אני לא מבינה איך אנשים מעבירים את זה לסדר היום.סבתא שלי ניצולת שואה,בת יותר מ70,שאין לה פנסיה,ולא מקבלת כסף מהמדינה.היא עובדת,במפעל,עד יום מותה.אין חופשות,רק עבודה,עבודה,עבודה.
סבתא שלי,שהייתה בגטו,וראתה את אימה גוססת למול עיניה.סבתא שלי,שהייתה מבין מקימי הקיבוץ בו היא חייה,כשעוד היה מלא במחלות,וביצות.סבתא שלי,שלא מוכנה לספר,כי הוא לא מוכנה לקבל יחס מיוחד,על זה שהיא הייתה שם,ואיבדה את כל משפחתה,את זיכרונותיה ואת ילדותה.סבתא שלי,שאף פעם לא מספרת,לנכדים,שהייתי צריכה לשקר לה כדי לשמוע את הסיפור שלה,ערב יציאתי לפולין.
סבתא שלי,שמפחדת להיקשר אלינו,כי היא מפחדת לאבד אותנו.שכל הזמן מתקשרת לשאול אם אנחנו בסדר,כשאנחנו בחופשה.כי כשראתה את אביה לפני שיצא להגניב להם אוכל,הוא לא שב,והיא לא הספיקה להיפרד.
סבתא שלי,שככל שחולף הזמן,אני מרגישה איך השואה מכבידה עליה,ואיך לאט לאט,אני מאבדת אותה.מעולם לא הבנתי אותה,ולעולם לא אבין,כי הייתי בפולין,אבל לא בשואה.אני לא איבדתי את הוריי,או את אחותי הבכורה,ולמזלי,למדתי בבית הספר,התאהבתי,וחייתי את חיי בתור יהודייה,מבלי להתבייש.
לסבתא שלי מגיע יותר,הערכה,כבוד,וכסף,שבזכותו היא תוכל להפסיק לעבוד במפעל ההוא,ותוכל לנוח.תוכל לצאת לחופשה,להירגע,ולהפסיק לעמוד על הרגליים,ולדאוג להאכיל את משפחתה,את הקיבוץ,רק לא את עצמה.כי אין זמן.זמן לנסות ליצור זיכרונות במקום אלו שנלקחו ממנה בגלל השואה ההיא.סבתא שלי,שלא צוחקת,וגם כשאני מבלה את חופשת הקיץ,אני באה איתה לעבודה,כי פנסיה?אין.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: