל יש לי עדויות שזה לא בדיוק ככה...יום אחרי השקילה הראשונה, השקילה החגיגית שמתחילה כל דיאטה, עוד הוצאתי לא מעט כסף על אוכל לשבת אצל גואטה. הדבר הבא שאני זוכר זה את אשתי היחידה ואותי אוכלים ארוחת צהריים מלאה בעשר וחצי בבוקר ומלקקים את האצבעות. אלה לא בדיוק הזכרונות הרגילים של תחילת דיאטה.

אני חושב שאצל כל שמן מקצועי הדיאטה מתחילה בכפתור ההוא בג'ינס, בחור ההוא בחגורה, בחולצה ההיא שתכננת ללבוש ופתאום גילית שהיא בקושי עולה לך על הברך. במבט הזה במראה שמגלה לך כל כך הרבה פנים שלא הכרת בעצמך וכולן מחוברות לאותו פרצוף.

אולי גואטה היה בעצם התמריץ להצליח בדיאטה (הערה: יש לו את האוכל הביתי הטעים ביותר שאפשר לקנות, גם אם "הבית" המקורי שלך הוא מבוקרשט ולא מטריפולי. הבעיה היא כמויות השמן). אולי ארוחת צהריים בעשר וחצי שאחריה אתה מרגיש שאתה לא מסוגל לאכול גם בעוד מאה שנה היא הדלק שמחזיק אותך שלושה חודשים. איך שלא יהיה, מסוף אפריל ועד סוף יולי הייתי הכי נחוש בעולם. כמו יוסאיין בולט, כמחו שמן שעשה את הסוויצ' במוח. השתדלתי שלא לאכול בערבים, נמנעתי ככל האפשר מדברי מאפה ואפילו ויתרתי על הבירה האחת ששתיתי כל שבוע בחזרה.

התוצאה של המאמץ הזה הייתה מתוקה במיוחד - ירדתי 12.5 ק"ג והרשיתי לעצמי לאפסן בארון שבבית הוריי את הג'ינסים הגדולים באמת ואת הסוודרים-של-השמנים, אלה שכמעט אף פעם לא לבשתי. הצלחתי לחזור לג'ינס ההוא של אולד נייבי, התחלתי להרגיש גבוה יותר (וכשאתה 1.64 זה די משמעותי) ואז....אז הכול נתקע.

אין לי מושג למה, אבל הכול נתקע. ונשארתי בלי שום הסבר. כשם שאני לא יודע מה הניע אותי להתחיל ולהצליח, כך גם אני לא יודע מה עצר את כל זה. אני יכול להניח שהשמחה המופרזת ששמחתי ביני לבין עצמי ברגע שהמשקל שלי הפסיק להיות תלת ספרתי קצת הוציאה אותי מפוקוס. אני גם יכול להניח שהמחשבה המופרזת על האם אני אצליח להתמיד ולרדת את השלושים ק"ג הנוספים גם קצת הרסה.

כשאתה מתחיל את הדיאטה אתה יודע טוב מאוד שאתה חייב לחשוב אך ורק על הקילו הבא. על המאה גרם הבאים. כשאתה יורד 12-13 ק"ג קל להתסחרר ולהתחיל לחשוב במספרים של גדולים.

אני תקוע כבר כמעט חודשיים. ירדתי במהלך הזמן הזה 2 ק"ג, אבל זה בעצם שקר של שמנים, כיוון שלמעשה ירדתי קצת יותר אבל החזרתי לעצמי חלק. אני כל הזמן אומר לעצמי שברגע שאני אכניס למשוואה את ההליכה אני אחזור למסלול (איזה משחק מילים מטורף....). ההליכה היא הדרך שלי לנחם את עצמי בכל בוקר שבו המשקל משקף לי את החטעים של אתמול ושלשום. אני אתחיל ללכת, אני אתחיל ללכת, אבל בינתיים אני מגיע לשמונה או שמונה וחצי בערב, אני מרדים את הילדה או שאני שומע את אשתי מרדימה את הילדה והדבר היחידי שאני מסוגל לחשוב עליו הוא לנוח במזגן הנעים של הסלון ולתת לטלוויזיה לכבות לי את המוח. אני יודע שאני חייב להרים את עצמי להליכה...אבל הכי רחוק שאני מגיע אליו מבחינת פעילות גופנית הוא לשטוף את הבקבוקים של הבת שלי. מזה, כידוע, קשה מאוד לרזות. אולי לשבוע נחת, אבל זה לא מרזה.

קשה מאוד לחזור לנוסחה המצליחה של תחילת הדיאטה. אבל הכרחי. אתמול צברתי יום שבו הייתי קרוב לנורמלי, למעט כמה מעידות. היום, עד עכשיו, אני גםן במצב סביר. אני מאמין שאם אני אצליח לחבר חמישה או שישה ימים כאלה, אני אצליח לחזור לעצמי. ועל אף האמור לעיל...מחר בצהריים יש לי הפסקה בין 13:30 ל - 16:00. אני יודע שדודי פנוי ואני אפילו מרשה לעצמי לחשוב שאשתי תוכל להצטרף אלינו לארוחת צהריים מסורתית של קפה ושיפודים. אני זקוק לכמה ימים של נורמליות, אבל דודי, קפה ושיפודים......

אז מה עושים כשהדיאטה נתקעת, משתדלים שהיא תיתקע אחרי יום שלישי. ברביעי דודי עמוס.