היום הייתה לי את ה"פריבילגיה" הנוראית של להסתכל לאמא שלי בעיניים כשאני מספרת לה על החשדות כנגד עו"ד רונאל פישר. את פישר הכרתי עוד לפני "המיזם" בגלל אמא. ראינו אותו באיזו סדרה אחת לפני כמה שנים ואמא אמרה שהוא האיש הכי מבריק שיש במדינה, שהוא עורך דין "קליבר", ושהוא חכם והיום כשאמרתי לה, "אמא, שמעת מה יש עם רונאל פישר?" היא לא הבינה את הקונוטציה השלילית מדבריי ואמרה:"כן, העורך דין הזה שאני אוהבת!". אז אמרתי לה, שהוא אמר לפושעים לשלם לו כסף ושתיקים שלהם יסגרו, בעזרת קשרים במשטרה. הפנים שלה נפלו. "אין אף אחד ישר יותר" היא אמרה, והוסיפה תנועה ישרה עם היד. "הייתי בטוחה שהוא האחרון שנשאר. איזה באסה. אני אומרת לך, אם הוא היה רוצה, הייתי מתחתנת איתו. באמת."
אז אין אף אחד ישר יותר. הכל שחיתות, ומחדלים, ופואדים ויאיר לפידים שלא עושים כלום. פוליטיקה חדשה? הכל מרגיש לי אותו דבר. הכל מרגיש לי שסוע יותר מתמיד. פנינו לאן?הימין קיצוני כלכך, "מוות לערבים", טרנספר, אנאערף. השמאל חסר כוח מול המון שדורס את השלום בגלל הנקמה, ואנשים מתים ושנאה. כמה שנאה, כמו רעל. אני לא מרגישה שייכת לכל זה. מצד שני, אף פעם לא באמת הייתי קשורה לדבר הדורסני הזה שאנשים משייכים אליו את התרבות הישראלית. אני לא טובה בלעקוף בתור, אז אנשים עוקפים אותי. כשהייתי בקולנוע, ואנשים נדחפו כדי לצאת, ידיד שלי היה צריך לחכות לי לרגע כי לא הצלחתי לפלס לעצמי דרך. הוא אמר משהו בסגנון:" תהיי יותר ישראלית!" וחשבתי לעצמי, שאם לדחוף בקולנוע ולצעוק ולשנוא ולגנוב בבתי מלון זה ישראלי, אז אולי עדיף לי כבר להיות לא ישראלית. לא מתחברת, לא ככה למדתי. אז אני הישראלית החדשה, אתם מבינים? אני הבחורה שתעזור לך ברחוב. אני הבחורה שתחכה בתור, ואני זאת שתחנך את החניכים שלה ואת הילדים שלה להיות שומרי חוק וישרים. שהצלחה שבאה בדרך לא דרך היא כתם שחור. שהמצפון שם כדי להקשיב לו. אני יודעת מה אתם חושבים.. שומעים את מי שצורח הכי חזק. אני בטח פראיירית כזאת. אז קארמה איז א ביץ', ואני אומרת לכם שהמים השקטים שלי יגיעו עמוק וגבוה ואני אצליח כלכך, בדרך שלי. ואני אשיג את זה ביושר. ואתם, כל אלה שמשיגים על גבם של אחרים.. בסוף אתם תמצאו את עצמכם בכלא, גם אם זה ייקח שנים. ראו ערך אהוד אולמרט ומשה קצב.
אני אוהבת את המדינה. זה הבית שלי פה. אבל זה נהיה לי קשה יותר ויותר למצוא את השפוי. באמת, התגובות בפייסבוק והריאליטי והתקשורת מדכאות אותי. מאחלים מוות לחברים שלי בגלל נטייתם המינית, מאחלים לאנשים מוות כי הם ערבים, והבורות מכל פינה. וילדים מתים, מה? הלוואי והייתי יכולה להגיד שאני יודעת מה הפתרון. הלוואי שהייתה לי את השחצנות של הטוקבקיסטים משני הצדדים ולהתחיל לחלק הוראות לממשלה ולמשטרה ו"זה בעצם כלכך פשוט" אבל זה לא. הדם שלנו הוא אותו דם בעצם. איך נראה כאילו אף אחד לא מבין את זה?
אין לי מה להתפלא בעצם. אנחנו ביננו לא מאוחדים, שסועים, פרשות על ימין ועל שמאל.. נחזור לרגע לרונאל פישר. אני אוהבת את האנלוגיה בין השסע הדתי לבין מצב הפנים של המדינה. השחיתות ואי היושר מחלישים אותנו מבפנים. כולם מושחתים גם ככה, אז מה הבעיה שנשתלח? מה הבעיה שנגיד שאין דבר כזה ערבי טוב, אין דבר כזה ערבי חף מפשע, רוצים נקמה. גורם לי לתהות על התזמון של חשיפת הפרשה במשטרה לבין הרוחות הסוערות על מותם של הנערים. כאילו שמישהו רצה בכוונה שהכל יסער פה. אולי זה בדיוק מה שאנחנו צריכים, סערה. שנבין כבר שמשהו חייב להשתנות בפוליטיקה, בתרבות, ביחס שלנו לשכנים שלנו. אנחנו צריכים פוליטיקה חדשה ולא רק בסיסמאות, אנחנו צריכים אנשים שיעשו סדר במדינה הזאת בלי שיתגלו עליהם כתמים, מנהיגים שיהיה אפשר לסמוך עליהם. ואנחנו צריכים להבין שהשנאה הזאת תכלה את כולנו בסוף.
לא יכולה לחכות לשנה הבאה. לפגוש חבורה של בני נוער שקטנים ממני בשנה שנתיים ושלוש, ולנסות לעשות איזה שינוי, אפילו אצל מישהו אחד. להעביר את מה שקיבלתי בבית הלאה. להיות אמיתיים וישרים ופשוט- בני אדם. לפני הכל.
הלוואי שיהיה לנו שבוע שקט. לילה טוב.
ירדן
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
