רגע, מה?

יש דבר אחד שאני לא מבינה. לא מבינה איך ייתכן שהזמן מנקה כלכך טוב את כל מה שקורה במקום מסוים.

הנה דוגמא: יש בית, גרה שם משפחה. חיה את החיים וכשהם מסתכלים על הקירות ועל הנישות, הספות בסלון והמטבח הם רואים בעיניי רוחיהם את הפעם ההיא שהילד נפל ושבר את היד, את יום הולדת 7, את הפעם הזאת ממש בהתחלה שהם לא יכלו לעצור את התשוקה ושכבו בספה בסלון, או במקלחת, או במיטה. את הבקרים מפעם שבשבת הילדים היו קופצים להם על המיטה. וגם את הריבים, הדמעות, טריקת דלתות אחרי סירובים למסיבות.

ויבוא אדם אחר, חדש, והקירות שותקים פתאום. בקושי מרמזים על הנעשה. ונניח אם המשפחה הזאת עוברת ונכנסת אחרת, אין להם מושג מה קרה שם! 

חשבתי על הדבר הזה גם כשהייתי באושוויץ, וכל פעם כשאני עוברת במגרש ליד החטיבת ביניים וליד התיכון- דורות של תלמידים, כלכך הרבה דברים קרו ואף אחד לא יודע. וזה מוזר בעיניי שאי אפשר להרגיש, שהקירות לא חושפים את כל הרגעים הקטנים האלה.

משהו שחשבתי עליו.

ירדן.